משתתפות תחרות חולצה רטובה במורסקו, פולין, עומדות על הבמה לקראת השלב השני של התחרות
תחרות חולצה רטובה היא תחרותאקסהיביציוניסטית שמשתתפות בה לרוב נשים צעירות המתמודדות במועדון לילה, בר, או מתחם נופש. באופן מסורתי הן דומות בעיצובן למסיבות סטודנטים, ומתקיימות במקומות בילוי לצעירים כמו אילת וקנקון.
המתחרות בדרך כלל לבושות חולצות בצבע לבן או בצבע בהיר, שמתחתן אין חזייה, ביקיני, או כל בגד אחר. לאחר מכן מים (בדרך כלל מים קרים כדי לגרום לפטמות להזדקר) מרוססים או מותזים על המשתתפות, מה שגורם לחולצות להפוך לשקופות ולהיצמד לשדיהן. המתמודדות עשויות לרקוד או לדגמן לפני הקהל, כל אחת בתורה, כאשר תוצאת התחרות נקבעת על פי תגובות הקהל או על פי דעת השופטים. הפרסים נקבעים על ידי מארגני התחרות.
בתחרויות נועזות יותר, המשתתפות יכולות לקרוע או לחתוך את חולצותיהן כדי לחשוף את הסרעפת, המחשוף, או החלקים הצדדיים של השדיים שלהן. בהתאם לחוקים המקומיים, מוחלט אם מותר למשתתפות להוריד את חולצותיהן במהלך המופע.
היסטוריה
הרעיון של תחרויות החולצה הרטובה מקורו בדרום ספרד בשנות ה-40, בסביבות תחילת הפסטיבל הספרדי הטומטינה,[1] אך הוא חדר לתודעה בתחילת שנות ה-60 בעקבות הסרט "איפה הבנים?" ("Where The Boys Are"(אנ')).
תחרויות חולצה רטובה החלו להופיע בפאלם ביץ', פלורידה ובפורט לודרדייל, פלורידה רק באמצע שנות ה-70, בברים ובמסעדות מקומיות. מקורות רבים טוענים כי ייתכן שהפופולריות של תחרויות החולצה הרטובה נעוצה בסרט התהום של ז'קלין ביסט מ-1977, בו היא שחתה מתחת למים בכמה סצנות בעודה לובשת רק חולצה לבנה.[1]
בישראל
תחרויות חולצה רטובה שונות מתקיימות בברים ובמועדונים שונים ברחבי הארץ, בין היתר במסיבות סוף סמסטר בהשתתפות סטודנטים. תחרויות אלו עלו לכותרות בשנת 2015, בעקבות תביעה שהגישה צעירה אשר השתתפה בתחרות חולצה רטובה במועדון אלנבי 40 בתל אביב, לפיה היא נאנסה במהלכה.[2][3] בעקבות הסרטון המתעד את המתרחש, קמה התנגדות רבה הן למועדון והן לתרבות תחרויות החולצה הרטובה בישראל.[4]
מתמודדת בתחרות חולצה רטובה בחוף פנמה סיטי שבפלורידה, בשעה שמותזים עליה מים
ביקורת
תחרות חולצה רטובה בטיסה
ב-1997, בני נוער מפורטלנד, אורגון, חגגו את סיומו של בית הספר התיכון וקיימו תחרות חולצה רטובה על בואינג 727 בדרכו ליעד נופש מקסיקני, כאשר הדיילת עודדה את הפעילות. חקירת רשות התעופה העלתה שהטייסים, כביכול, השתתפו בתחרות על סיפון הטיסה, תוך הפרת החוק הקובע שנוסעים אינם מורשים להיות בתא הטייס. צילום וידאו הראה את המתחרים יוצאים מתא הטייס לבושים בחולצות רטובות. רשות התעופה קראה לטייסים למשמעת, בשל התנהגות מינית בלתי הולמת.[5]
קטינים מתחרים
בשנת 2002, הוריה של הנערה מוניקה פיפין הגישו תביעה פדרלית נגד פלייבוי, אנהאוזר-בוש, מלונות דזלין, וחברות אחרות הנוגעת להופעת בתם בתחרות החולצה הרטובה בדייטונה ביץ' שבפלורידה בשנה הקודמת, בזמן שהיא הייתה תלמידת תיכון בת 16. פיפין רקדה טופלס במהלך התחרות, והיה מותר לגברים לשפוך כדים של מים על חזה החשוף. אחרי שצילומים של הופעתה החלו להופיע בקטעי וידאו ובטלוויזיית הכבלים, שכן של המשפחה הראה אותם להוריה של פיפין, אשר שכרו עורכת דין. למרות שפיפין הודתה בבית המשפט כי היא שיקרה למארגני התחרות לגבי גילה, התובע שלה טען כי כקטינה, היא לא הייתה מסוגלת לתת הסכמה מדעת להצטלמות ללא חלק עליון. פיפין הגיעה לפשרה עם אנהאוזר-בוש ופלייבוי באפריל 2006.[6] מאז, תביעות דומות התרחשו,[7] ביניהן תביעה ב-2007, בה שתי נשים תבעו את מלונות דזלין ואתרי אינטרנט שונים בהם פורסם צילום המראה אותם בתחרות בדייטונה ביץ' ב-2001. שתי הבנות, שהיו שתיהן בנות שש עשרה באותו זמן, צולמו חושפות את חזן, ישבנן, ואת אזורי הערווה שלהן. כמו פיפן, הן שיקרו לגבי גילם כדי להתקבל לתחרות.[8]
