הממלכה המאוחדת הייתה המדינה השלישית בהיסטוריה שהשיגה יכולת שימוש עצמאית בנשק גרעיני (בשנת 1952), לאחר ארצות הברית (1945) וברית המועצות (1949). כיום הממלכה המאוחדת היא אחת מבין 9 מדינות בעלות נשק גרעיני ברחבי העולם. חלק נרחב מפיתוח הגרעין הבריטי נעשה בשיתוף פעולה עם נשק גרעיני של ארצות הברית ובשנת 1952, הוצא לפועל מבצע הוריקן שהבטיח את היכולת הגרעינית של הממלכה המאוחדת. כיום לממלכה המאוחדת יש כמות מוערכת של בין 120 ל-215 ראשי נפץ גרעיניים פעילים בשירות הכוחות המזוינים של בריטניה. הממלכה המאוחדת חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
היסטוריה
פרויקט מנהטן
ערך מורחב – פרויקט מנהטן
עוד במהלך שנות ה-30 המוקדמות החל פרויקט פיתוח אנרגיה גרעינית מטעם האימפריה הבריטית תחת שם הקוד סגסוגות צינור (אנ'). במהלך מלחמת העולם השנייה ולפניה, פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית הוקם במטרה להשיג נשק להשמדה המונית לשימוש הורמאכט. בתגובה החלו בעלות הברית בתוכנית גרעינית משלהן (ראו פרויקט מנהטן) אשר הונהגה בידי ארצות הברית (ראו נשק גרעיני בארצות הברית). במהלך המלחמה התקיים שיתוף מידע בין הבריטים לאמריקאים, משמע שהרשויות הבריטיות העבירו את כל המידע שהשיגו בנוגע לפיתוח הגרעיני לפרויקט מנהטן האמריקאי. בשנת 1943 הוסכם בין ארצות הברית ובריטניה כי שתי המדינות יחלקו ביניהן את כל המידע שנאסף בידי אחד הצדדים אודות פיתוחו של נשק גרעיני.
כאשר השיגו האמריקאים נשק גרעיני, ולאחר שבניסוי טריניטי ביולי 1945 הובהרו יכולותיו, הממשל האמריקאי החל לפעול במטרה להשיג מונופול בינלאומי על הנשק, מה שהביא לסיום שיתוף המידע עם המדענים ועם הממשל הבריטי. הממשל האמריקאי חשש כי כדי לשמור על האימפריה הבריטית האדירה מפני התפרקות, תפנה בריטניה לעבר מדיניות חוץ עצמאית, דבר שיכולת גרעינית בריטית עלול לעזור לו ובתגובה להחליש את מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית עם הנשק החדש והמעורבות הגוברת ביחסים בין-לאומיים.
פיתוח עצמאי
הממשל האמריקאי תחת נשיא ארצות הברית, הארי טרומן העריך כי בשל מדיניותו הפציפיסטית של קלמנט אטלי, ראש הממשלה הבריטי, בריטניה תחל במדיניות תומכת שלום ולא תפעל להשיג נשק גרעיני. בנוסף על כך המשבר הכלכלי בבריטניה היה עלול להקשות על פיתוח פרויקט גרעיני עצמאי. לחצים מבית הביאו את הממשלה הבריטית, שנקטה מדיניות פרגמטית בכל הנוגע ליחסי החוץ, לנקוט בפעילות לפיתוח גרעיני למרות עצירת אספקת המידע האמריקאי במטרה לשמור על מעמדה הבינלאומי של בריטניה למרות קריסת האימפריה הקולוניאלית.
בפועל, ממשלתו של אטלי חששה מכך שארצות הברית תשוב למדינות של התבודדות (כפי שקרה אחרי מלחמת העולם הראשונה) ותשאיר את מערב אירופה לעמוד אל מול הגוש המזרחי במסגרת המלחמה הקרה. על כן, בשנת 1947, במחיר גבוה לכלכלה הלאומית, בריטניה החלה בתוכנית גרעינית עצמאית בשם "מחקר נפץ גבוה". התוכנית הגרעינית נוהלה ממחנה אלדרשוט, דרום אנגליה. בפועל, רוב המידע היה כבר בידי הבריטים מכיוון שחוקרים מטעם הממלכה המאוחדת פעלו קודם לכן בפרויקט מנהטן ביחד עם החוקרים האמריקאים. הדבר הביא לכך שבתוך חמש שנים השיגה הממלכה המאוחדת יכולת נשק גרעינית. בשנת 1952, מבצע הוריקן שהוצא לפועל באוסטרליה היה הניסוי המוצלח הראשון מטעם בריטניה בנשק גרעיני.
ארצות הברית מצידה לא פעלה רבות למנוע ולעצור את הפיתוח הגרעיני של הממלכה המאוחדת וזאת בעיקר מכיוון שלבריטים היה קלף מיקוח; באותה העת האימפריה הבריטית שלטה על רוב מרבצי האורניום ברחבי העולם (דוגמת קנדה, דרום אפריקה ואוסטרליה) והסדירה הסכם לחלק את הכמויות עם ארצות הברית. למרות הסכם חלוקת האורניום, האמריקאים מצידם לא העבירו מידע למדענים בריטים וזאת מכיוון שהיו עשרות תקריות במהלכן מדענים בריטים ערקו והעבירו מידע לברית המועצות במטרה לחזק את תוכנית הגרעין הסובייטית ועל כן האמריקאים חששו מחלוקת מידע סודי עם הבריטים[1].
נכון לשנת 1955 היו בחזקת הבריטים לערך 15 פצצות גרעיניות פעילות. בין 1957–1958 בוצעו באוקיינוס השקט סדרת ניסויים גרעיניים שהביאו לראשונה לניסוי מוצלח של פצצת מימן (היתוך גרעיני) של הממלכה המאוחדת. באחד מבין הניסויים הגיעה הפצצה למשקל התפוצצות בסך 3 מגהטון TNT יותר מכל ניסוי אחר בתולדות תוכנית הגרעין הבריטית. סדרת מבצעים זאת ידועה בשם הקוד מבצע גראפל. נכון לשנת 1958 עקב מרוץ החימוש הגרעיני ושיקולים פוליטיים שונים, ארצות הברית שבה לשתף מידע לגבי פיתוח גרעיני ביחד עם הממלכה המאוחדת.
יכולת גרעינית
יכולת צבאית
בסיס ימי
כוחות הנשק הגרעיני של בריטניה כיום מבוססים לחלוטין על הצי המלכותי הבריטי. צי הצוללות האסטרטגי של בריטניה נמצא בבסיס הצי של הוד מלכותה בנמל קלייד שבסקוטלנד, ואילו ראשי הנפץ הגרעיניים המבצעיים שלו, פעילים ובתיקונים, מאוחסנים בבסיס התחמושת בקולפורט, מרכז אנגליה. אף שבריטניה אינה מתכננת טילים בליסטיים משלה, מפעל הנשק האטומי באלדרשוט אכן מתכנן, בונה ומתחזק את ראשי הנפץ הגרעיניים בבריטניה במטרה שלא ליצור תלות צבאית בארצות הברית. צי הצוללות האסטרטגי הוא המרכיב המרכזי בהרתעה בבריטניה מאז 1962, כאשר הנשיא האמריקאי ג'ון פיצג'רלד קנדי הציע לראש הממשלה הבריטי, הרולד מקמילן את מערכת הטילים פולאריס שהושקה בצוללות הצי האמריקאי[2].
בשנת 1980 הודיעה הממשלה על החלטה לרכוש את טיל טריידנט C4, מערכת טילים אמריקאית חדשה להחלפת מערכת הפולאריס המזדקנת. בשנת 1982 הוחלט במקום זאת לרכוש את גרסה D5 של טיל הטריידנט מפני שלו יכולות מוגברות והוא בבסיסו טיל בליסטי בין-יבשתי. הרכישה נובעת בעיקר מחיסכון כספי הנובע מתפעול אותה מערכת טילים כמו הצי האמריקני.
משנת 1994 ואילך ישנן ארבע צוללות טילים בליסטיים מסוג "שומר הסף" בעלות יכולת להכיל כל אחת בתוכה עד 16 טילים בליסטיים בעלי אפשרות נשיאת ראשי נפץ גרעיניים. הטיל הבליסטי בעל ראש הנפץ הגרעיני הנפוץ ביותר בשירות הצי המלכותי הוא טריידנט. ההערכה היא כי ארבע צוללות הן המספר המינימלי הנדרש לביצוע הרתעה רציפה בים תוך מתן זמן מספק לארבעת השלבים של מחזור הסיור הרציף: סיור, מילואים, אימונים ותיקונים. בעוד הצוללות מתוכננות ונבנות בבריטניה, טיל הטריידנט נרכש ישירות מארצות הברית - תהליך שנחשב חסכוני יותר מכיוון שהוא מאפשר לבריטניה לנצל את גודל התעשייה האמריקאית. יתר על כן, ראש הנפץ הגרעיני בבריטניה, אף על פי שהוא עצמאי, מבוסס על תכנון ראש הנפץ הגרעיני W76 האמריקאי.
בסיס אוויר
לאורך כל המלחמה הקרה בריטניה הסתמכה על הרתעה גרעינית אווירית וימית, אך מדיניות זו נתפסה כמיותרת לאחר התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. הממלכה המאוחדת הורידה מכוננות את הנשק הגרעיני בסיס האוויר האחרון שלה, ה-WE 117, במרץ 1998 ופירקה אותו לחלוטין בסוף אוגוסט 1998. פצצות אלו, אשר כללו נשיאת ראשי נפץ לביקוע גרעיני (פצצת אטום) והיתוך גרעיני (פצצת מימן), היו במשקל שנע בין 200 ל-400 קילוטון לפי דיווחים של חיל האוויר המלכותי. היו גם ראשי נפץ עם משקל נמוך יותר בתפוקה משוערת של 10 קילוטון לשימוש כנגד כוחות האויב, שגם היא הוצאה מכוננות ומאוחר יותר מכלל שימוש בשנות ה-90.
בסיס קרקע
בשנת 1955, הממלכה המאוחדת החלה בפיתוח טיל בליסטי לטווח בינוני "פס כחול" (Blue Streak) שהושק לשימוש קרקע בידי הצבא הבריטי (זרוע היבשה של הכוחות המזוינים של בריטניה). עם זאת, תוכנית זו בוטלה בשנת 1960 מחשש לחוסר אפקטיביות ולהוצאות מוגזמות שלא לצורך. בעוד שבריטניה מעולם לא פיתחה ראש נפץ גרעיני מבוסס קרקע משלה, תוך תמיכה אמריקאית והצבת טילים של ארצות הברית בבריטניה במהלך המלחמה הקרה, נפרסו בבריטניה סדרת ראשי נפץ גרעיניים מבוססים קרקע בטילים בטווח של לערך 2,500 קילומטרים. טילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים אלו הוחזקו בבריטניה בין השנים 1959 (הוכנס לשימוש רשמי רק בשנת 1960) ל-1964, כאשר הוחזרו לארצות הברית ביחד עם צוות האחזקה שלהם מטעם הצבא האמריקאי.
מספר ראשי נפץ
לפי הערכות, הממלכה המאוחדת מחזיקה ב-215 ראשי נפץ גרעיניים, מתוכם 120 זמינים תפעולית ורק 40 פרוסים בו זמנית בכל צוללת. כל ראשי הנפץ שנפרסו נשלטים על ידי הצי המלכותי הבריטי, השומר על נוכחות רציפה בים באמצעות 4 הצוללות המופעלות גרעינית מסוג "שומר הסף". מאגר ראשי הנפץ של הממלכה המאוחדת הגיע לשיאו בכ-500 ראשי נפץ בין השנים 1974–1981, אך ההרתעה הגרעינית של בריטניה קיבלה חיזוק באותה העת גם על ידי כוחות חיצוניים, בעיקר ארצות הברית עקב הצורך לחזק את הגוש המערבי במסגרת המלחמה הקרה. לאורך המלחמה הקרה שמרה ארצות הברית מלאי של נשק גרעיני בבריטניה לשיגור דרכה לברית המועצות במקרה של מלחמה גרעינית אפשרית. כלי הנשק הללו היו בשליטת ארצות הברית, אך ניתן היה לשגר אותם על ידי הצבא הבריטי. מאגר ארצות הברית בבריטניה הגיע לשיא של 300 עד 400 במהלך שנות השבעים, אך לאט לאט ירד בשנים שלאחר מכן. בשנת 1991 הודיע נשיא ארצות הברית, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, כי 161 ראשי הנפץ האחרונים שנותרו יוסרו ויפורקו כחלק מיוזמת הגרעין הנשיאותית (PNI)[3].
מדיניות גרעין
אחזקה ושימוש
למרות ההצלחות של פעילויות בקרת הנשק הבינלאומיות מטעם האומות המאוחדות והאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בהאטת התפשטות הנשק הגרעיני, מספר המדינות בעלות היכולות הגרעיניות המשיך לגדול עם השנים, דבר אשר משמש בתור איום אפשרי לממלכה המאוחדת. כאשר הדיון לשינוי אפשרי של מדיניות ההרתעה הגרעינית העצמאית של בריטניה הוצג לאחרונה בפני הפרלמנט בשנים 2006–2007, על ידי ממשלת הלייבור בהנהגת טוני בלייר, הוכר כי הכוננות הישנה של המלחמה הקרה נעלמה, אך הוכר גם כי בריטניה מתמודדת עם מספר הולך וגדל של מגוון ואיומים מורכבים וכי לא ניתן להפחית מהכוננות הגרעינית.
פסקי דין מרכזיים דומים נקבעו בסקירת ההגנה והאבטחה האסטרטגית של הממלכה המאוחדת משנת 2015. קיים סיכון שמדינות בעלות נשק גרעיני, או כאלו המבקשות לרכוש אותן, עשויות להשתמש ביכולותיה הגרעיניות כדי לאיים על בריטניה ולנסות להגביל את קבלת ההחלטות של המדינה בעת משבר אפשרי או לתת חסות לטרור גרעיני. למרות זאת, לאחר המלחמה הקרה בוצעו מספר מבצעים להפחתת היכולת הגרעינית. נכון להצהרה ממשלתית משנת 2018 הופחת מספר ראשי הנפץ בכל צוללת מ-48 ל-40, צומצמו מספר ראשי הנפץ הפעילים מלערך 160 ל-120 וצומצם מספר הטילים המבצעיים בכל צוללת ללא יותר מ-8[4].
במהלך שנת 2020 התרחש מהפך במדיניות עם עליית ממשלת בוריס ג'ונסון אשר אישרה רשמית כי היא מפתחת ראש נפץ גרעיני חדש לצוללות הטילים שלה. בהצהרה שנכתבה בפני הפרלמנט, שר ההגנה הבריטי, בן וולאס, אישר ב-25 בפברואר כי בריטניה עובדת על ראש נפץ חדש כדי לצייד את צי הצוללות הגרעיניות החמוש בראש נפץ גרעיני מודרני וכדי להעשיר את הפעילות הגרעינית של בריטניה. ההכרזה לא הייתה צפויה להימצא לפני פרסום סקירת הביטחון והמדיניות החוץ המתוכננת במהלך כל סוף שנה. אך ידה של הממשלה השמרנית נאלצה להיענות כאשר בכירים אמריקאים חשפו שקדם להכרזה הרשמית שישנה תוכנית פעילה לפיתוח ראשי נפץ גרעיניים נוספים לארסנל הצוללות הגרעיניות "שומר הסף" של הממלכה המאוחדת[5]. במרץ 2021, ראש הממשלה ג'ונסון טען בפני בית הנבחרים בנאום מדיניות החוץ שלו כי יהיה על בריטניה לשמור על עצמה בעזרת הרתעה גרעינית. הצהרה זאת למעשה אישרה את הטענות בדבר הפיתוח הגרעיני המחודש של הממלכה המאוחדת.
מדיניות חוץ
במסגרת חברותה באמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני, הממלכה המאוחדת דוגלת במדיניות של סטטוס קוו במצב כלי הנשק הגרעיניים הבינלאומי. מסיבה זאת יחסי איראן–הממלכה המאוחדת התקררו והפכו מתוחים לאחר הגילוי על פעילות תוכנית הגרעין האיראנית מעבר למוסכם בהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין שלה. כמו כן, איומיה של פקיסטן בדבר שימוש בנשק הגרעיני שברשותה נגד הודו במהלך מלחמת קרגיל היה רב השפעה על ההחלטה להשעות את מעורבותה בחבר העמים הבריטי בין השנים 1999–2004.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
