תובענה ייצוגית היא תביעה במשפט אזרחי שבה אדם יחיד תובע בשם קבוצה. התובענה הייצוגית מבוססת על מקרים שבהם יש נפגעים רבים אך לכל אחד מהם נגרם נזק קל, ולכן לא כדאי לכל אחד מהם להגיש תביעה (עקב העלויות והטרחה הכרוכים בכך). התובענה הייצוגית מאפשרת לתובע הייצוגי (שהוא חלק מקבוצת הנפגעים) לתבוע בשם הקבוצה כולה ולקבל כתמריץ פיצוי מוגדל במיוחד עבור טרחתו. תביעות ייצוגיות מוגשות לרוב בעניינים כגון בנקאות, ניירות ערך, ביטוח, איכות הסביבה והגנת הצרכן. התובענה הייצוגית מאפשרת לנהל הליך משפטי שלא היה יוצא לפועל אם על כל אחד מן הנפגעים היה מייצג את עצמו. נוסף על כך היא חוסכת הוצאות התדיינות ועלויות מנהליות כיוון שמספר רב של תביעות מקובצות להליך אחד.

מכוח תקנה 16 לתקנות תובענות ייצוגיות,^[1] היועץ המשפטי לממשלה מקבל דיווח על שלבי ההליך המרכזיים בכל תובענה שמתנהלת. בשל העניין הציבורי על היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את הסדרי הפשרה המוגשים לבתי המשפט, ולהביע את עמדתו בטרם יינתן אישור השופט. היועץ המשפטי לממשלה בודק מכוח תקנה זו גם בקשות הסתלקות מן התביעה.

התובענה הייצוגית נועדה לפתור את הכשל שבו נגרם נזק רב, אך הוא מתפזר על מספר רב של נפגעים. לרוב את הנזק גורם גוף גדול וחזק (ממשלתי או מסחרי) אך פגיעתו בכל אחד מן הנפגעים קטנה כשלעצמה ואינה מצדיקה תביעה נפרדת של היחיד (בין שמדובר בזוטי דברים ובין שהזמן, המאמץ וההשקעה הכספית בתביעה פרטנית אינם כדאיים). כדי להתגבר על קושי זה התובענה הייצוגית מאפשרת לאזרח בודד לתבוע בשם קבוצת תובעים פוטנציאליים. הגשת תובענה כזו היא רבת משמעות ומשקל, שכן אף שהנזק לכל אחד מהנפגעים קטן יחסית, במצטבר מדובר בסכומי פיצוי גבוהים ביותר.

התובענה הייצוגית היא מכשיר צרכני מן המעלה הראשונה, שנועד לאזן בין הכוחות הלא שוויוניים של האזרח או הצרכן הקטן אל מול גופי ענק, כגון המדינה ורשויותיה וחברות המספקות שירותים או מוכרות מוצרים לציבור.

תובענה ייצוגית מוגשת לבית המשפט ככל תובענה אחרת שמגיש יחיד לבית המשפט; אולם על מנת לנהלה כייצוגית – ובכך נבדלת היא מכל תובענה אחרת – עליו להגיש גם "בקשה לאישור התובענה כייצוגית", ולקבל את אישור בית המשפט לנהלה כייצוגית. רק לאחר אישורה היא תהפוך לתובענה ייצוגית, והתובע יהפוך לתובע ייצוגי.

במקרים רבים אישורה של תביעה כתובענה ייצוגית מביא לפשרה בין התובע הייצוגי לנתבע, בחסות בית המשפט, ולפיצוי קבוצת התובעים היצוגיים. מכאן התפתחות מוסד הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ותנאיה.

כדי שתביעה תאושר כתובענה ייצוגית, עליה לעבור משוכה של הכרעת בית המשפט. לשם כך על התובע והתובענה לעמוד בכמה תנאים ובהם:

• קיומה של "עילת תביעה אישית" לתובע הספציפי.
• העילה מבוססת כדי כך שישנה "עילת תביעה לכאורה" לתובע הייצוגי. כאן בודק בית המשפט אם יש לתובע סיכוי לכאורה לזכות בסוף המשפט בתביעתו.
• על בית המשפט להתרשם כי התובע מביא בפניו עילת תביעה "משותפת", המהווה בסיס משותף לתביעה של קבוצה גדולה של תובעים, לבד מן התובע הספציפי. עילת התובענה הייצוגית תתאפיין בדרך כלל בכך שהיא מביאה בפני בית המשפט מערכת עובדות המקיימות עילת תביעה טובה לקבוצה מסוימת של תובעים כנגד הנתבע, אלא שלכל תובע בנפרד אין עניין להגישה בנפרד מפאת סכומה הקטן או הטרחה הרבה הכרוכה בניהולה, בעוד שכקבוצה יש לה משמעות ניכרת. הגשת התובענה הייצוגית ובירורה ככזו פותרת את הכשל העומד ביסוד הגשת ההליך על ידי כל תובע בנפרד.
• עוד יבדוק בית המשפט אם התובע הוא "תובע הולם", וכן שבאי-כוחו, קרי עורכי דינו, מסוגלים לעמוד במעמסה של תובענה ייצוגית וראויים לשאת בנטל מבחינת שמם הטוב וכדומה.
• הסעד הנתבע הוא סעד אחיד ומשותף לכלל התובעים הפוטנציאליים, ואינו מעורר בחינה נפרדת של כל פרט בתובענה.
• עוד יבדוק בית המשפט כי התובענה הוגשה בתום לב, ולמשל אין כוונה נסתרת למוטט או לסחוט את הנתבע או להתנקם בו.

בהרבה מקרים נגמרת התביעה הייצוגית עוד בשלביה המוקדמים בשל הסתלקות התובע הייצוגי מן ההליך. במקרה כזה על בית המשפט לוודא שהנתבע לא העביר תמורה כספית לתובע במסלול שאין בו שקיפות או שאיננו מוצדק מבחינת ציבור הניזוקים שביקש התובע לייצג. בית המשפט יבדוק אם ראוי להמשיך בתביעה, ויחליט בהתאם על אחת מארבע אפשרויות:

• לדחות את ההסתלקות ולהכריח את התובע ובא כוחו להמשיך בתביעה בעל כורחם.
• לקבל את ההסתלקות אך לחפש תובע ייצוגי חלופי שייצג את הקבוצה הנפגעת.
• לקבל את ההסתלקות ולאשר את תנאי הגמול ושכר הטרחה שהוסכמו בין הצדדים.
• לקבל את ההסתלקות אך להתערב בנוגע לסכומי הגמול ושכר הטרחה שסוכמו בין הצדדים.

בתובענה ייצוגית יכול התובע לבקש סעד המחייב את הנתבע כלפי קבוצה מוגדרת של אנשים שהוחלט כי התובע ראוי לייצג, והוא סעד אחיד ומשותף לכלל התובעים הפוטנציאליים, למשל: צו מניעה, החזר כספי או פיצוי, ובלבד שהוא אחיד כלפי כל הקבוצה (כך, לדוגמה, יכול תובע אחד לתבוע חברה סלולרית שהעלתה שלא כדין את מחירי הקישוריות, ופסק הדין שיקבל יחייב את הנתבע כלפי כל מנויי החברה).

משמתקבלת תובענה ייצוגית, תיקבע בפסק הדין הדרך שבה הנתבע הייצוגי יתקן את המעוות. בדרך כלל ייקבע מנגנון, בפיקוח התובע הייצוגי או בית המשפט, על מנת שכל בני קבוצת התובעים הייצוגיים יקבלו את המגיע להם מכוח התובענה, אף שלא היו צד לתובענה ולא השתתפו בהליכים.

פסק דין בתובענה ייצוגית – בין לקבלה ובין לדחייה – מחייב את כל חברי קבוצת התובעים המיוצגים, לטוב ולרע, בין שהיו צד לתובענה ובין שלא, ויוצר כלפיהם מעשה בית דין, במובן זה ששום תובע פוטנציאלי ייצוגי, אף שלא היה צד לתובענה הייצוגית ולא השתתף בהליכים, לא יוכל להגיש תביעה נפרדת בגין אותה עילת תביעה.

אם התובענה הייצוגית מתקבלת (התובע זוכה), בית המשפט יקבע פיצוי מיוחד לתובע הייצוגי שיזם את התובענה בשם הקבוצה. זהו פיצוי הבא לפצות על הזמן והמשאבים שהשקיע, שלרוב עולים על הנזק הממשי שנגרם לו. פיצוי זה נועד להוות תמריץ לאנשים להגיש תביעות ייצוגיות, כיוון שאף שהיא כרוכה בהשקעה רבה של משאבים, מדובר בפעולה יעילה אשר מביאה לתוצאה הוגנת.

כמו כן ייפסק שכר טרחה לעורך הדין של התובע הייצוגי. גם שכר הטרחה הוא חלק מן הפיצוי שעל הנתבע לשלם, וזאת בשביל להקטין את העלויות שהתובע הייצוגי יישא בהן. שכר הטרחה שיפסוק בית המשפט ייגזר מסכום הפיצוי שנפסק לכלל הקבוצה, ותוך התחשבות בנסיבות ניהולה ובירורה של התובענה.

כל אלה הם תמריץ חשוב להגשת תובענות ייצוגיות בידי תובע, לפתרון הכשל הטבוע בסוג זה של תביעות, שאחרת כל אחד מבני הקבוצה כלל לא היה מגיש את התובענה.

שתי בעיות עלולות להיווצר כתוצאה מהגעה להסדר פשרה: בעיית הנציג וחשש מתביעות סרק.

לתובע ולעורך דינו אינטרס שונה מזה של קבוצת התובעים שהם מייצגים. מאחר ששניהם נושאים בעלויות התביעה ועל גבם הסיכון, הם ייטו להסכים לפשרות נמוכות ולקבל את הפיצוי המגיע להם מבלי לחשוב על הסכום שבאמת היה ראוי לפצות את הקבוצה שניזוקה. כך נוצר מצב של תביעות בעלות עילות טובות ומבוססות אשר היו יכולות להעניק החזר משמעותי לנפגעים, אך בשל בעיית הנציג התביעה מגיעה לפשרה ומסתכמת בפיצוי קטן בהרבה כשהתובע ובא כוחו קיבלו את מבוקשם.

הפתרון בחוק: כדי למנוע הסדרים הפוגעים באינטרס הציבורי, כגון סגירת תובענה בפיצוי גבוה לתובע אך בפיצוי נמוך לכלל הניזוקים, החוק מחייב לעדכן את היועץ המשפטי לממשלה בפרטי ההליך כדי שיבדוק בקפידה כל הסדר. ואומנם על רקע זה היועץ המשפטי התנגד פעמים רבות להסדרים ומנע את אישורם. כך למשל התנגד להסדר בין חברת הוט לתובעים נגדה^{[דרוש מקור]}, התנגד להסדרים שאליהם הגיעו חברות סלקום^{[דרוש מקור]}, פלאפון^[2], בזק^{[דרוש מקור]} עם תובעים נגדן.

בעיה נוספת שיוצרות הפשרות הרבות היא התמריץ להגשת תביעות סרק. כאשר תובעים ייצוגיים ועורכי דין רואים את הקלות שבה אפשר להגיע לפיצוי כספי מספק, נוצר תמריץ להגשת תביעות ייצוגיות רבות שבבסיסן אין עילה טובה ויכול להיות שדינן היה להידחות, אך מאחר שהחברה הנתבעת לרוב מגיעה לפשרה עוד לפני אישור התובענה כייצוגית, כדי להימנע מפרסום ומהוצאת שם רע, הן מסתיימות בפשרה לשביעות רצונם של התובע ועורך דינו. שוב נוצר מצב של עומס על בתי המשפט ושימוש לא נכון בכלי התובענה הייצוגית כשמדובר בתביעות סרק לא מועילות.

הפתרון בחוק: ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה העברה לקריאה שנייה ושלישית של תיקון לחוק. על פי התיקון תוטל אגרה חריגה בגובהה בעת הגשת תובענה ייצוגית.^[3].

בעבר מוסד התובענה הייצוגית לא היה מפותח;; הוא אומנם התאפשר אך לא כל כך יושם, מכוח סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984. אולם תקנה זו עוררה בעיות רבות להגשת תובענות ייצוגיות בשל התנאים המיוחדים הקבועים בה ובשל היותה חקיקת משנה ולא חוק של הכנסת (ראו ערך חקיקה בישראל).

בשנות ה-90 של המאה ה-20, עם השתכללות החיים המודרניים והיווצרות חברות הענק, התפתחו קבוצות גדולות של תובעים בעלי אינטרס מוגן זהה כלפי אישיות משפטית אחת. כל פרט מן הקבוצה בנפרד לא היה מגיש תובענה לקיום עניינו בנפרד אך בשם כל הקבוצה היה צובר כוח מספיק לניהולה. בעקבות זאת החלה הכנסת לגבש חוקים ספציפיים המסדירים את הזכות התנאים והפרוצדורה להגשת תובענות ייצוגיות בתחומים ייחודיים, למשל בחוק הגנת הצרכן, בחוק הבנקאות, בחוק החברות, בחוק ההגבלים העסקיים ובחוק ניירות ערך.

בבתי המשפט עלתה לא פעם השאלה אם הסדרי התובענה הייצוגית בחוקים המיוחדים מגבילים את עילות התובענה הייצוגית לחוקים הספציפיים, או שמא בעניינים שלא הוסדרו בחוקים אלה קנויה, עדיין, לבית המשפט הסמכות לדון בתובענה ייצוגית גם מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין ומכוח פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון (הלכת פרנקישה). בסוגיה זו לא התקבלה הכרעה ברורה. בשנת 2005 נחלקו הדעות בבית המשפט העליון (5 שופטים) לגבי היכולת להגשת תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 במקום שאין עילה מכוח חוקים ספציפיים. דומה כי הנטייה היא לאפשר הגשת תביעות ייצוגיות אך ורק מכוח חוקים ספציפיים שהכנסת ייחדה אותם לכך במפורש ועדיין כלי התובענות הייצוגיות פעל לטובת הציבור.^[4].

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 אושרו והתקבלו כמה תובענות ייצוגיות.

בשנת 2006 נחקק בכנסת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, שמאפשר הגשת תובענות ייצוגיות במגוון נושאים:

• ענייני צרכנות, בנקאות וביטוח: בעניין שבין עוסק, מוסד בנקאי או מבטח, בעניין שבינם ובין לקוח גם אם לא התקשרו בעסקה.
• הגבלים עסקיים וניירות ערך: על פי חוק ההגבלים העסקיים או חוק השקעות משותפות בנאמנות.
• מפגעים סביבתיים: כנגד הגורם המפגע על פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים.
• עניינים מסוימים בסמכות בית הדין לעבודה.
• השבת מיסים שנגבו שלא כדין: בתביעה כנגד רשות.
• עניינים הנוגעים לשוויון: על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, או לפי חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים).

דומה כי מאז תחילת המאה ה-21 זזה המטוטלת לכיוון מדיניות שעיקרה דחיית בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, משום שלא פעם נוצלו כאמצעי הפחדה וסחיטה כנגד גופים גדולים.^[5] רוב התובענות אשר מקבלות אישור אינן מתבררות ולא מתנהל משפט לגביהן. במקום זאת הן מסתיימות בפשרה, אשר במסגרתה מוסכם על סכום פיצוי נמוך מהיקף התביעה, מבלי שיש בכך הודאה של הנתבע בטענות נגדו. הסכם הפשרה (כולל הסכום המוצע) טעון אישור של בית המשפט שבו מתנהלת התובענה.

בתובענה ייצוגית שהגיש דב כהנא נגד "כור תעשיות" בעניין עסקה למכירת חברת "מכתשים אגן תעשיות", שבשליטתה של "כור תעשיות", נקבע ביוני 2011 בהסכם פשרה ש"כור" תשלם לבעלי המניות האחרים סכום של 45 מיליון דולר. זהו סכום הפשרה הגבוה ביותר שהושג בתובענה ייצוגית בישראל.

עד שנת 2011 כמעט ולא נפסקו בישראל הוצאות משפט על מגישי תובענות ייצוגיות. אולם עם התגברות כמות התובענות, ובמיוחד תובענות שהוגשו באופן לקוי, החלו השופטים לפסוק הוצאות משפט על מגישי התובענות. במקרים שבהם הוגשו תובענות ייצוגיות נגד חברות רבות במקביל, ההוצאות הגיעו לשיעורים גבוהים.^[6] עם זאת עדיין נקבע ש"בגדר הליכים המוגשים על ידי מי שיזם תובענה ייצוגית ואשר אינם הליכי סרק שהוגשו בחוסר תום לב הנטייה תהא, דרך כלל, לפסוק הוצאות על הצד המתון וזאת אפילו יידחה ההליך. כך, על מנת להימנע מהרתעה של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים, וככל הנראה כך אף ביחס להליך ערעורי המוגש על ידי תובע ייצוגי"^[7].

הקליניקה לתובענות ייצוגיות היא גוף ללא מטרות רווח, הפועל מאז 2011, תחילה במרכז הבינתחומי הרצליה^[8] ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב. הקליניקה פועלת ליישום מיטבי של התובענה הייצוגית, לאכיפת הוראות החוק, ולצמצום הקשיים העולים מן השימוש בתובענה הייצוגית. הקליניקה משלבת פעילות מעשית ואקדמית ומדי שנה משתתפים בה כעשרים סטודנטים מצטיינים מן הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב.^[9] הקליניקה מקיימת שיתופי פעולה עם "ועדת תובענות ייצוגיות" של לשכת עורכי הדין^[10].

• אלעד אופיר, תובענות ייצוגיות בישראל (בורסי, 2017)
• אביאל פלינט, חגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות, הוצאת "נבו", 2017
• אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מא 5 (תשע"א).
• רונן עדיני, "גם זו דרך לסיים – על הסדרי הסתלקות בתובענה ייצוגית", הפרקליט נא 3 (תשע"ב).
• גיא יצחק סנדר, גיא אלון ומוראד ח'ליליה, "האוכף האזרחי – על התובע הסדרתי המשתמש בתובענה הייצוגית ככלי לשינוי חברתי", משפט ועסקים כח 53 (2023).

• חוק תובענות ייצוגיות, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו–2006, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• תובענות יצוגיות באתר פרקליטות המדינה
• הקרן למימון תובענות יצוגיות, משרד המשפטים
• אתר האינטרנט של הקליניקה לתובענות ייצוגיות, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
• הלל סומר, ‏"רימון יד שנצרתו נשלפה מגופו" - האומנם? - עשור לתובענה הייצוגית הצרכנית, דין ודברים ‏א, תשס"ה
• עמי גינזבורג, תובענה ייצוגית, באתר TheMarker‏, 10 באפריל 2016
• אריק פסבל, תובענה ייצוגית: מי, למה ואיך?, אתר אקטואלי, 9 בפברואר 2013
• מיקי פלד ומארק שון, הזירה הבאה של התביעות הייצוגיות: תביעה לעובד הלא־מיוצג, באתר כלכליסט, 29 ביוני 2009
• סיני דויטש, תובענות ייצוגיות צרכניות: הדרישה להסתמכות אישית על מצג השוא של המטעה, מאזני משפט ב, 2002-2001
• אלון קלמנט, הקלות הבלתי נסבלת של הגשת תובענה ייצוגית, אתר משפט ועסקים.
• אלון קלמנט, הפער בין שוויו הנחזה לשוויו הממומש של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, כרך כ' משפט ועסקים
• אלון קלמנט ורות רונן, ‏בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית, עיוני משפט מב, תשע"ט
• גיל אוריון וזיו שוורץ, ‏מנגנונים לפיקוח על מימושה של הפשרה בהליך הייצוגי, עלי משפט ט 147 (2011)
• הרב מיכאל ויגודה, התובענה הייצוגית במשפט העברי
• (הקישור אינו פעיל, 28 בינואר 2018)פנקס התובענות הייצוגיות, באתר הנהלת בתי המשפט
• פסיקת בית הדין הארצי לעבודה לעניין תובענות ייצוגיות: ע"ע 629/07, יגאל וירון - תבל אבטחה ניקיון ושירותים בע"מ ואח'; ניתן ביום 3 בינואר 2011; ע"ע 12842-07-10, עו"ד אסף אייל - הוט מערכות תקשורת בע"מ; ניתן ב־9 ביוני 2011; וע"ע 53348-01-12, גרמן ישייב - ח.א.ש מערכות ושירותים בע"מ ואח'; ניתן ביום 29 באוגוסט 2013.
• חן מענית, ‏433 ייצוגיות הוגשו ב-2010, 19% אושרו לדיון, באתר גלובס, 25 בינואר 2011
• עידו באום, התביעות הייצוגיות מסתיימות בפשרות מהירות מדי - והפיצוי לא מגיע לצרכנים, באתר TheMarker‏, 16 בדצמבר 2014
• אשר גרוניס, תובענות ייצוגיות, באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, אוקטובר 2017
• שי נ' לביא, ‏גלגל המזל: כיצד לחלק את קופת הפיצוי בתובענות ייצוגיות?, עיוני משפט מ(1), תשע"ז
• ברק אתירם, תובנות מבראון: ההיסטוריה החברתית של התובענה הייצוגית, משפט וממשל כ', תשע"ט-2019
• סטיבן גולדשטיין, ‏הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, עלי משפט ו', תשס"ז
• אסתר חיות, התובענה הייצוגית ככלי לאכיפה אזרחית-ציבורית, משפט ועסקים יט, תשע"ו
• תובענה ייצוגית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוסף ויצמן על מה אנשים מגישים תביעות ייצוגיות? באתר אמס נובמבר 2024