אישיות משפטית היא ישות אשר החוק העניק לה כשרות לשאת בזכויות ובחובות משפטיות. האדם, ורק האדם, הוא אישיות משפטית טבעית הכשרה לשאת זכויות וחובות. יצורים אחרים (וכן צמחים וחפצים דוממים) אינם מוכרים כאישיות משפטית ואינם כשירים לשאת זכויות ו/או חובות אם כי בשיח המודרני, קיימת מגמה של זכויות בעלי חיים. תאגיד, לסוגיו השונים, הוא אישיות משפטית מלאכותית הנבדלת מהמחזיקים בה – ישות או ישויות אחרת/ות שהם אדם או תאגיד.

החוק מקנה לאישיות משפטית את זכות הקניין וזכות לחתום על חוזים, ניתן לתבוע אישיות משפטית לדין והיא יכולה לתבוע אחרים. יש להבחין בין אישיות משפטית טבעית, לבין אישיות משפטית מלאכותית. אישיות משפטית טבעית – בני אדם; אישיות משפטית מלאכותית – תאגיד שהוא יציר הדין כגון חברה, עמותה או אגודה שיתופית. לא כל הזכויות המוקנות לאדם מוקנות גם לאישיות משפטית מלאכותית – לזו אין זכות בחירה וזכות להתחתן, למשל. מדינות שונות נבדלות זו מזו ביכולתה של אישיות משפטית מלאכותית לעבור עבירה פלילית. כאשר אישיות משפטית עוברת עבירה פלילית, ניתן להטיל עליה קנס, אך עונש מאסר יוטל רק על אדם, ולא על אישיות משפטית מלאכותית.

כמו כן, יש להבחין בין המונח "אישיות משפטית כללית" – ישות שהדין מעניק לה את הכוח להיות עם כל הזכויות והחובות שטבעי עבורה (אדם לא יכול להתמזג ולהתפרק וחברה בע"מ לא יכולה להינשא, להיכנס לבית הסוהר וכו'), לבין המונח "אישיות משפטית מוגבלת" – הדין מגביל מראש את כל הזכויות והחובות האפשריות, למשל, רשות שלטונית היא מוגבלת כי מותר למדינה לעשות כל מה שהחוק מאפשר לה במפורש, לעומת אדם שכל עוד לא נאסר עליו, הכול מותר לו.

בישראל קובע סעיף 4 לחוק הפרשנות "מקום שמדובר באדם – אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". עם זאת נקבע כי רק אדם (כולל בני אדם אחדים) יכול להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, אך תאגיד אינו רשאי לעשות זאת. הבדל זה אינו מהותי אלא פרוצדורלי – תאגיד המעוניין להגיש תביעה, עושה זאת בבית משפט אחר.

בפסק דין בנק המזרחי^[1] של הנשיא (בדימוס) אהרן ברק נקבע כי זכות הקניין, כפי שנקבעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתנת לכל אישיות משפטית ולא רק לבן אדם. נימוקי פסק הדין לכך:

ראשית, מאחורי כל אישיות משפטית מסתתר, בסופו של דבר, בן-אדם. הוצאת הישות המשפטית שאינה בן-אדם מתחום המעמד החוקתי של זכויות האדם, תיפגע קשות בבני האדם. שנית, הזכות להתאגד – שאף היא זכות חוקתית – תתרוקן מכל תוכן ממשי, אם התאגיד אשר יקום לא ייהנה מזכויות חוקתיות. לבסוף, הפעילות באמצעות גופים משפטיים שאינם בני אדם היא אלמנטרית בחברתנו. אין להלום חברה מודרנית בלעדיהם. מניעת זכויות אדם מגופים אלה תיפגע קשות במרקם החיים המודרניים.

ברק הסתייג והוסיף כי:

כמובן, לעיתים מעצם מהותה של הזכות מתבקש כי היא מוענקת רק לבן-אדם. כך, למשל, ההוראה לפיה "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה" (סעיף 5) אינה חלה, מעצם מהותה, על מי שאינו בן-אדם.

בחוק ובפסיקה קיימים גם מקרי ביניים. בהליך ערעור על החלטת שר העבודה והרווחה, בית הדין הארצי לעבודה פסק שלא ניתן למכור חברה בע"מ ביחד עם רישיון שקיבלה לפי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו–1996. זאת, בין היתר, מפני שהרישיון ניתן לאחר בדיקת יכולותיהם, אמינותם ועברם הפלילי של האנשים אשר עומדים מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כלומר האנשים השולטים בה.^[2]

שימושו העיקרי של המונח הוא במסגרת דיני החברות. הכרה מפורשת של המונח בהקשר התאגידי, ניתן למצוא בסעיף 4 לחוק החברות "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד."

הכרה משתמעת של המונח, ניתן למצוא בפס"ד אברמוב,^[3] שם הדיון נסב סביב השאלה האם להקדש ציבורי יש אישיות משפטית נפרדת. מדובר במקרה בו אישה ביקשה לרשום נכס במקרקעין על שם הקדש ציבורי וזאת כדי להשיג פטור ממס שבח. רשם המקרקעין סירב לרשום את הנכס, שכן להקדש אין אישיות משפטית נפרדת. נקבע בהקשר זה, כי כל עוד החוק לא מתייחס ואומר במפורש שהקדש ציבורי הוא אישיות משפטית נפרדת, הוא לא יהיה אישיות משפטית נפרדת.

רוב החברות מאוגדות כך שבעליהן נהנים מאחריות מוגבלת. דבר זה מצוין בשם החברה – חברה בע"מ. פס"ד משמעותי ומפורסם שדן בנושא של אישיות משפטית נפרדת בחברה בע"מ, הוא פסק דין סלומון.^[4] סלומון היה בעל מפעל עורות מצליח אשר לאחר שנים החליט להפעיל את עסקו כחברה בע"מ – סלומון בע"מ. סלומון הלווה כספים מכיסו לחברה באופן כזה שנוצר מצב שבו הפך למעשה לנושה מובטח של החברה. המשמעות של הדבר היא שניתנת לו העדיפות על פני הנושים האחרים של החברה במקרה שבו החברה מגיעה לחדלות פירעון. הנושים האחרים ביקשו לטעון כי לא ייתכן שאדם יוכל להלוות לעצמו כסף, ובערכאה הראשונה נקבע כי יועבר התשלום לנושים האחרים. אולם, לאחר שהנושא נדון בבית הלורדים, נקבע כי סלומון הוא המנצח ויוכל לקבל את הכסף לפני הנושים הלא מובטחים. מטרתו של סלומון הייתה ליהנות מאחריות מוגבלת על החובות של העסק, שכן יש לו כיס עושר אישי משלו – בית, קופת גמל וחסכון והוא יודע שהעסק מסכן אותו ולכן המעבר למתכונת של חברה בע"מ העניקה לו אחריות מוגבלת, כלומר, היה חשוף לחובות העסק רק עד השקעתו הראשונית ואז לא ניתן היה לגעת בכיס העושר האישי שלו ולכן הכול יישאר אצלו. הלכות פס"ד זה הן משמעותיות ומהותיות והלכה משמעותית לעניינינו היא כי לחברה שהוקמה יש אישיות משפטית נפרדת מזו של סלומון האיש. מכאן שלו תינתן עדיפות על פי הנושים האחרים.

מדיה וקבצים בנושא אישיות משפטית בוויקישיתוף

• הישות המשפטית של התאגיד מתוך סיקינג
• הדין האישי, דף שער בספרייה הלאומית