יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
על פי התפיסה האסלאמית, השריעה היא הדת כולה, הדת אשר אללה בחר לעבדיו על מנת להוציאם מהחושך אל האור, ואשר באמצעותה הוא הנחה אותם בנוגע לדברים שעליהם לעשות ולדברים אשר מהם עליהם להימנע, ודרכה הוא הבהיר להם את המותר ואת האסור.
תחומי השריעה
האסלאם, בדומה ליהדות ולדתות הלכה (דתות אורתופרקטיות) אחרות, אינו מבחין באופן עקרוני בין הפולחן הדתי לבין חיי היומיום. לפיכך, השריעה עוסקת לא רק בטקסים דתיים או בפעולות שבין אדם לחברו אלא גם בכללים לביצוע פעולות אישיות (אכילה, רחצה וכיוצא באלה). כמו כן עוסקת השריעה בהיבטים רבים, חילוניים לכאורה, של החיים: פוליטיקה, כלכלה, בנקאותאסלאמית, דיני עבודה, חוזים ועוד.
במהלך ההיסטוריה של האסלאם, היה נהוג כי העניינים הנ"ל נמסרים בידי מנהיג חילוני (אמיר או מלך), אולם הוא היה מחויב לפעול במסגרת שהתוו לו חכמי-הדת, העולמא, שהם המוסמכים לקבוע את דיני השריעה. הפרדה מוחלטת בין דת למדינה היא רעיון בהשראת התרבות האירופית, שהחל להופיע בעולם המוסלמי רק בסוף המאה ה-19. כיום הוא מיושם במלואו רק בטורקיה. בשאר המדינות המוסלמיות יש השפעה מסוימת של השריעה גם על חוקי המדינה החילוניים לכאורה. בערב הסעודית, באיראן ובכמה אזורים מוסלמיים נוספים ברחבי העולם, ממשיכה המסורת שעל-פיה השריעה הנקבעת בידי העולמא, מגבילה ותוחמת את סמכויות ההנהגה החילונית.
המושג "שריעה" עצמו מגיע מהפועל "שארע", שפירושו בקוראן "חוק רוחני" (סורה ה, איה 48) או "מערכת של חוק אלוהי; דרך לאמונה ומצווה" (סורה מה, איה 18).
הזרם המרכזי באסלאם מבדיל בין "פִקְהְ" (فقه), שפירושו "הבנת הפרטים" ומתייחס להבנות החוקיות הפרטניות, לבין ה"שריעה", שהוא העקרונות שמאחורי ה"פיקה". אמנם, חכמי-הדת מאמינים כי ישנה הרמוניה בין השריעה לבין הפיקה, כלומר שפרטי המערכת החוקית נובעים מעקרונותיה. הפיקה נחלקת לשני חלקים: המקורות והמתודולוגיה ("אוצול אל-פיקה" أصول الفقه – שורשי החוק) והחוקים המעשיים ("פורוע אל-פיקה" فروع الفقه – ענפי החוק).
בשריעה יש חוקים שנחשבים כאלוהיים, והם קבועים ונצחיים בכל מצב (לדוגמה, האיסור על שתיית משקאות אלכוהוליים). ישנם חוקים שנובעים מעקרונות שנוסדו על ידי שופטים ומשפטנים אסלאמיים (פוקהא). על פי האמונה, השריעה כפי שנתפרשה על ידי המשפטנים המוסלמים היא רק ניסיון אנושי להגיע לשריעה האלוהית, שהיא הדרך הנצחית המושלמת.
כשהם מפתחים את חוק השריעה המשפטנים המוסלמים אינם יוצרים חוק הפוסל דברים באופן מוחלט ואלוהי, אלא רק מנסים לפרש את העקרונות האלוהיים. לפיכך השריעה נחשבת באופן כללי כאלוהית, אך הדעה של משפטן או שופט בנושא מסוים אינה נחשבת ככזו, אף שאללה הוא שציווה להיזקק לתהליך המשפטי בידי אדם.
מקורות השריעה
עבור מוסלמים סונים, הסמכות של השריעה מגיעה משני מקורות עיקריים, ושני מקורות משניים. המקור העיקרי הראשון הוא דברי הקוראן, והשני הוא ה"סונה" (מילולית – "הדרך"), כלומר הדרך שמוחמד חי את חייו. האוסף של כל מעשיו, אמרותיו ודעותיו של מוחמד קרוי החדית'.
מקור משני הוא ה"קיאס" (القياس), שהוא ההוספה של מצבים חדשים בעזרת היקש מהמקורות האחרים או ממקרים קודמים. המוג'תהידון משתמשים ב"קיאס" – צורות שונות של הסקת מסקנות, הכוללות היקש – על מנת להתמודד עם מצבים בהם המקורות אינם מלמדים באופן ברור מה יש לפסוק. הסכמה בקרב הקהילה או האומה, העניין הציבורי וגורמים אחרים גם הם נחשבים כמקורות משניים, במקום שארבעת המקורות הראשונים מרשים זאת. לבסוף, אפשר לבסס את חוק השריעה על "איג'מע", או הסכמה הכללית של תלמידי מוחמד בנושא מסוים. ההצדקה לדרך אחרונה זו מגיעה מחדית' שבו מוחמד אומר, "עמי אינו יכול להסכים על טעות". שולי יחסית למקורות ההלכה המפורטים מעלה הוא עקרון המצלחה – טובת הכלל.
באופן כללי ניתן לומר שאף על פי שמנהיגי מערכת הדת האסלאמית שמרו באדיקות על מושג הסונה, הם לא חששו לקבל שינויים שנבעו מדרישות הזמן ומנסיבות חדשות שצצו. אחת מהאסכולות האורתודוקסיות רואה בעקרון המצלחה – טובת הכלל – עיקרון שיש לבחון בו את החוק. שני חידושים כאלו היו ההיתרים להשתמש בחוזה ביטוח ובקופות החיסכון, שנחשבו להימור מסוים. לעולמא, כלומר המלומדים, תפקיד חשוב מאוד, מכיוון שהם אלה שלומדים את החוק האסלאמי, ולכן בידיהם הסמכות לייצג אותו. השריעה נוסחה בדרך כלל על ידי ה"אסכולות" ("מדהב") של המשפט האסלאמי.
בחוק האימאי-שיעי, מקורות החוק ("אוסול אל-פיקה") הם הקוראן, הסיפורים על מנהגיו של הנביא ושל 12 האימאמים, והשכל ("עקל"). כמו כן, מה שקרוי כיום שריעה כולל גם מנהגים מקומיים.
על פי האמונה, על השריעה לספק את כל הצרכים של הקיום הפיזי והרוחני של האדם. כל הפעולות האפשריות של המוסלמי מתחלקות (בעיקרון), לחמש קטגוריות: מחויב, מומלץ, מותר, מגונה ואסור. המחויבויות החשובות ביותר הן חמשת עמודי האסלאם.
תכלית השריעה
אחת המטרות לחקיקה, להגשים את מטרת טובת כלל הציבור והרחקת האדם מהרוע והשחיתות בחיי היומיום ובעולם הבא. בהתגשם זה, בשמירת חמשת הגדולים, והם: שמירת הנפש, שמירת הערווה והצאצאים, שמירת הדעת, שמירת הכסף, ושמירת הדת.
השריעה האסלאמית באה לשמור על טובת האדם, שהרי האדם לא יכול לחיות בלעדיה, וחסרונה ישמיד או יחריב את חיי האדם.
השריעה האסלאמית, אשר באה לשמור על טובת האדם, מתחלקת לשלוש דרגות חשיבות, והם:
1. ההלכות ההכרחיות:
והן ההלכות ההכרחיות בחשיבותן, אשר לא יכול האדם לחיות בלעדיהן, ואי עשייתן יביא להשמדת החיים וחורבנם ואי יציבותם, כגון:
מאמצע המאה ה-19 חוקקו במדינות מוסלמיות חוקים חילוניים בתחומים שונים כמו בתחום המסחרי והפלילי, אך לא חוקקו חוקים בענייני אישות. בתחום המסחרי והפלילי נתקבלו ספרי חוק מערביים ונחקקו חוקים חדשים בהשראה מערבית, לדוגמה, ספר החוקים העות'מאני "המג'לה".
בתחילה, ראשוני המחוקקים האזרחיים העמידו פנים שכוונתם להשלים את השריעה אך לא לבטלה, ואכן האמינו בכך, אך בהדרגה התברר שהחקיקה האזרחית מגבילה את השריעה. חוקי האישות, נישואים, גירושיםוירושות הם לב לבה של השריעה. בעשור השני של המאה ה-20 החל המחוקק החילוני בארצות המוסלמיות להתערב גם בהם. בחוק האישות הסורי נקבעו, בשנת 1953, פיצויים לאישה הגרושה ונאסר ריבוי נשים ללא רשות מפורשת מהקאדי, שהוא השופט של בית דין השריעה. ריבוי נשים שלא ברשות מהקאדי נחשב לעבירה פלילית אפילו שהוא מותר לפי השריעה, אך הקאדי זקוק לנימוק מיוחד על מנת להרשות לגבר ריבוי נשים. ב-1956 בוטלו בתי הדין השרעיים שבמצרים וכל סמכויותיהם עברו לבתי הדין האזרחיים. כוחה של השריעה צומצם בגלל החילון, מוסדות שונים שקודשו בידי השריעה הועברו לפיקוח ממשלתי עקב חיסול השריעה.
במוסד הווקף הונהגו רפורמות מרחיקות לכת ואילו במצרים חוסל הווקף כליל. הממונים לשמירת השריעה, המופתי ופקידי המסגדים נתונים לפיקוח ממשלתי.
המצב שונה ממדינה למדינה ברחבי העולם המוסלמי. בטורקיה בשנת 1928 נמחקה כליל מהחוקה דת האסלאם. במצרים קצב החילון מהיר מאשר בירדן, בסוריה ובעיראק. לעומת זאת במדינות אחרות מצבה של השריעה מתחזק, ברוב מדינות צפון ניגריה הוכרזה השריעה כבסיס לחוק המקומי, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן הוכרזה השריעה כחוקת המדינה ואילו בערב הסעודית הביא הלחץ של גורמי הדת ליתר הקפדה על יישומה.
ישנו גיוון עצום בפירוש וביישום של החוק האסלאמי בחברות מוסלמיות שונות כיום. יש שמעריכים כי הקולוניאליזם, שפעמים רבות החליף את החוק הדתי בחוק חילוני, גרם לגיוון זה. לבד מכך, ברור כי גם לפני בוא הקולוניאליזם היו הבדלים רבים מאוד בין ארצות מוסלמיות שונות, בשל המנהגים המקומיים שהיו שם כאשר המירו את דתם לאסלאם ובשל התפתחויות מקומיות. במאה השנה האחרונות, תנועות ליברליות בתוך האסלאם העלו שאלות ביחס לשייכות ולאפשרות היישום של השריעה מנקודות מבט שונות. לפיכך, בכמה מהארצות שהן בעלות האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר, כמו אינדונזיה, בנגלדש והודו, יש חוקות וחוקים חילוניים במידה רבה, עם תחומים מעטים שבהם חוק האסלאם מקבל מקום, כמו דיני משפחה (מצב הדומה למצב ההלכה היהודית בישראל). לטורקיה יש חוקה חילונית באופן מודגש.
ברוב הארצות במזרח התיכון וצפון אפריקה יש מערכת כפולה של בתי משפט דתיים וחילוניים, שבה בתי הדין הדתיים עוסקים בעיקר בנישואין וירושה. בערב הסעודית ובאיראן בתי הדין הדתיים הם המחליטים בכל תחומי המשפט. השריעה משמשת גם בסודאן ובלוב ולזמן מה שימשה גם באפגניסטן המודרנית. כמה מדינות בניגריה הצפונית אימצו לאחרונה בתי דין "שרעיים". למעשה, המשמעות של בתי דין חדשים בניגריה היא בדרך כלל עונשים קשים הרבה יותר, ללא כיבוד הכללים הקשוחים לעדות וראיות הקיימים בשריעה, כמו הצורך בארבעה עדים במקרים מסוימים ופסילת נשים לעדות. הענישה כוללת קטיעה של יד אחת או שתיים במקרה של גנבה, וסקילה כעונש על ניאוף. על פי אמות המידה המערביות מדובר בעונשים קשים יתר על המידה, ויש שטוענים כי עונשים אלה התאימו לחברה כמו של מוחמד, שלא יכלה להרשות לעצמה מבחינה כספית להחזיק בתי סוהר ואמצעים להשבת עבריינים לקהילה, ולא יכלו למנוע הריגה של פושעים על ידי האוכלוסייה או הקורבנות.
דוגמה יוצאת דופן לניסיון יישום של השריעה במדינה חילונית היא ההצעה כי יוקם בית דין שרעי לבוררות באונטריו, קנדה. החוק מ-1991 במחוז זה בקנדה הוא כי ניתן ליישב מחלוקות בבוררות בבתי דין אלטרנטיביים על מנת למנוע עומס בבתי המשפט הרגילים. בית דין זה היה אמור לעסוק במחלוקות בין מתדיינים מוסלמים. מבקריו חששו כי היחס לנשים הקיים בשריעה ישפיע על מערכת המשפט הקנדית, אך התומכים טענו כי אף אחד אינו מחויב ללכת לבית הדין הזה. יתר על כך, בתי הדין יהיו אורתודוקסיים באופן מוגבל מכיוון שהם יכירו בראשוניות של המשפט האזרחי הקנדי. כל מי שאינו מקבל את הפסיקה של בית הדין השרעי, יכול לערער בפני בית דין אזרחי. לפיכך, בית הדין הזה יהיה רק גרסה חיוורת של השריעה האמיתית. ב-11 בספטמבר 2005, ראש המחוז סיים את המחלוקת בכך שהחליט כי לא ירשה בסיס דתי לבתי דין לבוררות. החלטה זו שמה קץ גם לבית דין שפעל על פי ההלכה היהודית, וחסם את דרכו של בית דין שרעי עוד לפני שהחל. בתי דין נוצריים מעולם לא היו קיימים בקנדה.
כמו המשפט היהודי (ההלכה) והמשפט הקנוני הנוצרי, המשפט המוסלמי מפורש באופן שונה על ידי אנשים שונים בזמנים ובמקומות שונים. בידי מתונים, החוק הדתי עשוי להיות מתון ואפילו ליברלי. יש ליברלים מוסלמים שרואים את תפקידו של החוק האסלאמי בנושאים ריטואליים ותאולוגיים בלבד, ולא כגורם השולט בחברה או במדינה.
אולם בידיהם של פונדמנטליסטים, השריעה מחייבת את כל המאמינים ואפילו את כל האנשים הנשלטים על ידי המאמינים. החוק האסלאמי למוסלמים אמריקאיים בבוסטון או ביוסטון שונה מאוד מהחוק האסלאמי במצרים, ערב הסעודית, איראן או אפילו רצועת עזה. כולם נוהגים על פי החוק האסלאמי, אך ההבנה שלהם של החוק הזה מגוונת ושונה זה מזה.
המג'לה הוא קובץ חוקים המבוסס על המשפט המוסלמי, אשר הסדיר את הדין האזרחי בתקופה העות'מאנית. באימפריה העות'מאנית נהג הכלל המוסלמי שעל-פיו קובעים חכמי-הדת, העולמא, את המסגרת לחוקי המדינה על-פי השריעה, בעוד השליט החילוני רשאי לפעול ולצוות במסגרת זו, שקבעו העולמא. נוהג זה והחוקים שנגזרו ממנו בוטלו בטורקיה עצמה בסמוך לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית, בשנת 1926, ובמקומו אומץ קודקס אזרחישווייצרי הנחשב למתקדם יותר, בהתאם למגמתו של מוסטפא כמאל למודרניזציה ולאימוץ אורחות חיים מערביים.
בארץ ישראל השתמרו החוקים העות'מאניים הישנים באמצעות "המג'לה", כיוון שממשלת המנדט הבריטי הכירה בתוקפם, ואף הממשלה הזמנית של מדינת ישראל הורתה על שמירת החוקים והדינים שכללו את המג'לה. עם זאת, עם כינון המנדט הבריטי, חדלו רשויות השלטון לראות בעולמא המוסלמיים מקור סמכות לפירוש ולתיקון חוקי המג'לה, ובמקום זאת התייחסו אל המג'לה כאל קודקס חוקים הנתון לפרשנות משפטית של המוסדות החילוניים שהוקמו על ידי ממשלת המנדט (ומאוחר יותר על ידי מדינת ישראל). לפיכך, הוכנסו בחוקים אלה תיקונים, וחלקם בוטלו או שונו במידה ניכרת בכל גלגולי החקיקה והמשטר שעברו על ארץ ישראל ומדינת ישראל. בשנת 1984 בוטלה המג'לה בחוק של הכנסת, לאחר שהתחומים בהם עסקה הוסדרו בחוקים ישראליים מקוריים שקיבלה הכנסת.
למג'לה השפעה היסטורית מסוימת על המשפט הישראלי, וככזו היא שימשה כמעין צינור להשפעת השריעה על המשפט בישראל. השימוש במג'לה שנעשה בשנותיה הראשונות של המדינה הותיר חותם מסוים, אם כי מצומצם, בפסיקה ובמנהג.
ככלל, אפשר לומר כי ההשפעה המכרעת על המשפט בישראל היא לשיטת המשפט המקובל הבריטי, ובמידה מסוימת למסורת קונטיננטלית, ולמשפט העברי. השפעת השריעה דרך המג'לה היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת לשנותיה הראשונות של המדינה. עם זאת, עיקרון אחד של המשפט העות'מאני התקבל במשפט הישראלי והוא החלת דין אישי דתי על עניינים הקשורים במעמד האישי של האזרח (נישואים, גירושים וכיוצא באלה). למעשה, החוק העות'מאני העניק אוטונומיה רחבה לקהילות הדתיות שחיו ברחבי האימפריה, והכיר בחוקים הדתיים המקובלים בכל קהילה כל עוד לא ערערו על השלטון, ולא סתרו בצורה בוטה את השריעה. בתקופת המנדט הבריטי הצטמצמה האוטונומיה המשפטית בארץ רק לענייני המעמד האישי.
עם הקמת מדינת ישראל אומץ עקרון האוטונומיה המשפטית בענייני המעמד האישי, מתוך רצון לשמור על הסטטוס קוו בין הציבור היהודי החילוני לציבור היהודי הדתי. מבחינת הקהילה המוסלמית בישראל, פירוש הדבר כי השריעה מוסיפה להיות החוק התקף בענייני נישואים וגירושים של מוסלמים בישראל.
דיני המעמד האישי
הסמכות בענייני המעמד האישי מסורה על-פי החוק לבתי דין דתיים, הדנים בעניין על פי הדין הדתי המהותי (ההלכה בבית הדין הרבני, והשריעה בבית הדין השרעי). כמו כן, למעט כמה מגבלות, אנשי הדת הם המוסמכים לפרש את החוק הדתי (חוקים שמקורם בדת אך אינם עוסקים במעמד האישי, מתפרשים על ידי שופטים בבתי משפט חילוניים).
הסדר זה מעניק לדיני השריעה תחולה בישראל, אולם רק בענייני המעמד האישי (נישואים, גירושים וכדומה) ורק לגבי המוסלמים הסונים. קיימת מחלוקת בין הרבנות לבין בתי הדין השרעיים בישראל, האם בסמכות בתי הדין השרעיים לחתן זוגות מעורבים (כלומר מוסלמי ויהודייה או נוצרייה, בנסיבות שהדין השרעי מתיר זאת), והאם בסמכותם לאשר התאסלמות של יהודים.
לבתי הדין השרעיים יש הכרה רשמית והם ממומנים על ידי המדינה, בדומה לבתי הדין הרבניים. לקאדים (דיינים) העומדים בראשם יש מעמד של עובדי מדינה. הגבלות שחוק המדינה קבע לגבי נישואים וגירושים, כגון האיסור לחתן נערה שלא מלאו לה 17 שנים, האיסור על ביגמיה והאיסור לגרש אישה בניגוד לרצונה, חלות על בתי הדין השרעיים בישראל באותו אופן שבו הן חלות על בתי הדין הרבניים. כלומר, אסור לבית הדין לשתף פעולה עם המבקשים להינשא בנסיבות כאלה, ואם התקיימו הנישואים, עליו לעשות כל שביכולתו כדי להתירם. באותו אופן, אסור לבית הדין השרעי לשתף פעולה עם גבר המבקש לגרש את אשתו בניגוד לרצונה, אף שהשריעה מתירה זאת בנסיבות מסוימות.
כבתי דין דתיים אחרים, פסיקותיהם של בתי דין השרעיים בעניינים אזרחיים אחרים נחשבים בחוק הישראלי כפסיקות של בורר, ולפיכך הצדדים המתדיינים מחויבים להן רק אם התמלאו התנאים הקבועים בחוק לבוררות. התנאי העיקרי הוא הסכמת כל הצדדים להוצאת העניין הנדון מסמכותו של בית המשפט האזרחי המוסמך, ולהעבירו לבית הדין השרעי. לבית הדין השרעי אין כל סמכות בעניינים שאינם ענייני המעמד האישי, ועניינים שבהם אי-אפשר לקיים בוררות (לדוגמה, עניינים פליליים).
מעמד האישה באסלאם
שוטר במשטרת הצניעות של הטליבאן מכה אישה במקל כעונש על שהעזה להוריד את כיסוי ראשה ("בורקה"), אפגניסטן, 2001
האסלאם אינו אוסר על נשים לעבוד, אך הוא מדגיש את החשיבות של טיפול בבית ובילדים לשני ההורים. מבחינה תאורטית, החוק המוסלמי מתיר גירושין באופן פשוט, על ידי אמירה שלוש פעמים "אני מגרש אותך". למעשה, גירושין הם עניין מורכב יותר. בדרך כלל, האישה המגורשת שומרת על הנדוניה שלה מזמן שנישאה, אם הייתה כזו, וניתנת לה תמיכה לילדים עד שהם נגמלים. לאחר מכן הם מועברים לבעל, על פי הנסיבות שבכל מקרה.
בנוסף, נאסר על נשים להחזיק בתפקידים דתיים. רבים מפרשים את החוק המוסלמי כך שאסור לנשים לעבוד בתעסוקה בולטת, ולפיכך אסור להן לעבוד בממשל. ראייה זו היא המקובלת ברוב המדינות המוסלמיות במאה האחרונה, למרות הדוגמה של אשתו של מוחמד עאישה, שלקחה חלק בפוליטיקה וגם הייתה סמכות "חדית'" חשובה. אולם, המצב שונה במדינות מוסלמיות מתונות. לדוגמה, בפקיסטן, באינדונזיה, בטורקיה ובבנגלדש, כולן מדינות מוסלמיות ברובן, כיהנו נשים כראשי הממשלה או המדינה. נשים מוסלמיות גם מחזיקות בתפקידים חשובים בממשלות או בחברות.
אסור למוסלמי להינשא מחדש או להישאר נשוי לכופר משני המינים (סורה 2, 221; 60, 10). מותר לגבר מוסלמי להינשא לאישה מעמי הספר (סורה 5, 5); אך המסורת אוסרת על אישה מוסלמית להינשא לגבר לא-מוסלמי. אם הגבר בוחר להמיר את דתו לאסלאם הנישואין מותרים.
קוד לבוש
הקוראן גם מציב קוד לבוש למאמינים. לנשים, הוא מדגיש את הצניעות: "ואמור לאישה המאמינה להשפיל את מבטה ולשמור על איבריה האינטימיים, ולא להציג את קישוטיה (על פי הפרשנות האסלאמית, צורת הגוף והשיער) לבד מאלה שבדרך כלל חשופים (על פי הפרשנות, פניהן וידיהן) ולמשוך את כיסויי הראש על החזה, ושלא תציג את קישוטיה אלא לבעלה, אביה, אבי בעלה, בניה וכו'" (סורה א-נור, 31). קרובים אלה מכונים ה"מהרהם" שלה. לגברים יש קוד לבוש קשוח פחות: עליהם להיות מכוסים מהברך ועד למותניים.
בטורקיה, ארץ שרובה הגדול מוסלמי, יש חוקים נגד קוד הלבוש הזה בבתי הספר ובמקומות עבודה. לאחר ההכרזה על הרפובליקה ב-1923, כחלק מהמהפכה של מוסטפא כמאל, היה עידוד לקוד לבוש מודרני. גם בצרפת אסור ללבוש כיסוי ראש בבית הספר, בחוק שנתקבל בשנת 2005 ועורר ויכוח ציבורי נרחב.
יש שרואים את קוד הלבוש הזה כדיכוי של הגברים כנגד הנשים. אולם, יש מקומות רבים בהם הנשים הולכות על פי הקוד הזה אף על פי שאין הן מחויבות לכך, כחלק מדתן ותרבותן. אחד מהבגדים שנשים לובשות ידוע כ"חיג'אב". פירוש המילה הוא לכסות את הראש והגוף.
אלימות כלפי נשים
על פי רוב הפירושים, בקוראן ניתנה הסמכות לגבר להכות את אשתו אם היא אינה שומעת לו. ראשית עליו להוכיח אותה בדברים, ולאחר מכן להימנע מיחסי מין אתה לתקופה מסוימת. לבסוף, אם הוא חושב שהמצב מחייב זאת, מותר לו להכות אותה:
"הגבר הוא השומר על האישה... לפיכך, האישה הטובה היא ממושמעת, ושומרת על מה שאינו נראה כמו שאללה שמר עליו; ולאלו שאתם חוששים שיבגדו בכם, הוכיחו אותן, הותירו אותן לבדן במקום השינה והכו אותן; אם הן מצייתות לכם, אל תבקשו להעניש אותן" (סורה 4, 34)
המשפטן הימי-ביניימיאשאפי, מייסד אחת מאסכולות הפיקה, העיר על הפסוק הזה כי "הכאה מותרת, אך עדיף שלא להכות".
מצד שני, ישנם כמה חדית'ים שבהם מובעת התנגדות רבה להכאת נשים.
"רצח על רקע כבוד המשפחה" נחשב בעולם המערבי כקשור לחוק המוסלמי, אך למעשה הוא מתרחש גם בחלק מהמדינות האסלאמיות וגם במקומות אחרים, כמו במערב אפריקה ובמרכז אמריקה, ואינו מתרחש כלל בחלק מהמדינות האסלאמיות.
באסלאם אכן יש עונשים קשים על סוגים שונים של פשע, ואלה כוללים כל יחסים מיניים מחוץ לנישואין, לנשים ולגברים; אך רק העונש על ניאוף ממש הוא מוות. כך לדוגמה, גזר בית משפט באירן על סכינה מוחמדי אשתיאני מוות בסקילה, בגין ניאוף. הפרשנות והיישום של החוקים ביחס לנישואין וצניעות השתנו במקומות ובזמנים שונים.
המרת דת מהאסלאם
על פי החוק המוסלמי, המרת דת של מוסלמי לדתות אחרות אסורה והיא נחשבת כבגידה ושמד. בתאולוגיה המוסלמית, המרת דת כזו מקבילה לבגידה בעם. העונש על עבירה זו היא נידוי והגליה או אף הוצאה להורג אם הממיר את דתו חי ב"מדינה מוסלמית" ונחשב כאויב המדינה. אך בארצות מוסלמיות רבות ובארצות מערביות, אין כל עונש למי שממיר את דתו.
חופש הביטוי
הרעיון המודרני של חופש הביטוי בעניינים פוליטיים ודתיים מגיע מתקופת ההשכלה במאה ה-18 והוא זר לנצרות וליהדות בצורותיהן הקדם-מודרניות. כך גם החוק השרעי אינו מתיר חופש ביטוי על נושאים כמו ביקורת כלפי הנביא מוחמד.
על פי הקוראן, אללה מקלל את מי שמזיק לנביא, וברור כי קללת אללה דינה מוות.
במצרים, לדוגמה, השלטונות ניסו לבטל את נישואיו של פרופסור נאצר אבו זייד (אנ') כאשר הוא חלק על איש דת מוסלמי אורתודוקסי מאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. איש הדת טען כי הפרופסור הבין את הקוראן בצורה המהווה בגידה וכפירה, ואבו זייד ברח להולנד.
.png)
