הביטוי שירי עֲגָבִים הוא כינוי במקורות היהודיים לשירי אהבה ושירים המכילים דברי שחוק וחשק.[א]
במקרא
השימוש במונח מופיע לראשונה בספר יחזקאל: ”וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם”[1], כלומר, אנשים מגיעים לשמוע את דבר הנבואה מצד צחות הלשון שבמסירתה אך אינם מקיימים אותה בפועל. הרד"ק מבאר ששירי עגבים הכוונה לשירי חשק.
בפסוק הקודם נאמר: ”וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ.”, את משמעות המשפט "כי עגבים בפיהם" מפרש הרד"ק במשמעות של "לעג בפיהם".
המלבי"ם כתב בביאור המושג 'עגבים': ”העיגוב הוא קודם אל הזנות שתעורר הזונים בדבר חשק ועגבים, כמו "עגבים בפיהם", "שיר עגבים"”.
בפוסקים
כתב בספר חסידים[2]”ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר נגונים עגבים כי עבירה הוא ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה”.
בשולחן ערוך[3] כתב ”וכן ינהוג להתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי עגבים”. כעין זה כתב בכלבו ונפסק ברמ"א לעניין העברת שליח ציבור מתפקידו:
ושליח ציבור המנבל פיו או שמרנן בשירי עגבים ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו
וכן בשער הציון[4] הביא בשם המאמר מרדכי שכתב "שכבר הזהירו השל"ה ושאר ספרי מוסר שלא לשיר שירי עגבים לתינוק מפני שמוליד בו טבע רע, ובלאו הכי יש איסור בשירי עגבים ודברי נבלות ושומר נפשו ירחק מזה". וכן כתב בערוך השולחן[5]”מי שזיכהו הקדוש ברוך הוא בקול נעים – ירנן להקדוש ברוך הוא ובשמחה של מצוה ולא בדברי רשות, וכל שכן לשיר שירי עגבים. ועוונו גדול מנשוא”[ב].
בתרבות
רבי אברהם אבן עזרא בשירו "שירת האומות" כותב ביחס לשירי המוסלמים ”הַיִּשְׁמְעֵאלִים – שִׁירֵיהֶם בַּאֲהָבִים וַעֲגָבִים”.
בהקדמה לספר תחכמוני כותב אלחריזי ”וכללתי בספר הזה משלים רבים, וענינים ערבים... ותענוגי אהבים, ושירי עגבים.”
פי דוברי שקר ודובר שירי עגבים יסכר
ושירי אהבים לא יעלה על ליבם / ולא יעלה על שכלם לעולם
בראותם השירים אשר לשלמה – מלך שהשלום שלו,
איש על דגלו ישירו ואליו יעריצו, / באמרי נועם הקטופים מלוח ליבם – שיח הגיונם וניגונם.
הנם ישישו בשמחה / ויתמכו מטה עוז עם מקל תפארה
כי חזקה על כל איש ואיש: לא שביק היתרא ואכיל איסורא
ובפרט בהיות הניגונים בלתי משתנים, לא ילכו להנקש / בלשון זר ואכזר לפח ולמוקש / ויניחו מלבקש
...השם, / ולזמר דברים המצודקים אשר ערכתי כשולחן ערוך לפניהם, / נזכרים ונעשים בזמניהם ובמועדיהם
אין בהם נפתל ועקש / בצדק – כל אמרי פי.
כשעורכי עיתון המשכילים "המאסף" פנו לנפתלי הרץ וייזל בבקשה שיכתוב אצלם, הסכים רק בתנאי שלא יתפרסמו בעיתון "שירי עגבים", לא יהיה עיסוק במיתולוגיה היוונית ולא ייכתבו דברי לגלוג וסאטירה על המסורת היהודית. ככל הנראה כוונתו הייתה לשיריו של אפרים לוצאטו.
יהודה ליב בן-זאב רצה להראות שניתן להשתמש בעברית המקראית לכל סוגי השירה ובעקבות זאת כתב את "שיר עגבים", שיר פורנוגרפי בוטה שאיש לא העז להדפיסו עד המאה העשרים והוא עבר בין דורות המשכילים בהעתקות בכתב יד.
קישורים חיצוניים
לוי, יעקב בן יוסף, שירי עגבים, גן נעול - על הלכות קדושה ב, תשע"ו, עמ' מ-נה, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
^אמנם עיין מה שכתב (בסימן שלח סעיף ד) לעניין השמעת קול בשבת שאסור רק אם ”הכונה בשביל נעימות השיר, כשירי שמחה או שירי אבל או שירי עגבים”, ונראה שאין איסור בשמיעת שירי עגבים.
