שידור ציבורי הוא שידור ברדיו או בטלוויזיה, המנוהל על ידי גוף ציבורי בחסות הממשלה, לרוב באמצעות מימון ציבורי. השידור הציבורי שונה משני מודלים אחרים של שידור - שידורים מסחרי ושידור בבעלות ושליטה ישירה של הממשלה.^[1]

השידור הציבורי הוא ארגון שידור של הציבור ומספק שירות ציבורי. הוא לא נשלט על ידי הממשלה או על ידי גורמים מסחריים. יעודו לדבר לכלל הציבור כאזרח, לעודד גישה ועיסוק בחיים הציבוריים ובנחלת הכלל. תפקידו גם לפתח את הידע, להרחיב את האופקים ולאפשר לאנשים להבין טוב יותר את עצמם, את האנשים האחרים ואת העולם.^[1] לעיתים קרובות הגדרות השידור הציבורי מתייחסות למודל הבריטי של שידור ציבורי. המודל מגלם את העקרונות הבאים:

• נגישות גאוגרפית אוניברסלית
• פניה אוניברסלית
• תשומת לב למיעוטים
• תרומה לזהות הלאומית ולתחושת הקהילה
• ריחוק מאינטרסים
• מימון ישיר ואוניברסליות של תשלום
• תחרות על ידי תכנים איכותיים ולא ברייטינג
• הנחיות משחררות במקום להגביל

בעוד שהיישום של עקרונות מסוימים עשוי להיות פשוט, כמו במקרה של נגישות, חלק מהעקרונות עלולים להיות מוגדרים בצורה גרועה או קשים ליישום. בהקשר של זהות לאומית משתנה, תפקידו של השידור הציבורי עשוי להיות לא ברור. כמו כן, האופי הסובייקטיבי של תכנים טובים עשוי להעלות את שאלת הטעם האישי או הציבורי.

בתוך השידור הציבורי קיימות שתי השקפות שונות לגבי פעילות מסחרית. האחת היא שהשידור הציבורי אינו תואם מטרות מסחריות. השני הוא שהשידור הציבורי יכול וצריך להתחרות בשוק עם גופי שידור מסחריים. דיכוטומיה זו מודגשת על ידי היבטים של שירות ציבורי שקיימים לפעמים בגופי שידור מסחריים מסורתיים.

במקומות שונים גוף שידור ציבורי עשויים להיות שם נרדף לגוף שידור בשליטה ממשלתית, אך אין זה כך בהכרח. אם לממשלה יש שליטה ישירה בתכני השידור אזי מדובר על "שידור מטעם המדינה" או "שידור ממלכתי".^[1]

השידור הציבורי צמח בימי פתיחת שידורי הרדיו כאשר היו ויכוחים בשאלה איזה מטרות צריך להיות לשידורים, מי יממן אותם ומה יהיה תפקיד המדינה בנושא. בתשובה פותחו שלושה מודלים עיקריים, המשקפים את החברות שהפיקו אותם - המודל מסחרי, מודל המדינה ומודל השידור הציבורי, שנוצר מתוך החולשות של שני הדגמים הקודמים והחששות שהם העלו. בארצות הברית השליטה ברדיו הייתה בידי גורמים פרטיים במימון פרסומות, במדינות אירופה השליטה והמימון היו בידי הממשלה. במספר מדינות דחו את התפיסה שהאינטרס הציבורי בשידור יקבל מענה על ידי אינטרסים של יזמים פרטיים המחפשים רווח, ויחד עם זאת, התקיים חשד כלפי בשליטת המדינה. תפיסה המבטאת את ההבדל בין שידור ממלכתי לשידור ציבורי וקיימת בהממלכה המאוחדת היא שיש לקיים "מרחק זרוע" בין המדינה לבין רשות השידור הציבורית^[1] כאשר החלו להתפתח שידורי הטלוויזיה המודל של שידור ציבורי פותח גם עבורם.^[1]

בעבר נהנה השידור הציבורי במדינות רבות מבלעדיות או מדומיננטיות בשוק תקשורת ההמונים. עם השנים נרשמת ירידה בשימוש ברדיו ובטלוויזיה המסורתיים, שפגע במיוחד בשידור הציבורי. בנוסף, פתיחת השוק לערוצים רבים יותר הביא לירידה ברייטינג של השידור הציבורי. התפתחות ערוצי הניו מדיה והאינטרנט מהווים אתגר של ממש לשידור הציבורי. בשל שלל הערוצים הזמינים מסתמנת בכל העולם ירידה בהאזנה ובצפייה לשידור הציבורי במתכונתו המסורתית. פודקסטים נוגסים בהאזנה לרדיו, ואת מקום הטלוויזיה תופסת הזרמת מדיה. בעקבות שינויים אלה מסתמן שינוי בשיטות מימון השידורים, ומעבר ממימון ציבורי (באמצעות תקציב המדינה או אגרה) למימון המון ופנייה לקהלי יעד ספציפיים.^[2]

חשיבותו של השידור הציבורי רחוקה מלהיות מובנת מאליה. עברו מספר עשורים עד שגופי שידור ציבוריים מצאו את מקומם לצד התקשורת המסחרית והתקשורת שנמצאת בשליטת המדינה. לפי אונסק"ו כיום התרומה הייחודית של שידור ציבורי נמצאת בקונצנזוס רחב, והשירות הציבורי שהוא מספק הוא חסר תחליף במתן מידע חינוך ובידור, בצורה חופשית מהשפעות של המדינה, גורמים פוליטיים או השפעות מסחריות.^[1] כמו כן שידור ציבורי קיים ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם ונדיר למצוא אותו במדינות לא דמוקרטיות.

נימוק שניתן לקיומו של שידור ציבורי הוא בטענה ששוק תקשורת ההמונים מוגבל בהיקפו ולכן יהיו בו רק שחקנים מעטים בעלי השפעה שיהיו עתירי ממון ובעלי אינטרסים שיהיו שונים מאלו של שאר הציבור. השידור הציבורי נועד לפי תומכיו, לאזן את התקשורת הפרטית ולתת בידי הציבור מקור אמין למידע. בנימוק זה הביעו השופטים בישראל, חנן מלצר, מני מזוז וג'ורג' קרא את עמדתם שיש חובה על השלטון לקיים שידור ציבורי.^[3]

טענה נוספת בידי המחייבים קיומו של שידור ציבורי הוא שיש צורך בערוצי שידור שאינם מחויבים לרייטינג ויכולים לייצר שידורים בעלי ערך חברתי ותרבותי איכותי, שלא יופיעו בדרך כלל בשידור מסחרי. במילים אחרות קיים כשל שוק שבו מוצרים שחשובים לרווחת הציבור, לא נוצרים על ידי שוק מסחרי מסיבות שונות. את הכשל הזה ניתן לחלק ל-2. בתחום התרבותי, במיוחד במדינות קטנות כמו ישראל, יש קהל מצומם וסביר כי יצירות רבות לא היו נוצרות ללא תמיכה ממשלתית במימון - כאשר אחת הצורות של תמיכה כזו היא על ידי תמיכה בשידור ציבורי. בתחום החדשות והדיווח - התחום המרכזי בעיתונות היא עיתונות מדווחת - עיתונות מדווחת ועיתונות חוקרת חלק זה של העיתונות עוסק בעובדות. יש חשיבות מיוחדת לעובדות שאינן נוחות לגופים בעלי כוח - גופי ממשלה, פוליטיקאים, ותאגידים גדולים. ביטוי לדבר זה מובא בציטוט של ג'ורג' ארוול - "עיתונות זה כל מה שמישהו לא רוצה שיתפרסם, כל השאר, זה יחסי ציבור" ^[4] תאגידי תקשורת המוחזקים בידי בעלי הון נוטים לא לדווח או לבצע תחקירים לא נוחים לבעלי הון המחזיקים בהם, לפוליטיקאים שמקורבים להם או למפרסמים גדולים בגוף התקשורת.

ארנון צוקרמן הצדיק את הצורך בשידור ציבורי, באומרו:

"שידור ציבורי מטבע הווייתו ומטבע ההסכמים שיש בינו לבין הציבור, מהווה פורום חופשי, פתוח, להבעת דעות ולדו-שיח בין כל גוני החברה השונים [...] שידור ציבורי גם מביא לידי ביטוי את כל הגוונים שיש בחברה, נותן להם להתבטא, נותן לדיון הציבורי להתבטא באופן הכי חופשי, הכי מנותק מהפוליטיקה או משיקולים מסחריים – ובזה כוחו"

— אי-אפשר לשקם את רשות השידור - שיחה עם ארנון צוקרמן, באתר העין השביעית, 14 בדצמבר 2016

בעבר אפשרה הטכנולוגיה הפצת מספר מוגבל של ערוצים בתחום גאוגרפי מסוים. בהתאם, נטען שאין לתת את כל אפשרויות השידור המוגבלים בידי גורמים פרטיים אלא להעניק את חלקם או כולם לגוף ציבורי שיפעל לטובת הציבור כולו. לקראת סוף המאה העשרים, עם הסרת החסמים הטכנולוגיים באמצעות הטלוויזיה בכבלים, והופעת האינטרנט ירד קרנו של נימוק זה לקיומו של שידור ציבורי.

יש מדינות אשר מסיבות היסטוריות, תרבותיות או פוליטיות, מפיצות בכוונה את השידור הציבורי שלהן אל מחוץ לגבולותיהן. מבחינת מדינות אלו, בין הנימוקים לקיומו של שידור ציבורי הוא חיזוק מעמדה של המדינה ויחסי החוץ שלה.

במדינות בהן יש שידור ציבורי חופשי אזרחים נוטים להיחשף למגוון גדול יותר של קולות, והם גם נוטים יותר לתת אמון באחרים, גם במצב של אי הסכמה פוליטית. מחקרים אמפיריים כמו מחקרם של קסטרו-הררו, סקובסגרד וניר משנת 2018 [1] ומחקרם של ברברה תומאס ואחרים משנת 2022 [2], איששו את הטענה כי שידור ציבורי מאפשר ריבוי קולות פוליטיים במדינות דמוקרטיות ללא תלות באופי המפלגה המובילה, כאשר נתון זה עומד בקשר חזק עם חשיפתם של אזרחים לקולות מהצד הפוליטי השני.^[5]

צימצום במימון השידור הציבור עלול לפגוע באיכות הדמוקרטיה ולהביא לפגיעה בחופש העיתונות. מחקר אמפירי שהקיף 180 מדינות הראה כי במדינות עם מימון גבוה יותר לשירות ציבורי, חופש עיתונות גדול יותר. מסקנות המחקר היא כי צמצום במימון השידור הציבורי עלול להפוך אותו לפגיע יותר ללחצים מצד פוליטיקאים, ולפגוע ביכולתו לפעול באופן עצמאי ואובייקטיבי. שירות ציבורי חלש כלכלית עלול להתקשות לשמור על סטנדרטים עיתונאיים גבוהים, דבר שעלול להשפיע לרעה על כלל שוק התקשורת. פגיעה במימון עלולה להוביל לצמצום בתכנים המוצעים על ידי השירות הציבורי, ולפגוע ביכולתו להציג מגוון דעות.^[6]

תלות כלכלית בממשלה מערערת את תפקיד התקשורת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" ומאיימת על עצמאות התקשורת.^[7] כלי תקשורת עלולים להדגיש נושאים המועדפים על הממשלה ולהתעלם מסוגיות ביקורתיות,^[8][9]ועיתונאים עלולים להגביל את הדיווח שלהם מחשש לאבד מימון ממשלתי. תמיכה לא מאוזנת עלולה גם להוביל להיעלמות של קולות מגוונים בתקשורת.^[10][11]

סגירת שידור ציבורי עלולה להוביל לפגיעה משמעותית בחופש העיתונות שכן היא מובילה לאובדן מקורות מידע מהימנים ובלתי תלויים. הדבר מגביר את ההשפעה של רשתות מוטות פוליטית ושל מקורות מידע לא אמינים. ללא שידור ציבורי חזק ובלתי תלוי, נפגעת היכולת לפקח על השלטון ולדווח לציבור באופן אובייקטיבי. קיומו של שידור ציבורי חופשי ועצמאי חיוני להבטחת חופש העיתונות וזרימה חופשית של מידע. הוא מאפשר גישה למידע ונקודות מבט מגוונות, ובכך מעודד שיח ציבורי פתוח וחופשי ותורם להעלאת רמת הידע הפוליטי.^[12][13][13]

עם מהפכת האינטרנט, השידור הציבורי התרחב גם לאינטרנט ולמדיה דיגיטלית למחשבים וטלפונים חכמים. בכך הוא זמין בכל עת, ללא הגבלת לוח השידורים, וללא תלות במקלט טלוויזיה או רדיו. בישראל, השידור מקוון מתקיים בשידור חי של כל תחנות הרדיו של קול ישראל וכמו כן ניתן להאזין להקלטות המהדורות האחרונות של חלק מהתוכניות. גם גלי צה"ל משדרים שידור ישיר באינטרנט. חלק מתוכניות הרדיו בשידור הציבורי בישראל מחזיקות דף לעוקבים ברשתות חברתיות באינטרנט.

בעולם, שרותי שידור ציבורי מקיימים צורות שידור מקוונות נוספות:

• ארכיונים מקוונים של תוכניות רדיו וטלוויזיה ששודרו בעבר, הניתנות להורדה חינם, שניתן להקשיב להן ישירות באינטרנט או כפודקאסטים (כך בספרד, אנגליה ובארצות הברית).
• מנויי RSS לתוכניות שונות (כך באנגליה, ספרד ובפינלנד).

מידת אי התלות המסחרית של השידור הציבורי שונה ממדינה למדינה, בהתאם לכמות ואופי הפרסומות המותרות בהן. בעולם נהוגות צורות שונות של מימון פרטי לשידור הציבורי:

תשדירי חסות מסחרית לשידורים ככלל או לתוכניות מסוימות. כאשר יש מימון מסחרי של תוכניות ספציפיות, כנהוג בשידור הציבורי בארצות הברית, גדל החשש להטייה של התוכן בהתאם לאינטרסים זרים. תשדירי חסות הם מאופקים ולא מכילים עידוד לביצוע רכישה.

תשדירי פרסומת ישירים, הכוללים סיסמאות ועידוד לביצוע רכישות.

אירועי התרמה כדוגמת השירותרום לעידוד תרומות מהציבור לצורך תמיכה בשידור הציבורי.

לרוב המדינות הדמוקרטיות בעולם יש שירותי שידור ציבורי. מאידך במדינות דיקטטוריות נדיר למצוא ערוצי שידור ציבורי, וגופי השידור הקיימים הם בעיקר מטעם המדינה או ערוצים מסחריים, לרוב של טייקונים המקורבים לשלטון.

לרוב מדינות אירופה יש גופי שידור ציבוריים - הדבר כולל את בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד, אירלנד, אוסטריה, איטליה, ספרד, פורטוגל, שוודיה, דנמרק, יוון, מלטה, פולין, צ'כיה, אוקראינה ועוד. בצפון אמריקה קיים שידור ציבורי בקנדה ובארצות הברית. בדרום אמריקה - בברזיל, צ'ילה, קוסטה ריקה. באוקאינה קיים שירות ציבורי באוסרטליה ובניו זילנד. באסיה קיים שירות ציבורי בישראל, בקוריאה הדרומית, פקיסטן ובטאיוואן. (אנ')

השידור הציבורי הגדול ביותר בעולם, מבחינת התקציב וכוח האדם, הוא שרות השידור הגרמני, ולאחריו הבי.בי.סי הבריטי.

ערך מורחב – BBC

BBC - British Broadcasting Corporation היה שרות השידור הציבורי הראשון בעולם. הוא הוקם בשנת 1922 וייסד את אמות המידה והסטנדרטים על פיהם הוקמו רבים מהגופים המשדרים הציבוריים בעולם כולו.

השידור הציבורי בארצות הברית אינו מרכזי ואינו מופעל על ידי הממשלה, אך הוא זוכה למימון חלקי של הממשלה הפדרלית. רוב המימון של השידור הציבורי מגיע מגופים שונים בקהילה, רשויות מקומיות, עמותות ואוניברסיטאות וכן שידורי חסות מסחריים קצרים (15–30 שניות).

רשת NPR הנה רשת השידור הציבורי של ארצות הברית, והתחנות המקומיות רוכשות ממנה חלק מהחומרים שהן משדרות.

שירות השידור הציבורי של הטלוויזיה בארצות הברית, PBS, ממומן כולו על ידי תרומות הציבור. חלק מהמימון הוא כללי לשירות השידור וחלק אחר הוא של מפרסמים מסחריים המממנים ישירות תוכניות מסוימות. הפרסום בטלוויזיה הציבורית בחלקו כולל הודעות חסות ובחלקו האחר יכול לכלול סיסמאות, אך הוא נושא אופי מאופק יותר מזה של הטלוויזיה המסחרית, ואין בו קריאה לבצע פעולה. החומרים בשידור הציבורי נושאים אופי חינוכי, וכן סרטי תיעוד ועיסוק בפוליטיקה.

השידור הציבורי בקנדה CBC - Canadian Broadcasting Corporation / Radio Canada נוסד ב 1936. פועל כחברה ממשלתית בעלת שתי זרועות שידור, באנגלית ובצרפתית. המימון הוא בחלקו ממשלתי עם חסויות מסחריות.

השידור הציבורי בסקנדינביה קיים מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 ומעוצב על פי הדגם האנגלי: DR בדנמרק, NRK בנורווגיה, תאגיד השידור השוודי בשוודיה, YLE בפינלנד.

שידורי הרדיו בסקנדינביה ממומנים על ידי אגרת טלוויזיה שמשולמת על ידי כל בית אב, בסך כ-300$ לשנה.

תחנת הרדיו והטלוויזיה של ספרד נקראת RTVE משנת 2009 על פי החלטת ממשלת ספרד, הפסיקו לשדר פרסומות ברשתות הספרדיות והן ממומנות על ידי מיסים שהציבור משלם ועל ידי רשתות הטלוויזיה הפרטיות במדינה. האיחוד האירופי מתנגד לצעד זה.

51% מהבעלות על תחנת הטלוויזיה TELESURTV נמצאים בבעלות המדינה והתחנה משמשת לצורך קידום "הרעיון הבוליבארי" בדבר אחדות מדינות דרום אמריקה.

omroep, אגודות שידור ציבוריות מקבלות כסף וזמן לצורך שידור ברדיו ובטלויזה הציבוריים בהולנד. האגודות האלה מקבלות מימון בהתאם לגודלן והן אמורות לשקף את המגוון של האוכלוסייה במדינה.

שרות השידור הפקיסטני PBR כולל רדיו וטלוויזיה. השידורים הפקיסטניים מכסים את כל הערים המרכזיות וכ-80% משטח המדינה. בנוסף לשידורים בתוך המדינה הרדיו הפקיסטני משדר מדי יום לעולם בשמונה שפות.

השידור הציבורי ברוסיה זוכה למימון של הממשלה הפדרלית. בשנות ה-90 פעל ברוסיה "הערוץ הראשון", שהיה ערוץ ציבורי ונקרא תחילה "הטלוויזיה הרוסית הציבורית", שמומן באמצעות הודעות חסות. ימיו היו ספורים, לאחר שנרכש על ידי בעלי הון כדוגמת בוריס ברזובסקי והוא גויס לשדר תכנים לטובת השלטון. ב-2002 הפך לערוץ טלוויזיה מסחרי, הממומן בחציו מתקציב הממשלה.

בשנת 2013 הוקם ערוץ הטלוויזיה הציבורית הרוסית המהווה ערוץ ציבורי בבעלות המדינה. תכניו מאופקים יותר מתכני הטלוויזיה המסחרית. החומרים בשידור נושאים בדרך כלל אופי חינוכי וכולל סרטי תעודה ועיסוק מועט בפוליטיקה.

ערך מורחב – תאגיד השידור הישראלי

גופי השידור הציבורי הקיימים כיום בישראל הם תאגיד כאן וגלי צה"ל.

בעבר, פעלו רשות השידור והטלוויזיה החינוכית הישראלית עד לסגירתן בעקבות הרפורמה בשידור הציבורי שקבעה שתאגיד השידור הישראלי "כאן" יחליף אותן.

תחנת הרדיו גלי צה"ל ממומנת מכספי משרד הביטחון, ומפעילה את תחנת גלי צה"ל ואת גלגלצ.

הטלוויזיה החינוכית הישראלית, בפיקוח ומימון משרד החינוך שידרה ברצועות שידור בערוץ הראשון (ובכאן 11 לתקופה קצרה), בערוץ 2, לתקופה קצרה בערוץ עשר ובערוץ 23, אפיק ייעודי שהוקצה לה, החל מ-1995, בתחילה כערוץ כבלים ובפיקוח המועצה לשידורי כבלים ולוויין, עד לצירוף הערוץ למערך עידן+. ב-15 באוגוסט 2018, הוחלף על ידי כאן בערוץ ייעודי לילדים ולנוער בשם "כאן חינוכית". בעקבות כך, תוכניות האקטואליה של החינוכית לא משודרות עוד באפיק זה. בהחלטה של "כאן", חלק מן התוכניות ימשיכו להיות משודרות בכאן 11 ולחלקן גם יופקו עונות חדשות.

עד למאי 2017 הייתה רשות השידור מופקדת על רוב השידור הציבורי בישראל על פי חוק רשות השידור והיא הפעילה ברדיו את קול ישראל, ששידר בשמונה תחנות. היום התחנות הועברו לתאגיד השידור הישראלי

בעוד השידור המסחרי מוכפף לכללי הרייטינג, השידור הציבורי אמור להיות נקי מהשפעות עסקיות. דוגמה לניסיון כזה הייתה התחקיר המעמיק לסרט "שיטת השקשוקה", אשר נעשה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית והתאפשר בזכות היותו של הערוץ הזה, כחלק מהשידור הציבורי בישראל, משוחרר משיקולים עסקיים.

עקב טענות רבות לחוסר יעילות ברשות השידור, בוצעו מספר ניסיונות לרפורמה ברשות השידור, ואף חוקק חוק השידור הציבורי הישראלי שמטרתו להקים את תאגיד השידור הציבורי בישראל, במקומה של רשות השידור. תאגיד השידור הישראלי משדר החל מ-15 במאי 2017 בשני ערוצי טלוויזיה, המשודרים דרך משדרי עידן+, חברת הכבלים HOT, חברת הלוויין YES ודרך האינטרנט.

הערוצים המשודרים הם כאן 11, מַכַּאן 33 וכאן חינוכית:

• כאן 11: הערוץ המרכזי של התאגיד. מחליף את הערוץ הראשון של רשות השידור. משדר בעיקר חדשות, אקטואליה ותוכניות בנושאי תרבות.
• מַכַּאן 33: ערוץ המשדר בשפה הערבית, משדר חדשות ותוכניות תרבות. מחליף את ערוץ 33 שקדם לו.
• כאן חינוכית: ערוץ ילדים ונוער, מחליף את ערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית הישראלית (כיום אוגוסט 2024 הערוץ עבר עבר לאפיק 80)

שידורי הרדיו של התאגיד המשיכו, בשינויים מסוימים, את תחנות הרדיו שהיו ברשות השידור. חלק מהתחנות נותרו בשם המקורי וחלק שונו:

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שידור ציבורי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שידור ציבורי

• סיכום סדנה בנושא "השידור הציבורי במרחב המקוון", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• ד"ר איה ידלין וד"ר אורנית קליין שגריר, שלוש עובדות על הקשר שבין שידור ציבורי חזק ודמוקרטיה, העין השביעית, 01.02.2023
• Democracy and Public Service Media,ארגון התקשורת האירופי (EBU), ספטמבר 2021
• דיון חירום: אין דבר כזה תקשורת חופשית מדי", בביצוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, סרטון באתר יוטיוב, 31 באוקטובר 2016
• אבישי עברי | שידור ציבורי - למה זה עדיין קיים?, סרטון באתר יוטיוב