PROFILPELAJAR.COM

שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. מתן שוחד, קבלתו ותיווך לקבלתו הם מעשי שחיתות המטופלים כעבירות פליליות (בישראל לפי חוק העונשין).

מאפייני שוחד

יסודות עבירת השוחד, כפי שמובאים בסעיף 290 לחוק העונשין:

עובד ציבור – על-פי סעיף 34כד לחוק העונשין: "עובד ציבור – לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור".
לוקח שוחד – כל דבר שיש בו משום טובת הנאה.
בעד פעולה הקשורה בתפקידו – על המתת להיות קשורה לתפקיד של עובד הציבור, מונעת או מושפעת מהתפקיד. על התביעה להוכיח גם "שעובד הציבור ידע, שטובת ההנאה שהוא מקבל מכוונת לפעולה הקשורה בתפקידו".^[1] החוק קובע, כי העבירה מתקיימת גם אם מקבל השוחד לא ביצע, או אף לא התכוון לבצע, כל פעולה לטובת הנותן.^[2]

דוגמאות למצבים של מתן שוחד:

שוחד לשופט, על מנת שיטה את משפטו לטובת אחד הצדדים.
שוחד לאיש ציבור, על מנת שיקבל החלטות בתוקף תפקידו באופן הרצוי לנותן השוחד.
שוחד לפקיד רגולציה על מנת שיקל בהפעלת הרגולציה על עסקיו של נותן השוחד, או על מנת שיקשה על מתחריו של נותן השוחד עם השתת פרשנות דווקנית של הוראות הרגולציה.
שוחד לממונה על רכש, כדי שיבצע את רכישותיו אצל ספק מסוים.

בית המשפט העליון עמד על חומרתה של עבירת השוחד:

נטילת שוחד, הפרת אמונים ועבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת. הן מפרות את האמון של פרט בפרט ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל ובכך מערערות את היציבות החברתית.^[3]

הסבר מפורט על עבירת השוחד כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין בערעורה של פאינה קירשנבאום (ע"פ 5829/21).^[4]

שיטות למתן שוחד

שוחד ניתן בצורה הברורה ביותר באמצעות העברת כסף מנותן השוחד למקבל השוחד. בצורה פחות ברורה ניתן השוחד בשווה כסף, כגון:

שימוש ברכושו של נותן השוחד, כגון הצטרפות לטיסה במטוסו של איש עסקים או בילוי בבית נופש השייך לו.
מתן בשווה כסף (טובין, שירותים, נכסים וכדומה) למקבל השוחד במסווה של מתנות.
עריכת עסקה שבה ניתנת למקבל השוחד הנחה מופלגת, מעבר למקובל בעסקה מסוג זה.
שוחד מיני – קיום יחסי מין בתמורה לקבלת טובת הנאה.
יצירת ציפייה להעסקה עתידית על ידי נותן השוחד, בתגמול גבוה, של איש רגולציה או מחוקק לאחר סיום הקדנציה הציבורית שלו.

שיטה קשה לגילוי של מתן שוחד היא ביצוע עסקאות חוקיות לכאורה:

העסקת בן משפחה של מקבל השוחד בשכר גבוה, בלי שמשרתו תצדיק שכר כזה.
השקעה בעסק של בן משפחה של מקבל השוחד, בלי כוונה לקבל תמורה להשקעה זו.
קבלת שירותים מעורפלים, כגון ייעוץ אסטרטגי, ממקבל השוחד לאחר שפרש מתפקידו.

במשפט הישראלי

בחקיקה העוסקת בשוחד ניתן למצוא מרכיבים מחוקים שונים, השפעות ממורשת המשפט העברי, מן המשפט המקובל ומן ההיגיון של חיי היומיום.

תקופת המנדט

החוק הפלילי העות'מאני – סעיפים 67–80 של ספר החוקים הפליליים העות'מאני עוסקים בעבירות השוחד. בסעיף 67 למקבל השוחד יש הגדרה רחבה (ולא רק שופטים ועובדי ציבור) ומטרת הנתינה צריכה להיות על-מנת שיעשה דבר שעליו לא לעשות. הענישה מוגדרת בסעיף 68 שם על מקבל השוחד מוטל עונש של עבודת פרך והחזרת פי שניים ממה שקיבל. נותן השוחד ייתן את סכום השוחד כקנס ובמקרים מסוימים יקבל גם עבודת פרך.

בתקופת המנדט הבריטי, הסעיפים העוסקים בעבירות שוחד הם 106–109 לפקודת החוק הפלילי 1936. בפקודה זו ניתן לראות צמצום של תחולת עבירת השוחד, במובן זה שמדובר באפשרות מתן שוחד לעובדי ציבור בלבד, בניגוד לחוק העות'מאני שכלל גם אנשים פרטיים כפוטנציאל לקבלת שוחד. בפקודה הזו יש עונש אחד גם לנותן השוחד וגם למקבל השוחד ודינו של הפועל בניסיון לשוחד, כמוהו כעבירה המושלמת.

פקודת החוק הפלילי 1944 – עקב קשיים שהתגלו תיקן המחוקק את הסעיף, תוך נתינת פירוט רב לנסיבות השוחד. המטרה העיקרית הייתה להילחם במקבלי השוחד ועל כן החליט המחוקק לוותר על קיום העבירה של מתן שוחד.

בחקיקה ובפסיקה

החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי"ב–1952 – הגדרתו של מקבל השוחד הורחבה ולגבי נותן השוחד, הרי שלאחר שב-1944 בוטלה אחריותו, היא הוחזרה ב-1952, אך העונש המרבי שנקבע על נותן השוחד הוא מחצית העונש הצפוי למקבלו.

חוק העונשין, התשל"ז–1977 – סעיפים 290–297: החוק נותן פירוט לעניין לקיחת שוחד ומתן שוחד, תוך שימת דגש על עניין של 'עובד ציבור'. חוק העונשין הגדיר חמישה יסודות לעבירת השוחד: עובד ציבור, לוקח שוחד, בעד פעולה, הקשורה בתפקידו, בכוונה להשיג תוצאה. היסוד הנפשי הדרוש בעבירת השוחד הוא מחשבה פלילית – מודעות בפועל של העבריין לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות.

סעיף 293 לחוק העונשין מציג שלל דרכים לשוחד:

אין נפקא מינה בשוחד –

(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;

(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;

(3) אם היה בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;

(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;

(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;

(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לעניין מסוים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;

(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו.

החוק קובע כי המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד, והמציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד. מתווך לשוחד והמקבל טובת הנאה על מנת שיניע עובד ציבור למשוא פנים או להפליה – דינם כלוקח שוחד.^[5]

בעקבות חתימת ישראל על אמנת האו"ם נגד שחיתות ובהתאם לאמנה נגד שוחד של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בדבר המלחמה בשוחד עובדי ציבור זרים בעסקאות בין-לאומיות^[6] נוסף בשנת 2008 לחוק העונשין סעיף 291א,^[7] האוסר מתן שוחד לעובד ציבור זר. אזרח ישראל ותושב ישראל עומדים לדין על עבירה זו גם אם נעשתה בחו"ל. הרשעה ראשונה לפי עבירה זו נפסקה בשנת 2016, נגד חברה ישראלית שנתנה שוחד לשר הפנים בממלכת לסוטו.^[8]

בשנת 2010 החמירה הכנסת את העונשים על עבירות שוחד: עונש הכליאה המרבי ללוקח שוחד הוגדל משבע שנות מאסר לעשר שנות מאסר, והעונש לנותן השוחד הוגדל משלוש וחצי שנות מאסר לשבע שנות מאסר.^[9] בהנחיות פרקליט המדינה נאמר על כך: "החמרת עונש המאסר מבטאת את חומרת עבירות השוחד, שהינה עבירת השחיתות המצויה במקום הגבוה ביותר במדרג החומרה".^[10]

בפסיקה נקבע שבעניין שוחד מתקיימות שתי חזקות (הניתנות לסתירה):

מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו, גם אם מדובר בעבירה מסוג שלמונים, כפי שמוסבר במשפט העברי, נתינת שוחד שלא בעבוד דבר מסוים אלא בעבור טובות הנאה עתידיות.^[11]
עובד ציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור.^[12]

בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון נקבע כי:

עובד הציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה אפילו מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה "נכבדה" יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת. אם יש ראייה שטובת ההנאה ניתנה או נלקחה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור – אשם אותו אדם בעבירת שוחד.^[13]

בשנת 1982 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה שהכנסה מקבלת שוחד חייבת במס הכנסה.^[14] לעומת זאת, הוצאה על מתן שוחד אינה נחשבת להוצאה מוכרת.^[15]

שוחד בידי שרים וחברי כנסת בישראל

בינואר 1979 הורשע שמואל רכטמן, ח"כ מטעם הליכוד בלקיחת שוחד מקבלנים בתקופת היותו ראש עיריית רחובות ונידון למאסר בפועל. כך היה לחבר הכנסת הראשון שהורשע בפלילים, ונידון למאסר בעת כהונתו. ביוני 1979 נדחה ערעורו על ידי בית המשפט העליון. בדצמבר 1980, הוא נדון לתשעה חודשי מאסר על קבלת כרטיס טיסה לאולימפיאדת מינכן כשוחד. רכטמן הסביר שלא ראה כל פסול בקבלת הכרטיס ושהדבר היה מקובל אז.

בשנת 1980, הוגש נגד ח"כ אהרון אבוחצירא, ח"כ ושר מטעם המפד"ל, כתב אישום בגין קבלת שוחד אך זוכה, לאחר שעד המדינה, שהיה אמור להעיד נגדו, שינה את עדותו במשטרה לאחר חרם רבנים. אבוחצירא זוכה מחמת הספק. זמן קצר לאחר מכן, הוגש נגד ח"כ אבוחצירא כתב אישום נוסף, שכלל עבירות גנבה, מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. באפריל 1982, הוא הורשע, נדון לשלושה חודשי עבודות שירות והתפטר לאלתר מהממשלה.

השר אריה דרעי נחשד כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל־1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות לחו"ל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום – אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה ויינברג (ראש הישיבה) ובנו משה ויינברג. דרעי הורשע בלקיחת שוחד ובעבירות נוספות.^[16]

בתחילת 2006 הוגש נגד השר לשעבר שלמה בניזרי כתב אישום, שבו הואשם כי קיבל שוחד בהיקף כולל של מיליוני שקלים ממשה סלע, בעל חברת כוח אדם, ובתמורה לכך השתמש בסמכותו כשר בממשלה כדי להיטיב עם סלע, יזם שעסק, בין היתר, בגיוס עובדים זרים לישראל. באפריל 2008 הורשע בניזרי בלקיחת שוחד, והרב אלבז, פטרונו של בניזרי, הורשע בתיווך לשוחד.^[17] ערעורם של השניים נדחה בבית המשפט העליון.^[18]

במרץ 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד בעבירות של לקיחת שוחד והפרת אמונים, ונגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח, אך לבסוף, ב-29 בדצמבר 2015, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו בפרשת הולילנד, וזיכה אותו מחמת הספק. עם זאת, אולמרט הורשע בגין נטילת שוחד ב"פרשת הזרע", מה שגרר עונש מאסר בפועל של שנה ושבעה חודשים, שאותו החל לרצות ב-15 בפברואר 2016.

בנובמבר 2019 הואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו בלקיחת שוחד, ב"תיק 4000".

ראו גם

לקריאה נוספת

דליה צמריון חלק, עבירת השוחד, אוצר המשפט, התש"ע 2009
דליה צמריון חלק, דרוג עבירת השוחד לאור הערך המוגן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, באוניברסיטה העברית, ירושלים
דליה צמריון חלק, "מדרגות סולם השוחד", עורך הדין, כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, אפריל 2010, עמ' 56