שבט הגַ'בֶּלִיַה (מערבית: "ההרריים") הוא שבט בדואי היושב באזור ההר הגבוה בסיני, וקשור קשר הדוק למנזר סנטה קתרינה. השבט הוא חלק מקבוצת שבטי (מטה) הטוארה המאכלסת את דרום סיני. נכון ל-2017 מנה השבט כ-7,800 נפשות^[1]. השבט נודע הן משום תפקידו במנזר, והן בחקלאות הבוסתנים שלו.

תולדותיו של הג'בליה כשבט בדואי ייחודיות. מקורו אינו בחצי האי ערב כיתר שבטי הבדואים, כי אם בצאצאי משפחות שהובאו מרחבי האימפריה הביזנטית, עוד בטרם הכיבוש הערבי, לסייע בהקמת המנזר ובשמירתו.

לא קיים תיעוד בכתב של ראשית השבט. לתולדות השבט קיימות מספר מסורות: על פי המסורת, שלח הקיסר יוסטיניאנוס הראשון 100 משפחות לעזרה בבניית המנזר ובשמירתו. מרבית בני השבט הם צאצאי המשפחות, והם מכנים עצמם "רום" (האימפריה הרומית המזרחית).

על פי מסורת אחת – הגיעו המשפחות ממונטה נגרו שבאלבניה. מסורת אחרת מספרת על 100 משפחות מוולאכיה^[2] ו-100 ממצרים.

מיסיונר אנגלי שביקר במינזר ב-1821 העיד על מסורת נוספת – אלף נוצרים מסרביה (מכונים על ידי שבטים אחרים "צוּבְּיַאן") ובנאים מכפר בשם מַטַרִיַה שבמצרים.

המסורת המקובלת ביותר על בני השבט היא כי הרומנים היו בוני המנזר והמצרים שומריו.

הכיבוש המוסלמי הותיר את סנטה כמרכז הנוצרי היחיד בסיני, ובמקביל התרחשה התנחלות של שבטי בדואים ברחבי סיני.

הג'בליה היו בני חסות של המנזר, שקיבל רישיון לפעול משליט מצרים לאחר הכיבוש המוסלמי. עם זאת הם התאסלמו – התרבות הבדואית התאימה מאוד לתנאים בהם הם חיו. על פי המסורת, הייתה התאסלמות השבט הדרגתית, התחילה בימי הסולטן סלים הראשון, נמשכה כ-200 שנה והושלמה רק באמצע המאה ה-18. קיימת עדות כתובה כי בת השבט הנוצרייה האחרונה נפטרה בשנת 1750.

לאחר ההתאסלמות ובשל גידול השבט יצאו חלק מאנשי השבט מהמנזר והקימו כפרים קטנים בסביבתו – "אל-חַ'רַזִין" (התקנת נאדות מים), "גַרַיַאת", ו"אבו מהדי", וחלק גם היגר למצרים ולצפון סיני. היציאה מהמנזר הובילה גם לפיתוח חקלאות הבוסתנים בקרבם.

מרבית הרומנים התגוררו בתוך המנזר, ואילו המצרים מחוצה לו, בואדיות המובילים אליו.

• עיבוד בוסתני המנזר
• שירותים פנימיים כאופים וטבחים
• מחסנאות
• טיפול בצליינים – מורי דרך והפעלת שירותי ההארחה. למנזר גם סניף בא-טור המטופל גם הוא על ידי בני השבט.
• משרתים אישיים לראשי המנזר

התפקידים השונים עוברים בירושה, כך שכל משפחה שמרה על תפקידיה במשך מאות שנים.

בתמורה לשירותיהם, מעניק המנזר לבני השבט:

• מזון, בצורת מנת לחם יומית וחלק מיבולי הבוסתנים. מנהג זה פחת בשל הרווחה שהביא עמו הכיבוש הישראלי בשנת 1967.
• שירותים רפואיים על ידי הנזירים, כיום גם מימון הוצאות רפואיות מחוץ לסיני.
• פרנסת יתומים ואלמנות
• הלוואות
• תכריכים

המנזר "משחרר" את בני השבט מהדאגות לצרכים הבסיסיים כמזון ורפואה, שאינן פשוטות בתנאי המדבר.

בעבר התלות של השבט במנזר הייתה מוחלטת, והם חיו בתנאי עבדות. ראשי המנזר היו רשאים להעניש את בני השבט, למכרם כעבדים ואף לדון אותם למוות. על פי המסורת, מצב זה השתנה לאחר התאסלמות השבט, שכן הסביבה המוסלמית לא יכלה לשאת יחס זה של נוצרים כלפי מוסלמים. היחס הפך להיות שוויוני יותר – לנזירים ולבני השבט נוצר מעמד משפטי זהה, כאשר כל המחלוקות המשפטיות מוסדרות בין כותלי המנזר. בשלב מסוים נוצר פורום שכלל את ארבעת ראשי הפלגים של השבט וראשי המנזר, המנהל את היחסים שבין המנזר לשבט.

שבט הג'בליה הוא חלק ממטה הטַוַארַה – תשעת השבטים הבדואים המאכלסים את דרום סיני. מבחינה היסטורית הג'בליה הוא הוותיק בשבטים, שכן אנשיו הגיעו לסיני מאות שנים לפני הכיבוש הערבי שהביא עמו את יתר שבטי הבדואים. למרות זאת, נחשב הג'בליה כנחות שבשבטים: שבטי בדואים אחרים מתייחסים לג'בליה כאל נחותים הן בשל מוצאם הנוצרי והן בשל תפיסתם כמשרתים של זרים – דבר הנוגד את תפיסת הגבריות הבדואית. הם לא משיאים את בנותיהם לבני שבט הג'בליה (אם כי לוקחים להם נשים מהשבט).

נחיתותו של השבט ביחס לשבטים האחרים באה לידי ביטוי גם בכך שלג'בליה אין טריטוריה משלהם, והם מקבלים חלק מוקטן ביחס לשבטים אחרים מתמלוגי חוץ – מטה הטוארה מחלק כספים אלו על פי מפתח שבטי (בעבר היו אלו, למשל, הכנסות מליווי שיירות).

בין הג'בליה לבין יתר השבטים קיימים מספר הבדלים חברתיים נוספים:

• אנשיו הם היחידים שרשאים להיכנס למנזר
• בג'בליה לא מתקיימת נדידה עונתית כביתר השבטים. לג'בליה בתי קבע בנויים אבן, והנדידה שלהם סמלית יותר ומתבטאת במעבר מבתים אלו לאוהלים, שברוב המקרים נמצאים בקרבתם. למשפחות הג'בליה גם רכוש רב שאינו מקובל בקרב יתר הבדואים, כתוצאה מישיבתם בבתי קבע.
• אנשי הג'בליה עוסקים רבות בחקלאות (להלן), עיסוק נדיר בקרב שבטים אחרים.
• בקרב הג'בליה אחוז האוריינות גבוה מאוד יחסית לשבטים אחרים. כתוצאה מכך שבט הג'בליה אדוק יותר בדת המוסלמית, שכן ביכולתם של בני השבט לקרוא את כתבי הקודש.

השבט מחולק לארבעה פלגים:

שלושת הפלגים והבאת, חמאיידה ואולאד-סלים, מתייחסים לאב קדמון בשם "בח'ית", שמוצאו מהבלקן. פלג רביעי בשם אולאד-ג'ינדי מתייחס לאב קדמון בשם ג'ינדי שמוצאו ממצרים. כל אחד מהפלגים נחלק לכמה ענפים ("פרע"), המורכבים מבתי אב ("חמס") אשר כוללים בתוכם כמה משפחות מורחבות (3–4 דורות).

בנוסף לצאצאי המצרים והרומנים, קיימים בשבט בתי אב "זרים", שנספחו לשבט לאורך השנים. אף לא אחד מבתי האב הנספחים מקורו בשבטי הטוארה. תהליך ההסתפחות אינו מתועד, ועל פי המקובל בשבט, ההסתפחות של זרים לשבט החלה רק בתחילת המאה ה-19. מרבית הנספחים הם ממוצא בדואי מהמדבר המזרחי (למשל ענף "אל אגרע" שמוצאו ממטה החויטאת) ומיעוטם פלאחים (למשל ענף "א-צאנע" שמקורו בכפריים מהר חברון, וענף "אל-חניני" שמקורו ואדי חנן הסמוך לראשון לציון). גם בודדים הצטרפו כזרים לשבט, בתהליך של "אימוץ" על ידי בית אב.

ראש השבט (שייח) הוא בעל הסמכות הגבוהה ביותר, ומייצג את השבט כלפי חוץ. תפקיד זה חדש יחסית וראשי שבט מכהנים רק מאז סוף המאה ה-19. ליד ראש השבט פועלת מועצת הזקנים ("עומדה"), שתפקידיה כוללים את מינוי ראש השבט, הקצאת שטחי המרעה, קביעת ה"תורנויות" בשירות המינזר ואחריות לנעשה בתוך הפלגים עצמם.

המשפחה המורחבת, הבנויה משלושה עד ארבעה דורות של אותה המשפחה, היא המסגרת החברתית והכלכלית הבסיסית של השבט (מעין משק בית). המשפחות הגרעיניות אינן עצמאיות, ואף שלרוב הן מתגוררות בנפרד, הרי שאין להן רכוש משלהן ולא יכולת לקבל החלטות חברתיות, כלכליות או פוליטיות. בראש המשפחה המורחבת עומד זקַן המשפחה ורכוש המשפחה נחשב לרכושו הפרטי. ההכנסות של כל בני המשפחה המורחבת שייכות לו, ובסמכותו כל הקצאת המשאבים בתוך המשפחה. אוהל האירוח ואף המטבח משותפים לכלל המשפחה המורחבת, ומרבית קשרי הנישואין הם פנימיים בין בני-דודים.

מקורות הקיום של שבט הג'בליה שונים מאוד מהכלכלה הבדואית הנפוצה. אמנם גם הג'בליה עוסקים בגידול מקנה, אך לא עליו עיקר כלכלתם.

מצרכי הקיום הבסיסיים ניתנים לשבט הגבליה כתמורה על שירותיו למנזר כאמור לעיל. בנוסף, עוסקים בני השבט בחקלאות הבוסתנים של ההר הגבוה, וכן בעבודות כפיים כשכירים.

למשפחה ממוצעת עדר צאן קטן בן 10–25 ראשי צאן. על אף שההכנסות העיקריות אינן מהעדר, יש לו חשיבות רבה מכיוון שהוא נחשב לרכוש הבסיסי של המשפחה.

גודל העדר משתנה במהלך השנה בשל צריכתו לבשר מחד, והמלטות מאידך. רעיית העדר ונדידתו מוגבלת לאזור ההר הגבוה. את העדרים רועות בנות המשפחה, אשר מתחילות בכך בגיל 8–10 וממשיכות עד לבגרותן ולעיתים אף אחרי הנישואין, עד ללידת הילד הראשון. משפחה ללא בנות תמסור את העדר לרועה אחרת, ושכרה משולם בוולדות חדשים מהעדר. הרועה אחראית גם על חליבת העדר.

העדר מספק למשפחה בשר, חלב ממנו מיוצרים לבן (הנקרא "רַאיֵבּ") וחמאת צאן ("סַמנֶה"). הראיב גם מיובש ליצירת גבינה ("עָפִיג"). הצאן מספק גם צמר לטקסטיל. חשיבות מיוחדת לשיער העיזים ממנו מיוצרות יריעות האוהלים.

כשאר שבטי הבדואים, גם שבט הג'בליה מייחס חשיבות רבה לגמלים. לגמלים כמה תפקידים – כבהמות משא, רכיבה וגם לחימה, כאמצעי תשלום, כמקור למזון – הן חלב הנאקות והן בשרן, בהזדמנויות חגיגיות. מאז הופעת הרכב המנועי ירדה חשיבותו של הגמל בתפקידי המשא, אולם הטופוגרפיה של ההר הגבוה מותירה את הגמלים ללא תחליף בגישה לשטחים לא מעטים. אין כמעט משפחה בשבט הג'בליה שאין בבעלותה גמל אחד לפחות.

מקור מחיה חשוב, ולמשך תקופות רבות אף העיקרי של שבט הג'בליה, הוא חקלאות הבוסתנים. העיסוק בחקלאות, הייחודי לג'בליה כשבט בדואי, הוא עתיק יומין ונובע ממספר גורמים: תנאי השטח והאקלים של ההר הגבוה המהווים כר נוח לחקלאות, התרכזותו של השבט בשטח מצומצם והררי, ומסורת של עבודה בבוסתני המנזר. בוסתני הג'בליה כוללים לעיתים עצים בני מאות שנים שניטעו על ידי אבות אבותיהם.

בבוסתנים מגדלים בעיקר עצי פרי נשירים, גפנים והדרים, גידולי ירקות מגוונים וטבק. גידולים חשובים נוספים הם קנאביס ופרג האופיום. רוב הגידולים הם בקנה מידה מסחרי.

השקיית הבוסתנים מתבססת על מקורות המים העשירים באזור – בהר הגבוה כמות משקעים מספיקה, שנאגרת מתחת לקרקע ומוצאת דרכה למעיינות רבים. חפירת בארות באזור דורשת חפירה רדודה מאוד, ובנוסף חופרים בורות מים ובשנים האחרונות גם מאגרים עיליים אליהם נשאבים המים באמצעים מכניים. הבוסתנים מוקפים בגדרות אבן מרשימות, וכוללים מבני אחסון.

בשנים האחרונות חברו מספר גורמים שתרמו להאצה משמעותית של החקלאות באזור: סחירות התוצרת עלתה עקב תחילת השימוש במזומנים והאפשרות להפיצה עקב השימוש ברכב מנועי. מאז ראשית המאה ה-21 הפכו הבוסתנים גם חלק חשוב מענף התיירות באזור, וחלקם משמשים כמקומות לינה לתרמילאים, בעיקר מישראל.

מקורות הכנסה נוספים המשמשים את השבט הם מסחר, המתבטא בעיקר במכירת עודפי תוצרת (צאן, תמרים וכיוצ"ב). המסחר נעשה בעיקר בעיר סואץ ובעיירות שסביבה. תעסוקה כשכירים - בעיקר הובלת צליינים למנזר ובעת המודרנית גם כפועלי ניקיון, שמירה, מזון, ועוד. בעבודות אלו השתכרו בני השבט שכר נמוך יחסית לפועלים מצריים, והרחיקו מביתם ומשפחתם אל תוך מצרים. בתקופת השלטון הישראלי בסיני הועסקו רבים מבני השבט כשכירים במגוון של תפקידים, הן בישוביים הישראלים בסיני והן באילת.

מקור הכנסה נוסף הם תשלומי סעד. החל משנות ה-50 הועברו לבדווים בדרום סיני מצרכי מזון שנתרמו על ידי האו"ם, אשר חולקו על ידי הממשל המצרי. נוהג זה נשמר גם אחרי כיבוש סיני בידי ישראל, אשר הוסיפה לכך גם תמיכות כספיות.

• שבט ג'בליה, הר משה, סיני

• יוסף בן-דוד, ג'בליה: שבט בדווי בצל המנזר, הוצאת כנה 1981