שארקו-מארי-טות (מכונה גם CMT, באנגלית: Charcot–Marie–Tooth disease, או אטרופיה שרירית פרונאלית) היא מחלה גנטית שקשורה למערכת העצבים ההיקפית. המחלה מאופיינת בפולינוירופתיה (אנ'),[דרוש מקור] כלומר מחלה מפושטת של מערכת העצבים ההיקפית, שמתבטאת באיבוד של יכולת ההפעלה של שרירים בגפיים ובפגיעה בתחושה באזורים אלה.
הפגיעה היא בעיקר ביכולת לקבל ולשלוח מידע לרגליים, אולם גם לזרועות ולידיים בשלבים מתקדמים של המחלה. מחלה זו היא אחת מהמחלות הנוירולוגיות התורשתיות הנפוצות ביותר, עם כ-36 חולים על כל 100,000 אנשים. לרוב, המחלה מופיעה כבר בילדות, אולם היא יכולה להופיע גם בגיל מבוגר יותר, והיא מופיעה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. נכון להיום (2017), מחלה זו אינה ניתנת לריפוי.
תסמינים
המחלה עצמה מחולקת לשני סוגים. באחד, CMT1, קיימת התנוונות איטית של השליטה בשרירי הרגליים, הזרועות והידיים, המובילים לחולשה באזורים אלה ולהפרעות הליכה ולקושי בתנועות עדינות. כמו כן, בסוג זה של המחלה, קיימת מהירות הובלה נמוכה לאורך האקסונים (של פחות מ-38 מטרים לשנייה), וכן היווצרות של מקטעים דמויי-פקעות בצל של מיאלין בעצבים שנראים בביופסיה, שנוצרים כתוצאה מהתנוונות והתחדשות של מיאלין.
לעומת זאת בסוג השני, קיימת התנוונות והתחדשות כרונית של העצבים בבדיקות ביופסיה, ומהירות ההובלה של האותות החשמליים בעצבים היא רגילה עד נמוכה.
כמו כן, קיים גם עיוות בצורתן של כפות הרגליים ולעיתים תחושות חלשות מהגפיים, עד כדי אובדן תחושה, בעיקר באצבעות הרגליים והידיים. אובדן חלקי עד מלא של חלק מהרפלקסים שקשורים לגפיים יכול אף הוא להיות תסמין של המחלה.
היסטוריה
הסימפטומים של המחלה תוארו לראשונה בשנת 1886 על ידי החוקרים ז'אן-מרטן שארקו ופייר מארי בצרפת (במאמרם "Sur une forme particulière d'atrophie musculaire progressive, souvent familiale débutant par les pieds et les jambes et atteignant plus tard les mains"), ובמחקר מקביל על ידי החוקר הווארד הנרי טות ("The peroneal type of progressive muscular atrophy"), ועל שמם גם נקרא שמה של המחלה, שארקו-מארי-טות. בשנת 1889, אישש יוהאן הופמן את ההשערה שמדובר במחלה של מערכת העצבים ההיקפית. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, התגלתה ההעברה האיטית של האותות בעצבים, ורק בשנות ה-70, מצאו שיש הבדלים בתוך חולי המחלה מבחינת מקור המחלה.
גורמים למחלה
המחלה נגרמת ממוטציה המשנה את מבנה החלבונים שבעצבים (nerves). ברוב החולים, מעטפת המיאלין סביב האקסונים, שעוזרת בהעברת אותות חשמליים בעצבים, פגומה. בעוד שהבעיה אצל חולים האחרים היא פגם גנטי באקסונים עצמם. נהוג לחלק את המחלה ל-2 סוגים, על פי אופייה ומקורה, CMT1 ו-CMT2. אצל הלוקים ב-CMT1, שהם למעלה למעלה מ-80% מהחולים נגרמת מייצור לא תקין של מיאלין. אצל שאר החולים, הלוקים ב-CMT2, הבעיה נובעת מייצור לא תקין של האקסון. יש 40 גנים שנמצאו כקשורים למחלה.[1]
גם את ה-CMT1, נהוג לחלק לכמה סוגים, על פי מקור הבעיה. אצל לוקים ב-CMT1A, שהם בין 70 ל-80 אחוזים מהחולים הלוקים ב-CMT1, המחלה נובעת משכפול של אזור גדול בכרומוזום 17, באזור שכולל גם את חלבון PMP22, שמשפיע על ייצור של המיאלין. פגיעה בחלבון זה גורמת לייצור יתר של אחד מהחלבונים, שמרכיבים את מעטפת המיאלין, ולפגיעה במבנה ובתפקוד המעטפת.[2] הדבר גורם להובלה איטית של האותות מהמוח אל הגפיים ומהגפיים למוח. בחולים אלה הגן הוא דומיננטי.
אצל חולים אחרים (כ-5%–10% מהחולים הלוקים ב-CMT1), שלוקים ב-CMT1B, המחלה נובעת ממוטציה בגן שנמצא בכרומוזום 1. פגיעה בגן זה פוגעת בחלבון העיקרי שמייצר את מבנה המיאלין במערכת העצבים ההיקפית, P0 (מכונה גם PZ או protein zero). הפגיעה גורמת ליצירת מבנה לא תקין של מיאלין, שגורם לחוסר תפקודו של המיאלין כמבודד, וגם כך נגרמת הובלה לא תקינה של האותות החשמליים מהמוח אל הגפיים ולהפך, ואיבוד של חלק מהאותות בדרך.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
