נולדה בשם רוזמרי מגדלנה אלבך (Rosemarie Magdalena Albach) בווינה, לאב השחקן אוסטרי וולף אלבך-רטי ולאם השחקנית הגרמנייה מגדה שניידר. במהלך מלחמת העולם השנייה, התגוררה עם משפחתה בסמוך לקן הנשרים - מעוז הנופש ההררי של אדולף היטלר בדרום גרמניה הנאצית, וכילדה צעירה ביקרה שניידר מספר פעמים בביתו של היטלר שהיה מיודד עם אמה, שהייתה השחקנית הגרמנייה המועדפת עליו ולימים אף נטען כי אולי היה בין השניים סוג של רומן[1].
ב-1945, לאחר גירושי הוריה, נשארה בחזקת אמה אשר גם פיקחה על התפתחות הקריירה שלה ואף שיחקה לצד בתה במספר סרטים. התחנכה בפנימייה בזלצבורג וכבר בגיל 15 ערכה את הבכורה הקולנועית שלה בסרט הגרמני "Wenn der weisse Flieder wieder bluht". בסרטה השני ב-1954 זכתה כבר לפרסום כאשר שיחקה בסרטו של הבמאי ארנסט מרישקה, "Mädchenjahre einer Königin" (נעוריה של מלכה), בתפקיד ויקטוריה הצעירה. את פרסומה העיקרי קנתה בסדרה של שלושה סרטים שבוימו גם הם על ידי ארנסט מרישקה ועסקו בחייה של אליזבת, נסיכת בוואריה: "סיסי" (1955), "סיסי הקיסרית הצעירה" (1956) ו"גורלה של מלכה" (1957). אף על פי ששיחקה במהלך הקריירה שלה בעוד עשרות סרטים שזכו להצלחה, חלקם בתפקידים בעלי אופי שונה לחלוטין מתפקידה כ"סיסי", דבקה בה דמות זאת עד מותה. למרות רצונה המוצהר להתרחק מדמותה ותדמיתה של הנסיכה, היא מילאה שוב את דמותה של אליזבת מבוואריה בסרטו של לוקינו ויסקונטי "לודוויג" (1972) אודות לודוויג השני מלך בוואריה, דודנה של אליזבת.
ב-1958, לאחר ששיחקה בשני סרטים עם הכוכב הגרמני הורסט בוכהולץ, עמו גם הייתה לה מערכת יחסים קצרה, היא שיחקה לראשונה לצד השחקן הצרפתיאלן דלון בסרט "כריסטין" (על פי רומן של ארתור שניצלר). אמה, מגדה, שיחקה בתפקיד כריסטין בגרסה הקודמת של סרט זה, שביים מקס אופולס ב-1933. בזמן הצילומים התפתח רומן בין שני השחקנים הראשיים בסרט, ושניידר עברה להתגורר עם דלון בפריז, דבר שעורר שערורייה בגרמניה. בפריז החלה לחפש אתגרים נוספים, מלבד הסרטים בהם המשיכה לשחק, ומ-1960 היא החלה להופיע על במות התיאטרון בפריז, בין היתר, בהצגות אשר בוימו על ידי ג'ון פורד ולוקינו ויסקונטי.
ב-1962 זכתה לפרסום בינלאומי נרחב כשהשתתפה בסרט בוקאצ'ו 70[2] שהורכב מארבעה חלקים שבוימו על ידי ארבעה במאים שונים. היא הייתה כוכבת בחלק "Il lavoro" שבוים על ידי ויסקונטי. באותה שנה השתתפה בסרטו של אורסון ולס "המשפט" לפי ספרו של פרנץ קפקא).
ב-1970 שיחקה לראשונה בסרט של הבמאי קלוד סוטה, "כאלה הם החיים"[5]. שניידר המשיכה ועבדה עם שני במאים אלו גם בהמשך הקריירה שלה.
ב-1971 שיחקה עם ריצ'רד האריס בהפקה הבריטית-ישראלית "בלומפילד". הסרט, אשר צולם בישראל ב-1969, בוים על ידי ריצ'רד האריס (בעזרתו של אורי זוהר) ולא זכה להצלחה.
ב-1972 שיחקה שוב עם אלן דלון (ועם ריצ'רד ברטון) בסרטו של הבמאי ג'וזף לוסי, "רצח טרוצקי"[6]. היא שיחקה באותה שנה גם בסרטו המצליח של קלוד סוטה "סזאר ורוזאלי"[7] לצד איב מונטאן. ב-1973 גילמה יהודייה הנמלטת ברכבת מהצבא הנאצי הכובש את צרפת בסרט "Le Train". בתפקיד הראשי לצדה שיחק ז'אן-לואי טרנטיניאן, והשניים שיתפו פעולה בסרט נוסף ב-1974. כאשר שיחקה באותה שנה בסרטו של הבמאי פרנסיס ז'ירו "Le Trio infernal" בתפקיד רוצחת, קשה היה לקהל האירופאי לקבל את המהפך שעבר על "הנסיכה סיסי", והסרט נכשל. ב-1975 שיחקה בסרט "L'Important c'est d'aimer" וקיבלה את פרס סזאר על משחקה בו. באותה שנה השתתפה במותחן "תמימים ומזוהמים". אחד השחקנים הראשיים בסרט היה רוד שטייגר, וביים אותו קלוד שברול. באותה שנה גילמה את התפקיד הראשי לצד פיליפ נוארה בסרטו של הבמאי רובר אנריקו "הרובה הישן" (Le Vieux Fusil).
בניגוד לתדמיתה הזוהרת בסרטים, היו חייה האישיים של רומי שניידר רצופים במשברים ובטרגדיות. היא אף התבטאה בנושא ואמרה: "אינני יכולה לעשות דבר בחיים - אבל בקולנוע אני יכולה לעשות הכל". לאחר שנזנחה על ידי אלן דלון ב-1963, היא נישאה ב-1965 לשחקן הגרמני ממוצא יהודי הרי מיין ואף התגיירה למענו, אך נפרדה ממנו ב-1972. מותו של מיין בהתאבדות ב-1979 השפיע קשות על שניידר. לשניים נולד בן, דייוויד-כריסטופר, ב-1966. ב-1975 נישאה למזכירה האישי, התסריטאי דניאל ביאסיני, בעת נישואיהם הייתה שניידר בהריון, אולם בעקבות תאונה, היא הפילה את הוולד, מה שגרם לה לדיכאון ממושך. ב-1977 נולדה לשניים בת, השחקנית הצרפתייה, שרה-מגדלנה ביאסיני. השניים נפרדו ב-1981. בדומה לאלן דלון, גם לאחר הפרידה נשאר ביאסיני בקשר טוב עמה ותמך בה בתקופות קשות.
שניידר עישנה כל חייה, ובשנותיה האחרונות גם סבלה מאלכוהוליזם, במיוחד לאחר מותו הטרגי של בנה בן ה-14, שמת מאיבוד דם לאחר פציעתו כתוצאה מניסיון טיפוס על גדר מחודדת בביתו של סבו החורג.
כאשר נמצאה שניידר מתה בדירתה שבפריז ב-29 במאי1982, פשטה שמועה כי איבדה את עצמה לדעת בקוקטייל של אלכוהול וגלולות שינה. אף על פי שלא נערכה נתיחה שלאחר המוות, נקבע על ידי המשטרה כי מותה היה טבעי והיה תוצאה של דום לב. אמה, מגדה, אמרה על כך: "מה, בשם שמיים, כל כך טבעי במותה של אישה צעירה, בגיל 43?"
למרות השנים הרבות שחלפו מאז מותה, נותרה אחת הדמויות הנשיות הבולטות בתרבות הגרמנית. ב-2005 דורגה על ידי הצהובון הגרמני "בילד" כראשונה ברשימת 50 הנשים הגרמניות היפות בכל הזמנים. ב-2006 דורגה על ידי רשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF במקום השלישי בסקר לבחירת השחקן הגרמני המועדף בכל הזמנים.
אזכורי דמותה בתרבות
רומי שניידר היא אחת מגיבורות סיפורו הקצר של יצחק בן נר, "מותשים, 1969" . בסיפור מתוארת דמותה בסרטים כפי שהיא מצטיירת בעיני הסופר:
אבל רומי שניידר, קצת כבדה, קצת מוכה בחזותה ובתווי פניה הרכים והרופסים משהו ועם הרבה יופי נשי שקט וסבלני, ללא קו הפה הקשה, הרע, המאפיין לעיתים נשים גרמאניות, רומי שניידר הייתה אישה עם תוגה עמוקה ואמיתית, מעבר לדיכאון חולני או אופנתי, והתוגה נגהה מעיניה ומפניה. בסרטיה הטובים ביותר, כבחייה, הייתה אישה הכובשת את כאבה בשתיקה: גרושה, פרודה, מתקיימת בין גברים השולטים בחייה. גם כשהייתה זונה בקולנוע היו הכאב היגוני וההשלמה השותקת שקרנו ממנה בקרניים שחורות של אור, קורעי לב.
— מותשים, 1969 - מאת: יצחק בן נר, נתפרסם במעריב ב-9 במאי 2008
.jpg)
