קתרינה משוודיה, רוזנת פפאלץ-קלבורג Carl Gyllenhielm Elisabeth Sabina of Sweden Charles Philip, Duke of Södermanland גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה Princess Maria Elizabeth of Sweden Christine Wasa
אריק הארבעה עשר וקרל התשיעי אימצו את המספור המלכותי שלהם על פי היסטוריה בדיונית של שוודיה. למעשה היה קרל המלך השלישי בתולדות שוודיה ששמו היה קרל.
קרל עלה לכס המלוכה על גלי האהדה לנצרות הפרוטסטנטית במהלך התקופה המתוחה בין הפלגים השונים של הנצרות. תוך קצת יותר מעשור, התפתחו מתחים אלה למלחמת שלושים השנים. עימותים אלו גרמו כבר למריבות שושלתיות ששורשיהן במאבק לחירות הדתית שהייתה הרקע להדחתו של אחיינו של קרל והעלתה אותו לכס המלכות.
תקופת מלוכתו של קרל עמדה בסימן תחילתו של החלק האחרון הן של הרפורמציה הפרוטסטנטית והן של קונטרה-רפורמציה. עם מותו של אחיו בנובמבר 1592, עבר כס המלכות השוודי לאחיינו, שהיה בעל ברית של בית הבסבורג, זיגמונט השלישי ואזה, מלך פולין ושוודיה. במהלך התקופות המתוחות מבחינה פוליטית ששררו אז, ראה קרל בחומרה את ירושת כס המלכות של שוודיה הפרוטסטנטית על ידי אחיינו הקתולי המסור. בעקבות זאת התחוללו כמה שנים של מחלוקות דתיות.
במהלך תקופה זו, משלו קרל והמועצה המלכותית השוודית בשמו של זיגמונט כאשר זה שהה בפולין. לאחר כמה תהליכים מוקדמים, אילצה אספת המעמדות של שוודיה ב-1595 את זיגמונט לוותר על כסאו לטובת קרל. בסופו של דבר החל צעד זה תקופה של כמעט שבעה עשורים של לוחמה בלתי סדירה בין שני הענפים של בית ואסה כששניהם ניסו לאחד את הכתרים של פולין ושל שוודיה ולטעון כל אחד ללגיטימיות שלו לכתר מאוחד זה.
באופן דומה, התוצאה של המאבק הפנים שושלתי בבית ואסה, החריפה והקצינה את המעשים שבוצעו מאוחר יותר על ידי הנסיכים הקתולים של האימפריה הרומית הקדושה, כמו הצו להשבת רכושו של הממסד הקתולי. למעשה, צעדים אלו הביאו את הפוליטיקה האירופאית לנטישת הגישה של פתרון מחלוקות באמצעות מגעים דיפלומטיים ופשרה במהלך הקזת הדם הגדולה של מלחמת שלושים השנים.
דוכס
ב-1568 היה קרל המנהיג האמיתי של המרד נגד אריק הארבעה עשר. עם זאת, הוא לא שיתף פעולה עם אחיו, יוהאן השלישי. יחסיהם של השניים היו מאולצים במידה זו או אחרת. מחד, הוא לא חש כל אהדה לצעדיו הדתיים של אחיו, ומאידך, הוא התנגד בתקיפות למאמציו של אחיו להגביל את סמכותו כדוכס סדרמאנלנד. האצולה השוודית ורוב חברי הפרלמנט תמכו ביוהאן. יחד עם זאת, במסגרת מאמציו של קרל לאחד את הממלכה, הוא נאלץ לוותר על יומרותיו לשלוט באופן עצמאי בדוכסות שלו. אך כקלוויניסט אדוק, כפי שהוא היה, לא ניתן היה להזיזו מדעותיו בסוגיות דתיות. על רקע זה פרץ משבר עם מותו של יוהאן ב-1592. היורש לכתר היה בנו הבכור של יוהאן, זיגמונט השלישי, שכבר עלה קודם לכן לכס מלכות פולין והיה קתולי מסור. החשש שזיגמונט עלול להחזיר את האמונה הקתולית כדת השלטת של שוודיה, גרמה לחרדה מצדו של הרוב הפרוטסטנטי, במיוחד פשוטי העם והאצולה הנמוכה, וקרל התייצב בחזית המאבק כמגינם וכמגן של שושלת בית ואסה כנגד השפעות זרות.
מבחינתו של קרל היה ברור שזיגמונט, כמלך נבחר, היה חייב לאשר את ההחלטות של הסינוד של אופסלה, שהתקיים ב-1593, ולפיכך להכיר בעובדה ששוודיה הייתה במהותה מדינה לותרנית פרוטסטנטית. על פי ההסכם, קרל והמועצה המלכותית של שוודיה חלקו את סמכותם ומשלו בשמו של זיגמונט עקב מגוריו בפולין. בשנים 1593 – 1595, הייתה משימתו של קרל קשה במיוחד. הוא התנגד בעקביות לנטיותיו ולהנחיותיו הקיצוניות של זיגמונט. היה עליו גם לרסן את האצולה ששאפה להגדיל את כוחה על חשבונו של המלך הנעדר.
עקב אילוצי השעה הצטרך קרל לעבוד בשיתוף פעולה עם הכמורה ועם פשוטי העם ולא עם האצולה. לפיכך, הצליח הפרלמנט לקבל על עצמו סמכויות בתקופת ממשלת העוצרות שלו באופן שלא היה להם קודם לכן. ב-1595, בחר הפרלמנט בקרל כעוצר וניסיונו לכפות על קלאוס פלמינג, מושל אסטרלנד (דרום פינלנד של היום), להכפיף עצמו לסמכותו ולא לסמכות המלך, גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים. קרל שאף להגדיל את כוחו וזיגמונט ניסה לפתור את הסכסוך בדרכי שלום במשך כמה שנים, עד שהוא מאס בכך וקיבל אישור מבית המחוקקים של האיחוד הפולני-ליטאי לפתור את הבעיות שגרמו לפילוג בין נתיניו השוודים ופלש לשוודיה בראש צבא שכירי החרב שלו.
באופן מעשי, היה קרל ללא ספק, אשם בבגידה חמורה. מיעוט יחסי של כל המעמדות שתמכו בזיגמונט עם נחיתתו בשוודיה ב-1598, נהגו כנתינים נאמנים ללא עוררין. באירועים שהתרחשו לאחר מכן, למרות כמה הצלחות ראשוניות, נחל זיגמונט תבוסה בקרב סטנגברו החשוב. עם תבוסתו והגלייתו של זיגמונט, כמלך זר וככופר מבחינתו של הרוב באומה השוודית, ועם הדחתו בידי הפרלמנט ב-1599, קיבל קרל צידוק למעמדו באמצעות חקיקה למפרע.
מלך
בסופו של דבר, הכריז הפרלמנט שישב בלינשופין ב-24 בפברואר1604, שזיגמונד ויתר על כס המלכות השוודי והכיר בקרל כריבון. הוא הוכרז כמלך קרל התשיעי. תקופת מלכותו הקצרה של קרל עמדה בסימן של לוחמה רצופה. העוינות מצדה של פולין וניתוק הקשרים עם רוסיה, הביאו אותו לנהל מאבקים מעבר לים כדי להשיג את השליטה בליבוניה ובאינגריה, במסגרת מלחמת פולין-שוודיה (1611-1600) ובמסגרת מלחמת אינגריה, בעוד שיומרותיו לטעון לשליטה בלפלנד גרמו למלחמה נגד דנמרק במהלך שנת מלכותו האחרונה.
בכל המאבקים הללו, הוא לא נחל הצלחה בולטת, בין השאר הודות לעובדה שהוא וצבאותיו נאלצו להילחם מול מצביאים גדולים כמו יאן קרול חודקביץ' וכריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק וכן בשל חוסר מזל מקרי. בהשוואה למדיניות החוץ שלו, מדיניות הפנים של קרל התשיעי הייתה בסדר חשיבות נמוך מבחינתו. בכל אופן, היא היוותה המשך למעשיו בתקופת שלטונו כעוצר.
במאה ה-16 יצר הארכיבישוף הקתולי האחרון של סטוקהולם, יוהאנס מגנוס, אילן יוחסין מיתולוגי שמטרתו הייתה לבסס את שורשיו העתיקים של הכתר השוודי. בהתבסס על אילן יוחסין זה, אימץ המלך מספר סידורי שלא מבוסס על מקורות היסטוריים מדויקים. כל המלכים ששמם היה קרל ומלכו אחריו, מוספרו בסדר עולה ממנו והלאה וכל אלה שמלכו לפניו (אף על פי שהיו רק שניים כאלה), מוספרו בסדר יורד.
מותו ומורשתו
קרל התשיעי מת ב-30 באוקטובר1611. בנו בן ה-17, שהשתתף כבר במלחמותיו של אביו, ירש אותו כגוסטב השני אדולף. כשליט, היה קרל החוליה המקשרת בין אביו הגדול לבין בנו שהיה שליט גדול לא פחות. הוא המשיך את פועלו של גוסטב הראשון ליצירת מדינה פרוטסטנטית גדולה בשוודיה. הוא סלל את הדרך ליצירת של האימפריה הפרוטסטנטית של גוסטב אדולף.
