קלאו בכיר בטבעקלאו בכיר זכר בטבעקלאו בכירדגלו של אזור צ'ין (Chin) בבורמה; במרכז-שני קלאויים בכירים
קָלָאוֹ בכיר (שם מדעי: Buceros bicornis) הוא מין של עוף טרופי במשפחת הקלאוניים. תחום תפוצתו מתפרס על מספר מדינות בדרום-מזרח אסיה ובדרום אסיה, שמהן ניתן למנות את אינדונזיה, הודו, סומטרה, חצי האי המלאי, בהוטן, בנגלדש, קמבודיה, סין, לאוס, בורמה, נפאל, תאילנד, וייטנאם ואזור ההימלאיה; אזור המחיה המועדף עליו בטבע הוא ביערות עד לחים ויערות נשירים. הקלאויים מעדיפים לקנן בעצים שגובהם עבר את גובה החופה. הקלאויים חיים בגובה של 600-2000 מטר מעל פני הים. תוחלת חייו של הקלאו מאוד ארוכה יחסית לעוף: היא יכולה להגיע עד ל-50 שנים בשבי ול-35–40 שנים בטבע. הקלאו הבכיר הוא הקלאו הגדול ביותר בעולם.
תיאור
זהו הקלאו האסייתי הכבד ביותר- אורכו בין 92 ס"מ ל-120 ס"מ; מוטת כנפיו 152 ס"מ, אורך הזנב 43-38 ס"מ, ואורך המקור 25–305 ס"מ. משקל הקלאו נע בין 4.8 ל-8.8 ק"ג, כאשר הנקבה קטנה יותר מהזכר. הקלאו ניחן בצבעים מרהיבים: צהוב, שחור, כתום ולבן. על ראשו קסדה בצבע כתום.
מקורו הגדול מאפשר קטיף של פירות מהעץ. למרות המקור הגדול, הוא וה"קסדה" שמעליו קלי משקל במיוחד, מפני שהם חלולים, ובתוך הקסדה רק מספר קטן מאוד של עצמות קטנות וחלולות. קסדתו החלולה מספקת לו יתרון, שכן קסדה מלאה עשויה להכביד ולהקשות עליו במעופו. הקסדה משמשת לפילוס דרך בתוך היער וכתיבת תהודה, המאפשרת לקריאותיהם של הקלאויים להגיע למרחקים גדולים, עד כקילומטר. בנוסף לכך, הקסדה שימושית ביותר לזיהוי זכר שהגיע לבגרות מינית - הקסדה מתפתחת בהדרגה מגיל חצי שנה, אך מגיעה לגודלה המלא בגיל 5. הזכרים נבדלים מן הנקבות בקשתיות האדומות שלהם, בעוד שלנקבות יש קשתיות לבנות. הבדל נוסף הוא שלזכר קצה הקסדה צבוע בשחור ואצל הנקבה כל הקסדה צהובה מלבד כתם אדום על הקצה האחורי. אוכלוסיית הזכרים גדולה מעט יותר ממספר הנקבות.
התנהגות
הקלאו הבכיר הוא מין חברותי ועף בקבוצות של כ-5 פרטים. הוא משתמש בקולו הרם למטרות שונות, לדוגמה כדי להכריז על מקום שבו ניתן למצוא אוכל, אך בעיקר למטרות חיזור. קולו מוגבר בעונת הקינון. הקלאויים משמיעים בדרך כלל את קריאותיהם בבוקר או לפנות ערב.
קריאותיהם של הקלאויים מושמעות בדרך כלל ב"דואטים", לעיתים בין זכר לנקבה. בדרך כלל ניתן להבדיל בין קריאת הזכר לקריאת הנקבה על ידי גובה הצליל.
הקלאו ניזון מפירות המכילים שומנים וסוכר, חרקים, לטאות, מיני דגן, גוזלים, נחשים וזוחלים למיניהם, אותם הוא מחפש בצמרות העצים ועל האדמה. בעת עונת הקינון, כשהנקבה מרותקת לעץ, הנחשים הם אויביו של הקלאו, אך בכל זמן אחר הם מזונו. לאחר האכילה, הקלאו מקיא חלקי מזון לא אכילים כגון עצמות.
פירות הפיקוס התאימו את עצמם לקלאויים ולאחר שהקלאו אוכל אותם, הזרעים יוצאים בלשלשת של הקלאו, צומחים כשהלשלשת משמשת להם כדשן, וכך מתפשטים ברחבי היער; בכך הקלאו מייעל מאוד את הפצת הפיקוס ברחבי היער והפצת הפיקוסים אף תלויה בו. פירות הפיקוס גם מהווים רוב מוחץ בתזונתו של הקלאו, ולעיתים, הקלאו אוכל יותר מ-150 פירות של פיקוס בארוחה אחת. הקלאו עשוי לחצות קילומטרים רבים בחיפוש אחר מזון. הקלאויים עשויים לריב עם מינים אחרים בעת התגודדות על מקומות אכילה. לעיתים הקלאויים אוכלים ביחד בקבוצה של כ-200 פרטים, המתגודדים יחד על עצי פרי. פולשים המתקרבים אל עצי הפרי שקלאויים מתגודדים בהם מוזהרים בקריאות. אם הם לא מתרחקים, הקלאויים תוקפים אותם.
תזונתו של הקלאו אומנם מורכבת בעיקר מפיקוסים, אך בכל אזור מחיה לקלאויים יש העדפות מזון שונות במקצת: בהודו, הפיקוס מהווה 73% מתזונתו הכוללת של הקלאו.
בלטאות הקלאו מטפל באופן מיוחד; הוא תופס את הלטאה, מכה אותה בעץ, וכך מרכך את הבשר.
הקלאויים טריטוריאליים - בעונת הקינון הטריטוריה של הזוג יכול להגיע לרדיוס של כ-100 מטר מסביב לקן.
לקראת רדת הערב הקלאויים מתאספים על מספר ענפים ולנים בקבוצות. בזמן השינה הראש מופנה כלפי מעלה בזווית.
הקלאו רעשני מאוד במעופו והרעש יכול להגיע למרחק של קילומטר ממקום הלהקה, מפני שהמרווחים בין נוצה לנוצה בכנפיו גדולים יותר מאשר אצל רוב הציפורים; הרוח עוברת דרכם וכך הם משמיעים רעש זה. הקלאו מורח לעיתים שמן מבלוטה מיוחדת על חלקים שונים בגופו, וכתוצאה מכך הצבע של המקום שבו הקלאו מרח את השמן נעשה צהוב. גם הצבע הצהוב במקורו, בצווארו ובנקודות שונות בכנף של הקלאו נגרמים כתוצאה מהשמן[2][3].
הקלאו בדרך כלל חי בחופת יער הגשם, בדרך כלל בעצים שגובהם עולה על 20 מ'. לעיתים רחוקות נראה מקפץ על עלי העצים.
קינון
הקלאויים מונוגמיים. הרבייה של הקלאויים הבכירים מתרחשת ברוב תחומי התפוצה שלו בחודשים ינואר-פברואר, אך בהרי ההימלאיה היא מתרחשת בחודשים מרץ-אפריל. עונת הרבייה אצל הקלאויים מתרחשת פעם בשנה בחודשים פברואר-מאי. בעונת החיזור, הזכרים משתמשים בקסדה שלהם לקרבות חזותיים שמטרתם למשוך את תשומת לבה של הנקבה. בנוסף לכך, הם מבצעים תרגילי אקרובטיקה באוויר. בעונת הקינון זוגות משוחחים זה עם זה באמצעות קריאות.
הקן של הקלאו נמצא גבוה בין העצים- בגובה של כ-30 מטר. הרבייה אצל הקלאויים ייחודית: הנקבה כולאת את עצמה בקן. ופתח הקן מכוסה בעזרת צואתם וכדורי בוץ ורוק מפיהם של בני הזוג או פירות רכים כמו בננות, ויש רק פתח קטן שמיועד להעברת אוכל, הוצאת צואה ותקיפת פולשים. התנהגות זו מגינה על המשפחה המחודשת ועל הביצים מהאויבים שלה (נחשים וכדומה); בזמן שהאויב מתקרב, הנקבה מנקרת אותו בחוזקה מבפנים דרך החור הקטן. נוסף לכך, החור גם משמש כמתקן להוצאת צואה. בעונת הקינון הצואה הקרובה לקן יכולה לשמש סימן להימצאו, ולכן נקבת הקלאו הולכת לאחור, מרימה את הזנב ומתיזה את צואתה רחוק ככל האפשר מהקן דרך החור. מחוץ לחור יש חרקים שאוכלים את שאריות המזון ואת שאריות הצואה.
לאחר ההטלה נושרות הנוצות מהנקבה אט-אט, ולתקופה מסוימת לאחר מכן היא לא יכולה לעוף; הנשירה גם מותירה את הנקבה, עד לצמיחת הנוצות מחדש, חדגונית-בצבע חום. הנקבה מטילה 1–4 ביצים. היא דוגרת על ביציה כ-7 שבועות. בזמן הדגירה הזכר נותן לנקבה 18–20 מנות מזון ביום. הגוזלים מואכלים בידי הזכר בעוד הנקבה והגוזלים כלואים בפנים. לאחר חמישה שבועות הנקבה יוצאת מהקן והגוזלים כולאים את עצמם, כמו שאימם עשתה לפניהם. כעת הזכר והנקבה מאכילים את הגוזלים ביחד. לאחר עשרה שבועות, הקלאויים הצעירים פורצים את המחסום ומשתחררים מהקן. הזוג משתמש באותו חור בעץ מדי שנה.
בתרבות
הקלאו מאוד מכובד בתרבות של השבטים המקומיים ומוזכר בכמה מאגדותיהם. בני נפאל מכנים אותו בתואר הכבוד "banrao" - "מלך היער". אצל כמה מהם, נחשבים המקור והראש כקמעות והבשר כמרפא למחלות שונות. במזרח הודו, בני השבטים מעטרים עצמם בנוצותיהם ובחלקים מראשם, ממקורם ומקסדתם של הקלאויים. בני שבט הנאגה רוקדים עם הנוצות של הקלאו. הקלאו הבכיר "וויליאם" הוא הסמל של "האגודה להיסטוריה של הטבע" בבומביי. הקלאו הבכיר מופיע גם על הדגל של אזור צ'ין בבורמה.
שימור
על אף שלא היו שינויים רבים באזורי תפוצתו של הקלאו, נצפתה בעשר השנים האחרונות ירידה באוכלוסיית הקלאויים הבכירים עקב הרס אזורי מחיה (כריתת יערות וכדומה) וציד בלתי חוקי. מסיבות אלו הקלאו הוגדר במצב שימור NT (קרוב לסיכון) ברשימה האדומה של IUCN.
אחת מסיבות הציד הבלתי-חוקי היא למטרות טקסים, קמיעות וכדומה. בצפון הודו ובורנאו מקורו וראשו של הקלאו משמשים לטקסים, נוצותיו נחשבות כקישוט ובשרו נחשב למרפא מיני מחלות ונגעים. כיום נעשים מאמצי שימור למניעת ציד זה, כמו חלוקת נוצות מפרטים מתים שבשבי. סכנה נוספת היא לכידת הקלאו וכליאתו בשבי.
מאמצי השימור מכילים חלוקת נוצות קלאו מפרטים מתים שבשבי (כפי שהוזכר לעיל), מאמצי שימור על עצי התאנה ואף תשלום נאה למקומיים שלא כורתים עצים או הורגים את הקלאו.
_flying.jpg)
