PROFILPELAJAR.COM

קונסטנדינוס קרמנליס
Κωνσταντίνος Καραμανλής
לידה	8 במרץ 1907 (יוליאני); פרוטי, האימפריה העות'מאנית
פטירה	23 באפריל 1998 (בגיל 91); אתונה, יוון
מדינה	יוון
מקום קבורה	פילותיי
השכלה	אוניברסיטת אתונה
מפלגה	מפלגת העם, Greek Rally, דמוקרטיה חדשה, האיחוד הלאומי הרדיקלי
בן או בת זוג	Amalia Megapanou (1951–1972)
	10 במאי 1980 – 10 במרץ 1985; (4 שנים)
	→ קונסטנדינוס צאצוס כריסטוס סרצטאקיס ←
	5 במאי 1990 – 10 במרץ 1995; (4 שנים)
	→ כריסטוס סרצטאקיס קוסנטנדינוס סטפנופולוס ←
	4 באוקטובר 1974 – 8 במאי 1980; (5 שנים)
	גאורגיוס ראליס ←
	6 באוקטובר 1955 – 5 במרץ 1958; (שנתיים)
	→ אלכסנדר פפגוס Konstantinos Georgakopoulos ←
	17 במרץ 1958 – 20 בספטמבר 1961; (3 שנים)
	→ Konstantinos Georgakopoulos Konstantinos Dovas ←
	4 בנובמבר 1961 – 17 ביוני 1963; (שנה)
	→ Konstantinos Dovas Panagiotis Pipinelis ←
	24 ביולי 1974 – 10 במאי 1980; (5 שנים)
	→ Adamantios Androutsopoulos גאורגיוס ראליס ←
	1935–1936
	21 בספטמבר 1989 – 1 באפריל 1991; (שנה)
	1952–1955; (כ־3 שנים)
פרסים והוקרה
	פרס קרל הגדול (1978); מדליית רובר שומאן (1986); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית; מסדר ההצטיינות הבווארי; Grand Cross of the Order of the Holy Lamb ;
חתימה

קונסטנדינוס גאורגיו קרמנליס (ביוונית: Κωνσταντίνος Γεώργιου Καραμανλής ‏, 8 במרץ 1907 פרוטי, מערב מקדוניה - 23 באפריל 1998 אתונה) היה פוליטיקאי יווני, אחד המנהיגים הבולטים של יוון במחצית השנייה של המאה ה-20, כיהן ארבע פעמים כראש ממשלת יוון בשנים 1963-1955 ובשנים 1980-1974 ופעמיים כנשיא יוון (הרפובליקה היוונית השלישית) בשנים 1985-1980 ובשנים 1995-1990. הוא היה עורך דין בהכשרתו.

ילדותו ולימודיו

קונסטנדינוס קרמנליס נולד ב-1907 בעיירת שוק בשם קיפקוי, בסנג'ק סירוז, אז באימפריה העות'מאנית,^[1] בימינו פרוטי, על יד העיר סרס, במרכז חבל מקדוניה היוונית. הוא היה הבכור מבין שבעה ילדים: 4 אחים ו-3 אחיות. אביו, גאורגיוס קרמנליס (1932-1880), היה מורה בבית ספר יסודי ולאחר מכן מגדל טבק. הוא השתתף ב"מלחמה המקדונית" נגד הפרטיזנים הבולגרים ונגד הצבא העות'מאני בשנים 1904–1908. הוא נפל בשבי פעמיים, בידי הבולגרים ובידי הטורקים.^[2] האם נקראה פוטיני דולולו (Δολόγλου;‏ 1940-1888). קונסטנדינוס, הפך לאזרח יווני בשנת 1913 אחרי שבעקבות מלחמת הבלקן השנייה חולקה מקדוניה בין יוון, בולגריה וסרביה. אחרי לימודים יסודיים ביישוב הולדתו, למד קרמנליס שתי כיתות בגימנסיה בנאה זיכני ולאחר מכן בבית הספר התיכון של העיר סרס. באותן השנים זכתה המשפחה לסיוע מצד המחנך והפוליטיקאי המקומי אתנסיוס ארגיריס, חבר בפרלמנט שכיהן אחרי שנת 1920 כשר בממשלת דמטריוס גונריס.

ארגיריס דאג לרשום את קרמנליס לתיכון מגארואוס בשכונת פנגראטי באתונה ובגימנסיה מס' 8 בשכונת קיפסלי כהכנה ללימודי משפטים אותם התחיל ב-1925 באוניברסיטת אתונה. קרמנליס סיים את התואר במשפטים ב-13 בדצמבר 1929. לאחר מכן שירת ארבעה חודשים בצבא, שירות מקוצר עקב היותו בן תומך למשפחה מרובת ילדים.

תחילת הקריירה הפוליטית

לאחר סיום התואר בשנים 1930–1935 עבד קרמנליס כעורך דין בעיר סרס. החל משנת 1932 הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. הוא הצטרף ל"המפלגה העממית" השמרנית של קונסטנדינוס צלדאריס. בשנת 1935, בגיל 28, הוא נבחר לפרלמנט באתונה מטעם מפלגה זו.^[3] הוא נבחר שוב בבחירות בינואר 1936, אולם הקמת משטר הדיקטטורה של יואניס מטקסס ב-4 באוגוסט 1936 גרמה לקרמנליס להתרחק זמנית מהפוליטיקה ולשוב לעבודתו כעורך דין בסרס. עם זאת ב-1939 בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני מלחמת העולם השנייה נבחר שוב לפרלמנט. הוא לא השתתף במלחמה היוונית-איטלקית בגלל בעיות בריאות. בשנים 1944-1941 עבד כעורך דין באתונה, תחת הכיבוש האיטלקי ואחר כך הגרמני. בשנים 1942–1943 השתתף בחוג הרעיוני "האיחוד הסוציאליסטי" בראשות קונסטנדינוס צאצוס לצידם של פוליטיקאים ובנקאים כמו פטרוס גרופוליאס, אנגלוס אנגלופולוס וקסנופון זולוטס.

אחרי מלחמת העולם השנייה

לאחר השחרור, הקריירה הפוליטית של קרמנליס זינקה במהירות. בשנת 1946 נבחר שוב לפרלמנט. נהנה מתמיכתו של עמיתו למפלגה וידיד קרוב, למברוס אפטקסיאס, שכיהן כשר החקלאות בממשלה של קונסטנדינוס צלדאריס. בשנים 1946-1947 כיהן בעצמו לראשונה כשר העבודה, התחבורה ואחר כך הרווחה בממשלת צלדאריס. הוכיח עצמו כאדם החלטי, חרוץ ובעל ראייה לטווח ארוך. הפך לאחד ממקורביה של המלכה פרדריקה, אשתו של המלך פבלוס. .בהמשך בשנים 1952–1955 קיבל את תיק הסביבה, התכנון הציבורי והעבודות הציבוריות בממשלת "ההתלכדות היוונית" של אלכסנדרוס פפגוס. באותן השנים תרם לבניית עורקי תחבורה מרכזיים ברחבי המדינה, הקמת תחנות כוח, שימור מונומנטים היסטוריים, יצירת תשתית לפיתוח התיירות, הבטחת אספקת מים זורמים, שיפוצים באזורי אתונה וסלוניקי רבתי.^[2] זכה לשבחים מהשגרירות האמריקאית באתונה על יעילותו בבניית תשתית הכבישים ובאופן שבו ניהל את כספי הסיוע האמריקאי.

כהונתו הראשונה כראש ממשלה

כשבשנת 1955 מת פפגוס בעקבות מחלה קצרה, מינה המלך פבלוס את קרמנליס בן ה-48 לראש הממשלה. המינוי, שככל הנראה נהנה מתמיכת ארצות הברית, הפתיע מכיוון שהתעלם משני פוליטיקאים ותיקים ממנהיגי "ההתלכדות", סטפנוס סטפנופולוס ופניוטיס קנלופולוס, שנחשבו לבעלי הסיכוי הטוב ביותר לרשת את מעמדו של פפגוס. קרמנליס נהנה מתמיכת חלק מחברי הפרלמנט ממפלגתו של פפגוס המנוח "ההתלכדות היוונית" (אלניקוס סינאגרמוס) ומהבסיס האלקטורלי שלה .^[2] אחרי שנכנס לתפקיד, ארגן קרמנליס מחדש את "ההתלכדות היוונית" במפלגה חדשה שנשאה את השם "האיחוד הלאומי הרדיקלי". אחד החוקים הראשונים שקידם היה החוק האלקטורלי שהעניק זכויות הצבעה מלאה לנשים, שלא יושם עדיין אף על פי שאושר עוד בשנת 1952. קרמנליס זכה להמשיך לנהל את הממשלה בעקבות ניצחון בשלוש מערכות בחירות רצופות בפברואר 1956, במאי 1958 ובאוקרטובר 1961.

במדיניות הפנים

בשנת 1959 הודיע על תוכנית חומש (1964-1960) שנועדה לקדם את כלכלת יוון, על ידי שיפור התפוקה בחקלאות ובתעשייה, השקעות גדולות בתשתיות ועידוד התיירות. ממשלתו השיגה הכפלת התוצר הלאומי הגולמי, צמיחה כלכלתי שנתית של 6.25 % בממוצע, עלייה בהכנסה מ-305$ ל 565 $ לתושב, והורדת שיעור האינפלציה ל-2 %. קודם הייצור, חוזקה התוצרת המקומית, התפתחו הספנות, גברו ההשקעות של הון זר.^[2] עם עבודות התשתית החשובות שנערכו באותן השנים נמנתה הכביש פטרס-אתונה-סלוניקי-אבזוני. בתחם הרווחה הוקם ארגון הקצבאות בחלקאות.^[2] ב-1959 הודיע קרמנליס על השקת תוכנית חומש (1964-1959) לכלכלת יוון, עם דגש על שיפור התוצרת החקלאית והתעשייתית, השקעות כבדות בתשתיות, קידום תיירות, שהיוו בסיס ל"נס הכלכלי היווני אחרי המלחמה".

במדיניות החוץ

בזירה הבינלאומית קרמנליס שיפר את היחסים עם יוגוסלביה. היחסים עם טורקיה ועם הממלכה המאוחדת נותרו מתוחים על רקע המתח הבינאתני בקפריסין. מתוך רצון לשים קץ לסכסוך ולשפר את הקשר בין יוון לשאר חברות נאט"ו נטש קרמנליס את היעד האסטרטגי הקודם של הממשלה - האיחוד ("אנוסיס") עם קפריסין והתחיל לתמוך בעצמאותה של קפריסין. בשנת 1958 התחיל במשא ומתן עם בריטניה וטורקיה שהניב בשנת 1959 את הסכם ציריך לפיו גובשה תוכנית לקידום עצמאותה של קפריסין. התוכנית נכפתה כ"עובדה מוגמרת" על המנהיגים של היוונים והטורקים באי. בסופו של דבר היא קיבלה באותה שנה בלונדון גם את אישורו של המנהיג הקפריסאי-יווני, הארכיבישוף מקאריוס. קרמנליס הואשם על ידי האופוזיציה בבגידה בעניין הלאומי היווני ובכניעה לאינטרסים של ברית נאט"ו ושל ארצות הברית.^[4]

קרמנליס חיזק את יחסי ארצו עם הברית נאט"ו ועם העולם הערבי^[5]

פרשת מרטן

באותה תקופה פרצה פרשה הידועה כפרשת מנטן. מקס מרטן היה בזמנו יועץ של המנהל הצבאי הגרמני תחת הכיבוש הנאצי בסלוניקי. הוא נשפט ביוון, הורשע ונידון בשנת 1959 ל-25 שנות מאסר על פשעי מלחמה. אולם ב-3 בנובמבר 1959 קיבל מרטן חנינה, שוחרר לחופשי וגורש לגרמניה המערבית בעקבות לחצים פוליטיים וכלכליים גרמנים. באותה תקופה גרמניה המערבית אירחה כבר אלפי מהגרים כלכליים מיוון. מעצרו של מרטן ומשפטו קומם במיוחד את מלכת יוון פרדריקה, שהייתה ממוצא גרמני ונכדתו של הקייזר וילהלם השני. היא תמהה "באיזה אופן הבין תובע מחוזי את התפתחות היחסים בין גרמניה ובין יוון".

בהגיעו לגרמניה המערבית, מרטן זוכה מכל ההאשמות מ"חוסר ראיות". ב-28 בספטמבר 1960 פרסמה התקשורת הגרמנית באמצעות "המבורגר אכו" והמגזין "דר שפיגל" קטעים מעדותו של מרטן בפני הרשויות הגרמניות, שבה טען כי קרמנליס, שר הפנים טקיס מקריס ואשתו דוקסולה (אותה תיאר כ"אחייניתו" של קרמנליס) וסגן שר הביטחון גיורגוס תמליס היו בזמנו מלשינים בשירות הכובשים הנאצים. לדברי מרטן, קרמנליס ומקריס אף תוגמלו על שירותיהם באמצעות קבלת עסק בסלוניקי שהשתייך קודם ליהודי יווני שנשלח לאושוויץ. הוא הוסיף שעל רקע זה הפעיל לחצים על קרמנליס ועל מקריס כדי לזכות בחנינה ובשחרור מן הכלא.

קרמנליס דחה את הטענות כחסרות בסיס ומופרכות והאשים את מרטן בניסיון לסחוט ממנו כסף לפני ששטח את האשמותיו. הממשלה המערב-גרמנית תיארה גם היא את ההאשמות כהשמצות והוצאת דיבה. קרמנליס האשים מפלגת אופוזיציה יריבה במסע הכפשות נגדו. אף על פי שקרמנליס עצמו לא פתח בהליכים משפטיים נגד מרטן, טקוס ודוקסולה מקריס וגם תמליס תבעו את המגזין "דר שפיגל" על הוצאת דיבה. בשנת 1963 אכן מצא בית המשפט ביוון כי "דר שפיגל" חטא בלשון הרע. מרטן לא הופיע בדיוני בית המשפט היווני. פרשת מרטן נשארה באור הזרקורים עד תחילת שנת 1961.

האשמותיו של מרטן נגד קרמנליס לא נידונו כלל בפני בית משפט כלשהו. ההיסטוריון יאניס קטריס, מבקר חריף של קרמנליס, סבר שקרמנליס היה צריך להתפטר מראשות הממשלה ולתבוע את מרטן כאדם פרטי בבתי המשפט הגרמניים כדי לטהר לחלוטין את שמו. עם זאת גם קטריס דוחה את ההאשמות של מרטין כ"חסרות בסיס" ו"כוזבות ללא ספק".

החזון האירופי

כבר ב-1958 הוביל קרמנליס בעקביות עיקשת את סוגיית הצטרפותה של יוון לשוק המשותף האירופי. הוא ראה בשאיפה זו חלום אישי, מה שהוא תיאר כהגשמת "הייעוד האירופי של יוון". הוא סבר כי התקבלות יוון כחלק ממשפחת הלאומים של מערב אירופה הדמוקרטי תעזור להבטיח למולדתו את היציבות הפוליטית הרצויה. קרמנליס הרבה לסנגר על השקפה זו באוזני המנהיגים האירופיים החל מהקנצלר קונראד אדנאואר ועד לשארל דה גול וניהל לאחר מכן בבריסל משא ומתן אינטנסיבי במשך שנתיים. הוא ראה באומה היוונית - יחידה אתנית מיוחדת החיה בגבול בין העולם הסלאבי לעולם הטורקי והשייכת למערב האירופי. אכן הקמפיין שהוביל הניב פירות וב-9 ביולי 1961 חתמה ממשלת יוון עם השוק המשותף על פרוטוקולים לחוזה השותפות של יוון עם הקהילה הכלכלית האירופית. בטקס התחימה באתונה השתתפו משלחות רמות דרג מגרמניה (בראשות סגן הקנצלר לודוויג ארהרד), מצרפת, איטליה, בלגיה (בראשות שר החוץ פול-אנרי ספאק, אחד מאבות המיזם האירופי), לוקסמבורג והולנד. נכח גם שר הכלכלה של יוון, אריסטידיס פרוטופפדקיס, ושר החוץ שלה, אוונגלוס אוורוף.

ההסכם השפיע עמוקות על הוצאתה של יוון מהבידוד הכלכלי והפרה את תלותה הכלכלית והמדינית בסיוע הכלכלי והצבאי של ארצות הברית, בעיקר באמצעות נאט"ו. יוון הפכה למדינה האירופית הראשונה שזכתה במעמד של מדינה שותפה לשוק האירופי, מחוץ לשש המדינות המייסדות.

בנובמבר 1962 נכנס הסכם השותפות לתוקף והיווה בסיס לדרך לחברות מלאה בקהילה הכללית האירופית עד שנת 1984, אחרי סילוק כל המכסים היווניים על הייבוא מהשוק המשותף. פרטי-כל ההסכם כלל סעיף פיננסי שפתח את אפשרות להלוואות מסובסדות במשך 10 שנים (1972-1962) ליוון בשווי של 300,000,000 דולר, שהיו אמורות לשפר את התחרותיות של כלכלת יוון כהכנה לכניסה למעמד של חברות מלאה בקהילה. חבילת הסיוע הפיננסי ופרטי כל ההצטרפות הושהו בשנים 1974-1967, שנות הדיקטטורה הצבאית במדינה. יוון הורחקה אז מהשוק האירופי ועזבה גם את מועצת אירופה, כדי להתחמק מהחקירות של פורום זה בנוגע להאשמות בשימוש בעינויים.

אחרי החזרה לדמוקרטיה, בשנת 1975 חידש קרמנליס את מאמציו לקבלת יוון כחברה מלאה באיחוד האירופי. הוא היה משוכנע שהחברות בקהיליה האירופית תבטיח ליוון את היציבות הפוליטית הרצויה במעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה.

במאי 1979 היה לו הסיפוק לחתום את הסכם ההצטרפות המלאה לקהיליה האירופית. בהתאם לחזונו יוון הפכה ב-1 בינואר 1981 לחברה העשירית של האיחוד האירופי, וזאת שלוש שנים לפני המועד שנקבע בפרטי כל.

המשבר הפוליטי הממושך ויציאתו לגלות מרצון

בבחירות בשנת 1961 זכה האיחוד הלאומי הרדיקלי של קרמנליס ב-50.8% מהקולות ו-176 מושבים בפרלמנט.^[6] ב-31 באוקטובר הצהיר גאורגיוס פפנדראו, מנהיג "איחוד המרכז" שתוצאות ההצבעה הושפעו על ידי זיופים והטייה לא כשרה של הקולות. היו טענות על שימוש בקולות של נפטרים ובהפחדה. איחוד המרכז טען שתוצאות הבחירות בוימו לפי תוכנית מכונה בקוד "פריקלס" על ידי סוכני צללים "חוץ-ממלכתיים" (παρακράτος), לרבות מפקדי צבא, שירות המודיעין של יוון ו"גדודי ההגנה של הממשר הלאומי" הימני הקיצוני. המחנה השמאלי המיוצג על ידי EDA סירב להכיר בתוצאות הבחירות. אף על פי שאי סדירויות קרו באמת, קיומה של תוכנית "פריקלס" לא הוכחה לעולם. גם לא הוכח שההתערבויות השרירותיות בבחירות השפיעו באופן משמעותי את התוצאות. לדעת קרמנליס באי סדירויות בהצבעה היו מעורבים החוגים מסביב למלך. באווירה שנוצרה חלה הסלמה במתח הפוליטי, כשפפנדראו סירב להכיר בממשלת קרמנליס. ב-14 בנובמבר 1961 יצא פפנדראו למה שנקרא "המאבק הבלתי פוסק" ("ανένδοτος αγών") נגד קרמנליס.^[7]

המתח בין קרמנליס למשפחת המלוכה עלה כשהטיל קרמנליס וטו נגד מימונם של פרויקטים שיזמה המלכה פרדריקה. ב-17 ביוני 1963, אחרי חילוקי דעות עם המלך פבלוס, קרמנליס התפטר מראשות הממשלה ויצא לחו"ל בהתחלה למשך 4 חדשים. בינתיים הארץ סערה בעקבות רציחתו של ד"ר גרגוריס למבראקיס, חבר בפרלמנט מטעם השמאל, על ידי קיצונים ימניים, בזמן הפגנה למען השלום בסלוניקי. האופוזיציה הוקיעה את קרמנליס כשותף מוסרי לרצח.

בבחירות בשנת 1963 הובס האיחוד הלאומי הרדיקלי בראשות קרמנליס על ידי איחוד המרכז שבראשות גאורגיוס פפנדראו. כשהוא מאוכזב עזב קרמנליס את יוון תחת הזיהוי המזויף "טריאנדפילידיס". הוא נשאר 11 שנה בגלות מרצון בפריז. במקומו התמנה בראשות הממשלה פנאיוטיס קנלופולוס, יורשו של קרמנליס בראשות המפלגה ERE (המפלגה הלאומית הרדיקלית)

בשנת 1966 שלח המלך קונסטנדינוס השני את שליחו דמטריוס ביציוס לפריז במשימה לשכנע את קרמנליס לשוב ליוון ולחזור לזירה הפוליטית. לפי עדות מאוחרת של המלך, בשנת 2006, אחרי ששני האישים לא היו כבר בחיים, נחשף שקרמנליס השיב לביציוס שיחזור ליוון רק בתנאי שהמלך יכריז על מצב חירום, בהתאם לסמכויות שעמדו לרשותו. ממושבו בגלות הוקיע קרמנליס את משטר הקולונלים שהתשלט על יוון ב-21 באפריל 1967

רצח למברקיס

מעמדו של קרמנליס התערער עוד יותר וטענותיו של פפנדראו ל"מדינת צללים" קיבלו עוד יותר תמיכה אחרי רציחתו של גריגורי למברקיס, חבר פרלמנט מן השמאל, על ידי ימניים קיצוניים בעת הפגנה למען השלום בסלוניקי במאי 1963. מאוחר יותר נחשפו קשרים בין קיצונים אלה לזנדרמריה המקומית. בנוסף בקיץ 1963 המתח בין קרמנליס למשפחת המלוכה הגיע לשיא בנוגע לביקור מתוכנן על ידי הזוג המלכותי בבריטניה. קרמנליס התנגד לביקור כי חשש, בין היתר, מהפגנות לטובת האסירים הפוליטיים שעדיין נכלאו ביוון מתקופת מלחמת האזרחים. חינו של קרמנליס ירד בעיני המלכה פרדריקה ויורש העצר, בנוסף קרמנליס נתקל בהתנגדות המלך פבלוס לתיקונים לחוקה שהוא הציע כדי להעצים את סמכויות הממשלה, כן הוא מתח בקורת על סגנון החיים האקסטרווגנטי של משפחת המלוכה ועל כוחו המופרז של המלך בתחום הצבא. כשהמלך דחה את ההצעה לדחות את הדיקור בלונדון, קרמנליס התפטר ועזב את המדינה.^[8] בהיעדרו בראש המפלגה נבחר ועד מורכב מפניוטיס קנלופולוס, קונסטנדינוס רודופולוס ופנאגיס פפליגורס.^[9]

שובו לשלטון

אחרי ההפיכה בקפריסין שדרכה תכננה הכת הצבאית היוונית את הדחתו של נשיא קפריסים, הארכיבישוף מקריוס ואיחוד קפריסין עם יוון, טורקיה פלשבה לצפון קפירסים והכשילה את התוכנית . ב-23/24 ביולי 1974 המנהיגות הצבאית ונציגי העולם הפוליטי ביוון פנו לקרמנליס לוב ליוון לשחת בידיו את רסני השלטון. בהגיעו לאתונה התקבל קרמנליס בשמחה רבה המונית. בראש ממשלת איחוד לאומי הוא הצליח להחזיר את הדמוקרטיה לארצו.

השנים האחרונות

בשנת 1995 עזב קרמנליס את החיים הפוליטיים כשהוא בן 88, אחרי שניצח ב-5 מערכות בחירות לפרלמנט, היה ראש ממשלה למשך 14 שנה, ונשיא הרפובליקה במשך 10 שנים. בסך הכול היה פעיל הפוליטיקה היוונית למעלה משישים שנה. הוא הפקיד את ארכיונו האישי לקרן הנושאת את שמו.

קונסטנדינוס קרמנליס נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1998 בגיל 91.

משפחתו

אשתו של קרמנליס הייתה הסופרת עמליה מגפנו (ביוונית: Αμαλία Μεγαπάνου) ((יוו') .לזוג לא היו ילדים. הם הכירו בפריז, נישאו בשנת 1951 והתגרשו בשנת 1972.

אחיינו קוסטס קרמנליס כיהן גם הוא כראש ממשלת יוון - בשנים 2004–2009.

הנצחה

2005 "אנדרטה תרבותית" על במת האודיאון הרודיאון באתונה - מופע אור-קולי לזכרו של קונסטנדינוס קרמנליס בבימוי גאורגיוס רמונדוס ובמוזיקה מאת סטברוס קסרחקיס
2011 - חניכת פסלו של קרמנליס בתסלוניקי, בנוכחות אנדוניס סמאראס ואוונגלוס וניזלוס
מיוזמת קרן קרמנליס.-באוניברסיטת טאפטס בארצות הברית במרכז ללימודים הלניים ואירופיים של בית הספר פלצ'ר הוקמה קתדרה על שם קונסטנדינוס קרמנליס

לקריאה נוספת

Richard Clogg A Concise History of Greece, Cambridge University Press 1992
2013 Olivier Delorme - La Grece et les Balkans,Gallimard, Paris,
2020 Evanthis Hadzivassiliou Konstantinos Karamanlis in Eleftherios Venizelos ,Kevin Featherstone, Dimitri A. Sotiropoulos (ed) - The Oxford Handbook of Modern Greek Politics