רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. נושא עצום בהיסטוריה עם מעט מאוד פירוט וכמעט בלי מקורות. מקורות גם יאפשרו לוודא שהמידע לא נכתב בצורה מוטה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. נושא עצום בהיסטוריה עם מעט מאוד פירוט וכמעט בלי מקורות. מקורות גם יאפשרו לוודא שהמידע לא נכתב בצורה מוטה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
דיוקנותיהם של שלושה הוגים קומוניסטים על רקע אדום כהה, מימין לשמאל: לנין, פרידריך אנגלס וקרל מרקסהפטיש והמגל, הוא סמל אוניברסלי של ארגונים קומוניסטים. בדגל ברית המועצות הופיע תחת כוכב אדום שסימל את המפלגה הקומוניסטית
קוֹמוּנִיזְם (לפי האקדמיה ללשון: שֻׁתְּפָנוּת[1]) הוא קבוצה של שיטות כלכליות-חברתיות בהן כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת של החברה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה שנגרמו, לתפיסתם, על ידי השיטה הקפיטליסטית ותפיסה שונה של זכויות האדם.
אידאולוגיות קומוניסטיות
מרקסיזם, היא אידאולוגיה לפיה הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר שנקרא סוציאליזם. במשטר זה, מולאמים כל אמצעי הייצור והופכים לרכוש בבעלות כלל הציבור. בדרך כלל מדובר בתהליכים הנעשים ללא שיתוף פעולה, אשר יכולים להיגרר גם לאלימות כיוון שאנשים פרטיים אינם נוטים לוותר על רכושם ועל אמצעי הייצור שלהם בהסכמה. שיטה זו שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על רכוש פרטי ומסחר חופשי בהסכמת הצדדים; והופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי הייצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות"). בנוסף לבעלות ציבורית על אמצעי הייצור קיים מרכיב של כלכלה מתוכננת שבו משובצים האזרחים למקצועות שונים לפי הצרכים של המדינה, ובו נקבעים מלמעלה על ידי פקידי השלטון מכסות ייצור לעובדים השונים. במשטר הסוציאליסטי שבו המדינה מנהלת את הכלכלה באופן ריכוזי נגזר גם ממשלה חזקה וגדולה שנוטלת לעצמה סמכויות רבות בניהול המדינה. לפי מרקס, הקומוניזם, שהוא התוצאה של הסוציאליזם, הוא מצב חברתי בו המדינה, הכסף, והמעמדות החברתיים מבוטלים, וחלוקת הצרכים והשירותים מונהגת על ידי העיקרון של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו".
טרוצקיזם היא תאוריה מרקסיסטית שפותחה על ידי לאון טרוצקי. טרוצקי הגדיר עצמו כ"בולשביק – לניניסט" שמצדד בהקמת מפלגת אוונגרד. הוא החשיב עצמו כתומך של המרקסיזם האורתודוקסי. התאוריות שלו התנגדו בצורה חדה לאלו של סטלין ומאו, בעיקר בנושא חשיבות "המהפכה המתמדת" הבינלאומית. יש מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם שממשיכות להגדיר עצמן כטרוצקיסטיות, ורואות עצמן כממשיכות דרכו של טרוצקי.
אנרכו-קומוניזם, היא אידאולוגיהפוליטית הקוראת לביטול מוסד המדינה והקפיטליזם, לטובת רשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, מועצות עובדים או מועצות ציבור, באמצעותן כל אחד יהיה חופשי לספק את צרכיו. אידאולוגיה זה תומכת בביטול המסחר והכסף גם כן.
מאואיזם, שנודע רשמית כ"מחשבת מאו דזה-דונג", הוא פילוסופיה פוליטית המהווה סוג של מרקסיזם המורכב מתורתו של המנהיג הסיני מאו דזה-דונג. המאואיזם יושם בהרחבה כאידאולוגיה המנחה של הצבא והפוליטיקה ברפובליקה העממית של סין מאז עלייתו של מאו לשלטון.
לאחר מלחמת העולם השנייה מספר מדינות במזרח יבשת אסיה הושפעו מהמשטר בברית המועצות והפכו לקומוניסטיות. בראשן הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו של מאו דזה-דונג, קוריאה הצפונית, וצפון וייטנאם שלאחר מלחמת וייטנאם הפכה כולה לקומוניסטית. לאוס הפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי בשנת 1975.
במדינות מערב אירופה היו קומץ מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. גם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, השנייה בגודלה במערב אירופה, שנוסדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, ובשיאה (בשנות ה-50) השיגה 25–30 אחוז מקולות הבוחרים.[3] בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה אירו-קומוניזם. אחרי נפילת ברית המועצות, חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון הסוציאל-דמוקרטיה, ושינו את שמן, על מנת למנוע קישור בינן לבין זוועות הקומוניזם. אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים סמנטיים בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה המרקסיסטית.
במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיהפוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. כל המדינות בהן הקומוניזם יושם היו למעשה דיקטטורות. חלק מתומכי הקומוניזם טוענים כי במדינות אלה לא יושם הקומוניזם בצורתו המלאה.
קומוניזם בישראל
המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. עליה כתובת ביידיש: "הרעיון היהודי-קומוניסטי מחשל את „שרשרת הזהב” של הבורוכוביזם"
רעיונות קומוניסטיים נשמעו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל כבר בתקופת העלייה הראשונה. הם הובאו עם החלוצים מארצות מזרח אירופה. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים מהפכניים עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כאוטופיה, אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת העלייה השנייה, התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי מעמד הפועלים, והרטוריקה של האידאולוגיה הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי האיכרים במושבות העבריות, אשר מיאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.
דב בר בורוכוב היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה המרקסיסטית בציונות. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלים בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.
אנשי העלייה השלישית אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר מהפכת אוקטובר1917, חזו בעלייתם לשלטון של הבולשביקים בראשותו של ולדימיר לנין. חלקם העריצו את המשטר הבולשביקי החדש בברית המועצות, אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של ציונים אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.[4] בקרב גדוד העבודה, שהוקם בקיץ תר"ף1920, ופורק בקיץ תרפ"ט1929, היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי הסובייטי החדש בראשותו של מנחם אלקינד עזבה את הארץ אל ברית המועצות וקבלה מן השלטונות קרקע להקמת קיבוץ שנקרא: "וויו נובה" ('דרך חדשה'). אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ לקולחוז עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. בימי הטיהורים הגדולים של סטלין, יושבי הקיבוץ הוגלו, ואבדו עקבותיו.
החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 מתמקדת פעילותה של מק"י במאבק פוליטי למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; אך עוסקת גם בקידום עניינים חברתיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התגברה פעילותה של המפלגה בעניינים חברתיים ובענייני איכות הסביבה. עם הקמת ממשלת רבין ב-1992 נהנתה חד"ש ומק"י בתוכה, מהסכם מיוחד, שלא צירף אותה לקואליציה, אך הבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הממשלה.
המאבק בין תפיסת העולם הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, היווה ציר מרכזי במלחמה הקרה, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד לקריסת ברית המועצות בשנת 1991. עם קריסת ברית המועצות, מדינות וארגונים קומוניסטים רבים בעולם איבדו מקסמם, לאחר שהקומוניזם הוא זה ש"נפל ראשון". בעקבות זאת, רבות מתנועות השמאל הקומוניסטיות לשעבר, אימצו מצע הנוטה יותר לכיוון סוציאל-דמוקרטי, כדי שלא להיות מזוהות עם ברית המועצות וקריסתה.
ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, ספריית אפקים, עם עובד, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, 2012
אבנר בן-זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי, 1948-1919, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
אביבה וינגרטן, התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם בארצות הברית בראשית שנות החמישים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד 2004
אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל: בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג
