קהילת ביתא ישראל הוא מושג הבא לתאר את פיזורם הגאוגרפי ומקום מושבם של ביתא ישראל באתיופיה.
ביתא ישראל מתחלקים למספר קהילות על פי אזורים גאוגרפים, השטח שבו התרכזו ביתא ישראל באתיופיה כולל כיום 28 נפות שונות המתפרסות על שטח של כ-46,500 קמ"ר. אזור זה שבו התרכזו היהודים היה גוש התיישבות יהודי רצוף אשר ירש את שטחי ממלכת ביתא ישראל לאחר שנכבשה סופית במאה ה-17 על ידי האימפריה האתיופית. גוש התיישבות היסטורי זה מחולק כיום למספר נפות אשר חלקן נכללות כיום במחוז מערבי והמחוז המרכזי שבמדינת תיגראי בעוד שרוב השטח נחלק בין המחוזות שבמדינת אמהרה: צפון גונדר ודרום גונדר. עם השנים נוצרו גם קהילות מרוחקות יותר מן גוש ההתיישבות היהודי בוואלו, אריתריאה, שאווה ובגוג'ם.
קהילות ביתא ישראל: סאריה ,סאמיאן ,גונדר, פוגרה ,קווארה.
גוש ההתיישבות היהודי התבסס על שטחיה ההיסטוריים של ממלכת ביתא ישראל אשר התקיימה בצפון-מערב הרמה האתיופית בין השנים 325 ~ 1627. הממלכה שלטה על שטחים נרחבים באזור שבין נהר תכזה בצפון ובמזרח לנילוס הכחול בדרום ולקווארה שבמערב, בשיאה היא הצליחה לשלוט על כל שטח קיסרות אקסום המתפוררת.
כיבושה של ממלכת ביתא ישראל על ידי הקיסר סוסניוס בתחילת המאה ה-17 גרם ליהודים רבים לברוח מהמקום, כיבושים אלו זכו לשם דמדומי שקיעה ואף לשם "אלקיט" (אמהרית: שואה). הציווי של הקיסר היה ברור, השמדה טוטלית של היהודים שהתנגדו לכיבוש באזורי סאמיאן, וגרה ודמביה. לאחר ההצלחה בכיבוש אזור דמביה יהודים רבים אולצו להתנצר, אלו שסירבו הוצאו להורג באכזריות.
הסיבה העיקרית לכיבוש הממלכה הייתה ההסתה של הישועים הפורטוגזים שהגיעו וחיו באימפריה מימי מלחמת אתיופיה-אדאל, הפורטוגזים הגיעו לאתיופיה עם מטען אנטישמי כשברקע מתרחשת בארצם האינקוויזיציה הפורטוגזית ורדיפת היהודים, אי הסבלנות ליהודים גרמה לפורטוגזים לשכנע את הקיסר לכבוש את ממלכת ביתא ישראל ולנצר את תושביה. על זה מעיד המיסיונר הישועיפדרו פאיש שלימים כיהן כראש הכנסייה הקתולית באימפריה האתיופית כותב כך:
וכך ניהלו עתה מלחמה כנגד היהודים הללו, וגדעון, הקפיטן שלהם, אשר לפנים ירד למטה לכרות ברית שלום, הכהו המשנה למלך מלכא-כריסטוס, שבה אותו והענישו על מעילתו, מעשה אבות. המשנה למלך טרם יראני, אך בכל זאת שלח להודיעני את ניצחונו, ולהשמיעני שגדעון זה הוא שארבעה מלכים קודמים לא יכלו להכריעו ושלושה פטריארכים שבאו מאלכסנדריה לא זכו לראותו מנוצח, בשעה שעתה כשרק בא פטריארך אחד מרומא מיד נפל ברשת אשר טמנו לו; ועוד, אינו מבקש לשם ניצחונו, אלא את ברכתי בלבד.
ההצלחה הזאת עוררה את רוחו של המשנה-למלך, והולידה בלבו את הרצון להכריע את היהודים: בייחוד אם המלך גופו יבוא בהבטיחו לעצמו שהם ייכנעו מיד. ועל כן הוכיח למלך שישלח את החיילות ויתחיל במלחמה כנגד היהודים.
— אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמוד 161
לאחר נפילת הכוחות היהודים, המלך היהודי גדעון השביעי הוגלה והוצא להורג. יהודים רבים נטבחו מאחר שצבאם הובס, לא ניתן לדעת את המספר המדויק אך כנראה נרצחו אלפי יהודים על ידי הצבא הקיסרי. המאורעות הופסקו לאחר שהקיסר שוכנע על ידי יועצו היהודי אזאג'דינזו אברהם להפסיקם.[1] מאורעות אלו מחקו קהילות שלמות ורבים נמלטו וברחו לקווארה, דמות וארמצ'הו אך עדיין נשארו יהודים בסאמיאן, גונדר ודמביה. רוב היהודים ברחו לפוגרה וכך נוצרה קהילה יהודית גדולה שאף הייתה אוטונומית תחת יורשי סוסוניוס. מפוגרה היהודים החלו לנדוד לאזורים נוספים כגון שאווה וחיזקו את הקהילות בדמות וגוג'ם.[2] לאחר כיבוש הממלכה הוקמו קהילות נוצריות רבות באזור והם נהפכו לחוצץ בן היישובים היהודים כך שלמעשה נוצרו קהילות שונות שהופרדו בין היישובים הלא-יהודים.
באזור שירה התרכזו רוב יהודי תיגראי. ב-1655 מעיד הנוסע האיטלקי באראטי על מספר רב של כפרים יהודים בטיגראי והיחסים עם שכניהם הנוצרים מצוינים. הייתה פעילות מיסיונרית גם בטיגראי אך היא הייתה מזערית. ב-1862 התרחשה עליית תרכ"ב ועם כישלונה רבים מהיהודים שהגיעו מקהילות בגמדר התיישבו בטיגראי והפכו לחלק מהקהילה היהודית במקום. שליטי תיגראי מן השושלת הטיגראינית התייחסו טוב ליהודים וגם כאשר הקיסר יוהנס הרביעי הנהיג את מדינויות ההתנצרות, זו לא נכפתה על יהודי המקום. ראס תיגראי מנגשה סאיום היה זה שפרס את חסותו על יהודי תיגראי במהלך המהפכה האתיופית ותחילת מלחמת האזרחים האתיופית ולא נתן לנוצרים לפרוע בהם. קהילה זו הייתה הראשונה לעלות לישראל.
קהילת יהודי סימן כוללת את המחוזות אדי ארקאי, באידה, ג'ן אמורה, דברק ודבט דהיום שבהם חיו יהודים. בעבר היה אזור זה כולו מחוז אחד שנקרא "סימן" על שמם של הרי סימן השוכנים באזור ואשר קיבלו את שמם מעם קדום שיישב בהרים אלו. הרי סימן מזוהים עם "הרי החושך" המוזכרים במדרשים כמקום שבו גלו חלקים משבטי יהודה ושמעון.[3]
בכתובת הנקראת מונומנטום אדוליטנום המתוארכת למאה ה-3 או ה-4 מוזכר לראשונה השם "סימן" כשם של עם שישב באזור זה, השם עצמו "סימן" בגעז פירושו צפון ובאה לרמוז ככל הנראה על עם שהגיע מצפון לאזור זה, על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו עם זה הוא למעשה ביתא ישראל.[4] האזכור הבאה לעם הסימן הוא מתקופתו של הקיסר אזנה מהתקופה בה הגיע לאזור על מנת להשליט סדר ולגבות מיסים שלא שולמו במועד. ג'יימס ברוס כותב שממלכת ביתא ישראל הוקמה בתקופה זו, סימן הייתה ליבה של הממלכה והמקום בו היו מבצרים רבים של צבא היהודים. ברשומות הקיסר סרצה דנגל נכתב כי המלכים היהודים קראו להרים רבים באזור בשמותיהם של הרי ארץ ישראל:
הוא קרא להרי עריו בשמות הרי ישראל: לאחד קרא הר סיני, ולאחר קרא הר תבור, ואחרים אשר לא נקרא בשמותיהם. מה רעה גאוות היהודי הזה, אשר המשיל את הריו בשמות הרי ישראל אשר עליהם ירד ה'!
— אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמודים 154 - 156
יהודי סימן השתתפו באופן פעיל בארגון הממלכה עד אשר נפרצו ההגנות במאורעות דמדומי שקיעה כאשר הקהילה הייתה בסכנת השמדה יחד עם יהדות גונדר. המאורעות הופסקו ולאחר סיפוח הממלכה לאימפריה האתיופית, המושל שמונה על האזור מטעם הכובשים היה דאג'זמץ'פאסילידס שהטיב עם היהודים והקהילה השתקמה. במאות ה-17 עד ה-19 תיירים ומיסיונרים רבים הגיעו לאזור על מנת למצוא את מקורות הנילוס, הקהילה הייתה מוגנת הודות לדרכים המסוכנות בהרים. צורתם הייחודית של ההרים ומגוון בעלי החיים שלה זיכו אותה בתואר אתר מורשת עולמית ב-1978. יהודי האזור עלו לישראל במרוצת המאה ה-20 והנוכחות היהודית העתיקה במקום הסתיימה.
קהילת יהודי גונדר הוא שמה של הקהילה שחייתה באזורים המצויים דרומית להרי סאמיאן וצפונית לאגם טאנה. קהילה זו כללה את היהודים, תושבי כל הכפרים והעיירות במחוזות דמביה, בלסה, וגרה, לאי ארמצ'והו ומזרח צ'ילגה של היום. מקור השם "גונדר" מהעיר המרכזית באזור ששימשה כבירת האימפריה האתיופית תחת שלטון השושלת הגונדרית. אזור זה, יחד עם סאמיאן, היו חלק מלב הממלכה היהודית בתחילת דרכה, ההגירה היהודית לאזור הודות למישוריותו הובילה את הקהילה להיות הקהילה הגדולה ביותר והמרכזית ביותר מבין הקהילות היהודיות באתיופיה. בתחילה כל האזור נקרא בשם "דמביה" וזה היה שמו הנוסף של אגם טאנה ("אגם דמביה") המסורת האתיופית מציינת כי באי טאנה קירקוס שבאגם טאנה הוחבא ארון הברית על ידי מנליק הראשון לאחר שזה ראה את כוחו העצום במשמורת של כהנים שבאו איתו מבני צדוק הכהן, הארון נלקח לאקסום על ידי הקיסר אזנה ומוחזק כיום בכנסיית גבירתנו מרים מציון שבאקסום. יהדות גונדר השתתפה בכל מלחמות ממלכת ביתא ישראל ואף הייתה למטרת כיבוש של קיסרי אתיופיה ומיסיונרים רבים, במהלך תולדותיה הקהילה החלה להגר למקומות שונים והקימה קהילות חדשות וכן חיזקה קהילות קיימות. פאסיל גמב ששימש כמקום מושב קיסרי אתיופיה מהשושלת הגונדרית נבנה על ידי יהודי גונדר והוכרז כאתר מורשת עולמית ב-1979. יהודי האזור עלו בהמוניהם במבצעי העלייה השונים וממנה צמחו יונה בוגלה ותאמרת עמנואל.
המחוז ההיסטורי "קווארה" כלל בעבר את שטחם של הנפות קווארה, מערב ומרכז צ'ילגה, אלפה, אצ'פר ודנגילה של היום. אחד מההשערות הם שמוצא ביתא ישראל הוא מיהודים ממצרים שהגיעו דרך הנילוס לאזור זה וייצרו את קהילת ביתא ישראל. יהודי קווארה היו חלק ממלכת ביתא ישראל ונותקו ממנה במהלך המאה ה-15 אזור זה היה יחסית נידח ושימש מקלט ליהודים מקהילות גונדר וסאמיאן להתיישב בו לאחר נפילת הממלכה במאורעות דמדומי שקיעה וכן את צאצאי שושלת הגדעונים שהיו בסכנת השמדה. במהלך המאה ה-16 וה-17 האימפריה האתיופית סיפחה אזור זה ורבים מן הקיסרים האתיופים נשאו לנשים מהאזור אחת מהמפורסמות הייתה הקיסרית מאנטאווב שמוצאה יהודי.[5] האזור יושב היסטורית על ידי הכמנתים וקווארים (עמי אגאו). היהודים השפיעו על שתי הקבוצות ואף ייצרו את הקווארית, שפה ייחודית שדוברה על ידי יהודי הקהילה. אחת מן הטענות המקובלות היו שהקיסר המאחד תוודרוס השני הוא מקווארה ומצאו יהודי.[6] מנהיג עליית תרכ"ב הכושלת אבא מהרי השתייך אף הוא לקהילה, ושחלקה לקח חלק בניסיון העלייה שהוביל. משך תקופה ארוכה אחר ניסיון עלייה זה, היו יהודי קווארה מנותקים מן המרכז בגונדר ובני קהילתם לא ידעו ולא נטלו חלק בעליות המאורגנות המוקדמות לישראל במאה העשרים. גם לאחר חידוש הקשר עם המרכז, ובשל היכרותם עם סודאן השוכנת לגבול קווארה, בחרו מרבית יהודי קווארה שלא לקחת חלק במבצע אחים ולא עשו את מסע העלייה לישראל דרך סודאן; המשפחות הבודדות שכן יצאו למסע, הזהירו את בני הקהילה מפני הסכנות שנכרו בדרכם ומנעו את יציאתן של משפחות נוספות. יהודי קווארה היו בעלי אדמות ועושר רב, והחלטתם לעלות לארץ ישראל נעשתה אחר מחשבה רבה ומתוך אהבת ציון. גל העלייה הגדול של יהודי קווארה היה בין השנים 1992- 1993, כחלק מהעלייה הישירה דרך אדיס אבבה, אחר השתלטות תנועת האיחדג על אתיופיה.
בגוג'ם חיו קהילות יהודיות משך זמן רב, אך אלו לא נחקרו לעומק.[7] באיגרת רבי אליהו מפירארה מתחילת המאה ה-15 מוזכר "נהר גוזן" כנהר שעובר ביישובי ביתא ישראל.[8] שם הנהר "גוזן" הגיע, ככל הנראה, מהשם "גוזם" שהיה שמו של האזור בתקופת הרב.[9] הנהר המוזכר הוא ככל הנראה הנילוס הכחול או אחד מיובליו הזורמים באזור. במאה ה-16 מזכירים מקורות פורטוגזים יהודים החיים באזור גאפאת השוכן דרום מערבית מגוג'ם ההיסטורית.[10] במאה ה-19 מוזכר כי יהודי גוג'ם מתפקדים כנפחים[11] וייתכן שהקבוצה המכונה "בודה" והמוזכרת במקורות מאותה התקופה מתכוונת אליהם.[12] בשנות ה-70 של המאה ה-19 מוזכר כי מלך גוג'ם תקלה היימנות לקח יהודים שעסקו בנפחות ונגרות מאבורה שבגונדר לגוג'ם כדי שאלו יבנו כנסיות, יהודים אלו עבדו כל השנה וחזרו לביתם בעונות הגשומות.[13] בשלהי המאה ה-19 היו יהודי גוג'ם היו מטרה למיסיונרים מטעם החברה הלונדונית וזכו לביקורים תכופים.[14]
ראשיתה של קהילת שאווה, כיום מחוז צפון שאווה האמהרית הייתה מיהודים שהיגרו לאזור זה מאזור פוגרה וגונדר בתקופתו של שליט שאווה דאז נאגסי קראסטוס. שליט זה אשר הבין את חשיבותם של היהודים, מעודד אותם להתיישב באזור שלטונו. בכך התחיל גל הגירה ראשון של יהודים לשאווה בין השנים 1692–1702. נכדו של נאגסי, המארידאזמץ'אבואי, נלחם בכוחות הקיסר ייאסו השני ושבה רבים מהם. אבואי שחרר חלק מהשבויים ומינה אותם לתפקידים בכירים בבית המלוכה. בעקבות זאת החלה הגירה נוספת בשנים 1730–1745, של יהודים שרצו לשפר את תנאי המחיה שלהם. במהלך המאה התשע-עשרה ישנם דיווחים לא מעטים על קיום קהילה יהודית בשאווה. המיסיונר האירופאי קרל אייזנברג שסייר באנקובר בירת שאווה בין התאריכים 6 ביוני - 8 באוגוסט1839, דיווח שישנם יהודים מביתא ישראל סביב בירת שאווה והם הצאצאים של אלו אשר היגרו מאזור פוגרה שבבאגמדיר לשאווה. אייזנברג הזכיר גם שכאשר דיבר עם מיסיונר אתיופי מהכנסייה האורתודוקסית האתיופית ב-17 באוקטובר1839 הוא דיווח כי מספר "טאבִּיבִּים" שגרו בכפר התנצרו.[15] לאחר מכאן הגיע דיווח נוסף מאת הבריטי צ'ארלס ג'ונסון ב-1842 על יהודים אשר מצבם הכלכלי טוב משל שכניהם הנוצרים ושהם מיומנים יותר ותיאר אותם כסוחרים מוצלחים. בשנת 1908 דיווח ד"ר יעקב פייטלוביץ' שישנם יהודים בשאווה המכונים בכינוי הגנאי בוּדה על ידי שכניהם.
כאשר העיר אדיס אבבה נוסדה על ידי מלך שאווה מנליק השני בשנת 1886 יישב הקיסר קבוצות של יהודים מכל רחבי שאווה בעיר, בשטח המכונה קאצ'נה. העיר הוכרזה כבירת האימפריה האתיופית כאשר מנליק השני הוכרז כקיסר אתיופיה ב-1889, העיר גדלה בעקבות גלי הגירה רבים, כולל יהודים מרחבי שאווה וצפון האימפריה. בעיר הוקם בית הספר היהודי להכשרת מורים תחת הנהלתו של תאמרת עמנואל שנהפך למנהיג של יהודי הבירה. ב-8 בינואר1924 התכנסו מנהיגי ביתא ישראל שבבירה והקימו באופן רשמי את הקהילה היהודית באדיס אבבה וב-15 בינואר של אותה שנה המנהיגים חתמו על מסמך מכונן שהקים את הקהילה באופן רשמי, עשר שנים לאחר מכן העדות היהודיות השונות בעיר (אשכנזים ועדנים) שלא היו מקרב ביתא ישראל הצטרפו אל הקהילה המקומית.[16] תרומתם העיקרית של הקהילה למורשת האתיופית היא האבוגידה סדר האותיות של כתב הגעז שהביאו עימם מגוש ההתיישבות היהודי בצפון.
הערות שוליים
^חיים רוזן, השימוש באילנות יוחסין בקרב ביתא ישראל - לדמותו של גיבור היסטורי בספרות ובמסורות
^Teshome G. Wagaw, For our soul: Ethiopian Jews in Israel ,p.11
^Wuhib Bayou, Bete Israels (Falashas) Part 1 - [1]
^Wuhib Bayou, Bete Israels (Falashas) Part 1 - [2]
^שושנה בן-דור, הקשרים של יהודי אתיופיה עם המלך תיוודרוס, עמודים 70 - 71.
^James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168, p. 173
^ 12Michael Kleiner, "Gafat history" in Siegbert Uhlig (Editor), Encyclopaedia Aethiopica: D-Ha, Otto Harrassowitz Verlag, 2005, ISBN 3447052384, p. 652
^H. Gundert, Biography of the Rev. Charles Isenberg, Missionary of the Church Missionary Society to Abyssinia and Western India from 1832 to 1864 ,part V
^יצחק גרינפלד, תאמרת עמנואל - מבשר התחייה של יהודי אתיופיה, עמוד 65.
