צינור הנפט טראנס אראביאן פייפליין הוקם במסגרת יוזמה משותפת של חברת "סטנדארד אוייל ניו ג'רזי" (Standard Oil of New Jersey, כיום חברת אסו Esso), חברת "סטאנדרד אוייל מקליפורניה-שברון", ("Standard Oil of California-Chevron"), חברת טקסקו (Texaco) ו"סוקוני-ואקום קומפאני-מוביל" (Socony-Vacuum Oil Company Mobil), אך בסופו של דבר נרכש על ידי חברת ערמקו (Aramco). החברה הקימה והפעילה את צינור הנפט הנושא את שמה, אשר נמתח לאורך 1,214 ק"מ מקייסומה (אנ') שבערב הסעודית (מדרום לאזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית) ועד הנמל שהוקם בשפך הזהראני מדרום לצידון בלבנון. לאורכו של הצינור נסלל כביש למטרות תחזוקה שנודע כ"כביש הנפט".
הצינור בקוטר של 30 אינץ' (75 ס"מ) היה גורם חשוב בסחר הנפט בעולם וחיזק את עמדת ארצות הברית במזרח התיכון. הנחת הצינור החלה ב-1947 על ידי חברת בכטל. לפי התוכניות המקוריות, היה הצינור אמור להוביל לחיפה מאחר שלשם כבר הוליכו שני צינורות נפט מקירקוק שבעיראק כבר מימי המנדט הבריטי ובחיפה כבר היה נמל נפט מודרני, אך בשל הקמת מדינת ישראל שנה לאחר מכן, נבחר ציר חלופי דרך הגולן שהיה אז בשליטת סוריה, ובצידון שנבחרה לנקודת הסיום של הצינור, הוקם נמל נפט. הצינור החל לפעול בשנת 1950 ובשיא פעולתו עברה בו כמות של חצי מיליון חביות נפט ביום.
כשנכבש הגולן על ישראל במהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967, השתלטה ישראל על קטע בן 47 ק"מ מהצינור, דבר שהביא את ערב הסעודית ב־7 ביוני לקטוע את הזרמת הנפט לצינור. לחץ מצד חברות הנפט האמריקאיות הביא ב־16 בספטמבר את ערב הסעודית להכרזה על פתיחתו מחדש של הצינור. ממשלת ישראל אישרה את המשך פעולת הצינור בשטחה בלי לקבל תמלוגים עליו,שהמשיכו להתקבל בידי סוריה גם לקטע שעמד אתה בשליטה ישראלית.[1] במאי 1969 חדרו מחבלים מלבנון, שהשתייכו לחזית העממית לשחרור פלסטין ופוצצו את הצינור באזור הכפר רג'ר. בין 6,000 ל־9,000 חביות נפט גולמי זרמו מהצינור, ובין אלף לאלפיים מהם זרמו דרך הבניאס והירדן לכנרת[2]. הפעולה גרמה לעצירת פלסטינים החשודים בחברות בארגון בידי המשטרה הסעודית, וטמפליין חתמה ב־9 ביולי 1969 על הסכם עם ממשלת ישראל בו נקבעו התנאים לחידוש הפעילות בצינור, במסגרתו התחייבה טמפליין כשני מיליון דולר פיצוי, לתקן את האתר הפגוע ולבנות מערכת אבטחה חדשה לאורך הצינור ברמת הגולן.[1]
בספטמבר 1969 פגע טרקטור של מקורות בצינור באזור קיבוץ שמיר[3].
ב־3 במאי 1970 פגע בולדוזר סורי בצינור סמוך לדרעא שעל ידי גבול ירדן–סוריה, והשבית זמנית את העברת הנפט בצינור. המאבק בדמשק בין סלאח ג'דיד לחאפז אל-אסד השפיע גם על הצינור, כאשר ג'דיד הנוקשה ניסה להביא לסגירת הצינור, מהלך שנמנע עקב ניצחון אסד במאבק ביניהם, וב־29 בינואר 1971 נחתם הסכם חדש בין סוריה לטמפליין והתקלה תוקנה.[1]
חבלות נוספות בצינור נעשו בירדן ב־1971 על ידי גורמים פלסטינים בעקבות מדיניות חוסיין, מלך ירדן נגדם, ובלבנון בעקבות מצבעים ישראלים שונים, בהם מבצע אביב נעורים.[1]
במהלך מלחמת יום הכיפורים ב־1973 הוקטנה זרימת הנפט בצינור בחצי, אך הצינור המשיך לפעול למרות המלחמה. ב־1975 הפך השימוש במכליות גדולות לכדאי יותר מבחינה כלכלית, וב־14 בפברואר 1975 הודיעה חברת טמפליין על הפסקת ייצוא הנפט למערב דרכו, והשימוש בצינור הצטמצם לצורכי ירדן ולבנון בלבד. ב־1982 הופסקה הזרמת הנפט בצינור ללבנון, וב־1990 חדל השימוש בו גם לירדן,[1] כאשר ערב הסעודית הפסיקה את הזרמת הנפט דרכו לירדן במחאה על תמיכתה בעיראק במשך מלחמת המפרץ.
כוחות צה"ל תקפו את מתקני הזיקוק בלבנון פעמיים: ביוני 1981, במהלך חילופי אש בין צה"ל לאש"ף, ושוב במלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982, בה כבשו כוחות צה"ל את מתקני הזיקוק.[1]
ב-1982 נסגר בית הזיקוק באופן סופי, וטמפליין נטשה את מתקניה בסוריה ולבנון. החלק של הצינור שבשטח לבנון, כולל נמל הנפט, עבר לבעלות ממשלת לבנון. כיום הצינור כולו אינו שמיש ונמל יצוא הנפט שבצידון הפך לנמל יבוא הנפט של לבנון ולתחנת כוח.
הקטע הצינור שנותר בשליטת ישראל ברמת הגולן הוסב הצינור ב־1984 לצינור מים המחבר בין מאגרי מים ברמת הגולן ומאפשר העברת עודפים ביניהם. הצינור נחתך ונאטם במרחק של כקילומטר מגבול ישראל–סוריה, על מנת למנוע קשר עם סוריה.[1]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
