PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק בציד אנושי. אם התכוונתם להתנהגות ציד בטבע, ראו טריפה.

צַיִד הוא פעילות לתפיסה והריגת בעלי חיים לא מבויתים אשר אינם כלואים. הציד נעשה לרוב לשם ניצול בשרם, פרוותם, עורם, שומנם או חלקים אחרים של בעלי החיים הניצודים (ראו: תעשיית הפרוות), אך לעיתים גם לשם הנאתו של הצייד בלבד.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לפני ביות בעלי חיים על ידי האדם, בחרו לעיתים בני האדם בציד כאחת הדרכים להשגת מזון, ביגוד או צרכים אחרים שנזקקו להם, וייתכן שאף לשם הנאה, כפעילות חברתית או טקסי חניכה או בגרות שבטיים. השגת המזון העיקרית של בני האדם התבצעה על ידי איסוף גרגרים, עלים ופירות ובשלב התפתחותי מאוחר יותר, גם על ידי ציד של בעלי חיים. לאחר פיתוח החקלאות במסגרת המהפכה הנאוליתית ובעקבות ביות בעלי חיים, נחלש הצורך של האדם לצוד לשם השגת חלבונים, שהכרחיים לתזונתו של האדם.

בתקופה הפרה היסטורית סיפק הציד את עיקר תזונתו של האדם. העורות והפרוות של החיה הניצודה סיפקו לאדם ביגוד ומחסה (אוהלים). העצמות והקרניים שימשו לאדם חומרי גלם לייצור כלים שונים.

עם ראשית ביות בעלי החיים החל האדם להשתמש גם בבעלי חיים לעזרה בציד, למשל בכלבים, בציפורי ציד ובסמורים.

לאחר שהציד הפסיק להיות צורך קיומי בחברות רבות, נוצרו שתי מגמות מקבילות – מחד, "הצייד המקצועי" – אדם שמקצועו לצוד, ואשר מקצועו כלל אימון בשימוש בכלי נשק, ומאידך "הצייד הספורטיבי" – בני המעמדות העליונים, אצילים ברובם, אשר התייחסו לציד כאל ספורט ויצאו לציד על מנת להפגין את עוז רוחם ולהפיג את השיעמום. החל מהמאה ה-19 נהגו הציידים לשם ספורט להציג את שלל הציד כגביע ציד באמצעות פחלוץ של הניצוד, כולו או חלקו (בדרך כלל הראש). הצגת עורו או פרוותו, לאחר שאלה עובדו, הפכה למנהג נוסף שהחל להתפתח במאה ה-19.

בימי הביניים באירופה נהגו משפחות האצולה להחזיק בבעלותן שטחי ציד, בהם הותר רק לבני אותה המשפחה לצוד.

ציד בימינו

בעולם המערבי, החקלאות התעשייתית מביאה לכך שמרבית בני האדם לא צדים או מגדלים את מזונם, ורוב החלבונים מן החי מגיעים מחיות משק המגודלות לשחיטה ומאכל.

ברבות ממדינות אפריקה, הציד עדיין מהווה מקור עיקרי לחלבונים עבור כ-80% מהכפריים^[1].

ברחבי העולם ניתן עדיין למצוא חברות ילידיות אשר משמרות מנהגים עתיקים ומתקיימות מבשר ציד. בין חברות אלה ניתן למנות את הפיגמים באפריקה, אינואיטים, שבטים ציידים-לקטים בסיביר, ושבטים באמזונאס. לרוב שבטים אלה מקבלים היתרי ציד מיוחדים מהממשלה המקומית, במסגרת הכבוד לדרכי האבות, וכן ההבנה כי בחברות מבודדות הציד לא גורם בעלי החיים הניצודים על ידן משום שהוא לא נעשה בכמות מסחרית ומשמש לקיום אנשי השבט בלבד.

ציד כאמצעי לשמירה על הטבע

הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) תומכת בציד כל עוד הוא נעשה בצורה בת קיימא, ובשיתוף השלטון האזורי והתושבים. זאת היות שההכנסות הנובעות מציד מאפשרות לקיים את שמורות הטבע, והופכות את השמירה על חיות הבר לאינטרס של התושבים^[2]^[3].

מצד אחד יש הטוענים שציד מבוקר של פרטים יכול לתרום לבריאות אוכלוסייתם של מיני חיות מסוימים. כך למשל, באזורים בהם יש חשש מהשתלטות של מין אחד על הסביבה מותר לעיתים הציד. כך מותר באוסטרליה ציד הארנבות. בעונות מסוימות מותר ציד של איילים על מנת למנוע גידול יתר של האוכלוסייה. מנגד, יש הטוענים שיעילותו בצמצום אוכלוסייה מוטלת בספק, בשל הפיצוי הטבעי ועליית ההתרבות הטבעית כתגובה לציד כזה^[4]. טענה נוספת בהקשר זה נוגעת לקושי המוסרי בפעולות הללו, ולקיומן של חלופות הומניות יותר, כמו עיקור וסירוס, סניטציה, גידור ועוד^[5].

גם בישראל מותר ציד מנימוק של שמירה על מגוון ביולוגי, וכן מנימוקים של מניעת נזקים לחקלאות ושל מניעת סכנה לאדם^[6]. מנימוקים אלו ניתנים היתרי פגיעה נרחבים לציד של חזירי בר, עורבים, שפני סלע ועוד^[7].

המתנגדים לציד מבוקר טוענים גם כי הסדרים עם האוכלוסייה המקומית הם מטבעם שבריריים, ושקשה מאוד לכפריים עניים לעמוד בפיתוי מול סכומי כסף שמציעים ציידים עשירים. כך למשל, בשנת 2014 נרכשה הזכות לצוד קרנף שחור בנמיביה תמורת 350 אלף דולר^[8].

ציד לתעשיית הרפואה המסורתית באסיה

הרפואה הסינית המסורתית עושה שימוש גם באיברי חיות, בעיקר חיות מרשימות כמו טיגריסים, אריות, פילים, וקרנפים, אך גם באברי חיות רבות נוספות. בעולם קיים שוק שחור לסחר באברי חיות אלה, המושגים לרוב בציד בלתי חוקי. הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), מתעדת הפרות רבות של היתרי ציד ומקרי ציד בלתי חוקי בכל רחבי העולם, ומעריכה כי המחזור הכספי של הציד הבלתי חוקי בעולם (כלומר כזה שאינו מעוגן בחוק) הוא כארבעה מיליארד דולר בשנה.

ציד ספורטיבי

ציד ספורטיבי היה משויך מאז ומתמיד לאצולה וככזה מקושר לעושר ומעמד עד ימינו. כך למשל באירופה, מלך ספרד הקודם, חואן קרלוס יצא למסעות ציד באפריקה^[9], וכן ידוענים נוספים, כמו הכדורגלן זלאטן איברהימוביץ משוודיה^[10], ועומר אדם ואביב גפן בישראל^[11]. באסיה ישנם מסעות צייד לצייד טגריסים וחיות נוספות, ובארצות ערב מקובל ציד באמצעות ציפורים דורסות מאולפות^[12]. בארצות הברית סוגיית הציד, כמו סוגיית השימוש בנשק חם, הן מקור למחלוקת בין הרואים אותן בחיוב לבין המתנגדים להן. הציידים רואים בציד פרקטיקה המאפשרת התחברות לטבע ולסביבה, כחלק משמירה עליהם, בעוד שהמתנגדים רואים בו שריד מימי קדם, שאינו נחוץ עוד להישרדות בימינו, וגורם לפגיעה בטבע והכחדה של מינים.

בבריטניה היה נפוץ מאוד עד לאחרונה, ציד השועלים. מטרת ציד זה הייתה לשם הספורט בלבד – בשר השועל לא נאכל והשועל עצמו לא פוחלץ. הציד התפתח לספורט שבו רכבו ציידים על סוסים בליווי ציידים רגליים וכלבי ציד. בשנת 2002 העביר הפרלמנט הסקוטי חוק האוסר על ציד שועלים. ב-15 בספטמבר 2004 העביר הפרלמנט של בריטניה חוק דומה האוסר על ציד באנגליה וויילס (חוק זה נכנס לתוקפו ב-18 בפברואר 2005).

בישראל מותר ציד ספורטיבי, בהסדרים הקבועים בתקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו–1976, בעונת הציד החלה בין 1 בספטמבר ל-31 בינואר. המינים המותרים בציד ספורטיבי הם מינים של ברווזי בר, מינים של יוני בר, זרזירים ותורים מצויים. בשנת 2021 נורו בציד חוקי 86,077 בעלי חיים, לפי נתוני רשות הטבע והגנים – רובם יוני סלעים ויוני בית.^[13]

ציד ספורטיבי ביבשת אפריקה

ציד ספורטיבי במדינות אפריקה הוא תופעה נפוצה הן בגלל היותה בית גידול לחיות גדולות ומרשימות (פילים, קרנפים, אריות, היפופוטמים, אנטילופות וקופים), והן בשל הרגולציה הרופפת באשר לציד. בשנת 2015 נורה למוות האריה ססיל, אחד מסמליה של זימבבואה, על ידי רופא שיניים מארצות הברית. האירוע גרם לתקרית דיפלומטית בין זימבבואה וארצות הברית, ומשך תשומת לב גלובלית לסוגיית ציד חיות בר באפריקה.

Canned hunting – ציד במתחם סגור

בדרום אפריקה ובמדינות נוספות התפתחה תופעה שזכתה לשם "Canned hunting" או "ציד במתחם מוגבל" (מילולית "ציד בקופסת שימורים")^[14]. חיות הציד (לרוב אריות, אך גם חיות אחרות) מגודלות בשבי, תמונותיהן מועלות לקטלוג שממנו יכולים ציידים להזמין את החיה שברצונם לצוד ולתאם תאריך לציד. בהגיע הצייד לאפריקה, החיה שהזמין מוכנסת למתחם מגודר גודל משתנה והצייד צד אותה בקלות יחסית.

בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט התיעודי "אריות הדמים"^[15] (בדומה לתופעת "יהלומי הדמים") בבימויה של פיפה הנקינסון. הסרט חשף כיצד שיטה זו של ציד מתנהלת תחת מסווה של "שמורות טבע פרטיות", שבה מורבעים אריות שוב ושוב למטרת ציד ומוחזקים בתנאים בלתי הולמים. הסרט חשף גם כי לא אחת החוות מארחות מתנדבים מכל העולם המשוכנעים כי הם מגדלים גורי אריות יתומים כאשר בפועל אין כל כוונה להחזיר את האריות לטבע. הסרט עורר את המודעות ברחבי העולם לנושא (הבמאית אף הוזמנה להקרנה בסינימטק תל אביב) ועורר את דעת הקהל העולמית נגד שיטת ציד זו. ב-6 במאי 2021 הודיעה ממשלת דרום אפריקה כי לא תאפשר יותר את תעשיית גידול האריות בשבי לצורך ציד^[16].

פוינטר גרמני קצר שיער בעמדת הצבעה (point), מסמן לצייד על אתור ריח של חיה לציד

שיטות ציד

כיום עיקר הציד נעשה באמצעות ירי מרובה ציידים – רובה ציד חלק קדח (Shotgun) או רובה צלפים מחורק קנה (Rifle) – כאשר הציד יורה מן המארב ולעיתים תוך כדי שימוש בהסוואה.

שיטות ציד נוספות כוללות ציד באמצעות בעלי חיים אשר אומנו לציד, כגון כלב ציד ובז מאולף. באזורים שונים בעולם נעשה הציד באמצעות מלכודות, ובירי בחצי קשתות.

בעבר, לפני המצאת הנשק החם, הציד נעשה בעיקר באמצעות חץ וקשת, כאשר בעלי חיים גדולים ניצודו באמצעות יידוי חניתות וכידונים מחודדים. הציד נעשה הן ביחידים והן בקבוצות, כאשר בקבוצה נהוג להבריח את בעל החיים הניצוד לתוך מארב או מלכודת שהוטמנו מראש.

ציד בסרטים

סרטים מצוירים נוהגים להציג את הציד מנקודת מבטו של הניצוד. כך הסרטים המצוירים מאולפני וולט דיסני כמו במבי המתאר את ציד האיילים ושלגיה ושבעת הגמדים המציג את שלגיה שכמעט נצודה על ידי צייד. כמו כן, הרשע בסרט היפה והחיה הוא צייד.

סדרת הסרטים המצוירים של "האחים וורנר" באגס באני מתאר את ניסיונות הציד של אותו ארנב על ידי הצייד אלמר פאד.

ציד בישראל

נושא הציד בישראל מעוגן באמצעות חוק להגנת חיית הבר, תשט"ו–1955^[17], וכן באמצעות תקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו–1976^[18]. חוק זה מגדיר את התנאים הנדרשים לקבלת רישיון ציד, וכן אוסר על שיטות ציד הנחשבות אכזריות (לדוגמה אסור לצוד באמצעות הרעלה, חומרי נפץ, מלכודות ועוד) עונות הציד הספורטיבי המותרות ועוד.

הגוף המפקח על נושא הציד הוא רשות הטבע והגנים אשר מנפיקה גם את רישיונות הציד.

בשנת 2021 ניצודו בישראל 130,177 בעלי חיים לפחות בציד חוקי ומדווח.^[13]

ציד לא חוקי בישראל

ציד לא חוקי הוא ציד שנעשה שלא על פי החוק, לדוגמה ציד ללא רישיון, ציד של חיות האסורות בציד^[19], ציד באמצעים פסולים (כגון באמצעות דריסה^[20]) ועוד.

אף על פי שהחוק מגדיר ענישה של שנתיים מאסר, בפועל, בתי המשפט לא ממהרים לשפוט למאסר בפועל וקיימת ביקורת על היחס המקל של בתי המשפט לעבריינים^[21]

מחאה נגד ציד בישראל

ב-2020 נפתח קמפיין משותף של החברה להגנת הטבע, תנו לחיות לחיות ואנימלס במטרה להחמיר את האכיפה על ציד לא חוקי ולאסור על ציד חוקי כתחביב^[22]. בעקבות הקמפיין, החליט המשרד להגנת הסביבה לאסור על ציד הציפורים שליו נודד ותור מצוי, שני מינים שאוכלוסייתן נפגעה בעקבות ציד (ובמקרה של התור המצוי, אף הגיעה לסכנת הכחדה)^[23].

ציד ביהדות

ערך מורחב – מלאכת צד

הציד הוא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת על פי ההלכה. אם הציד כרוך בפציעה של החיה חייב גם משום נטילת נשמה שהיא תולדה של מלאכת שוחט.

כיוון שעל פי ההלכה היהודית נדרשת שחיטה כדי להתיר בשר חיה לאכילה, יש צורך לתפוס את בעל החיים הניצוד כשהוא בחיים. כמו כן, גם בעל חיים שנפצע באופן רציני אינו כשר לאכילה, כיוון שהוא בגדר טרפה. דרישה זו מגבילה מאוד את אפשרויות הציד שכן לא ניתן לירות חצים או כדורים על חיה שרוצים לצוד כדי לאוכלה.

ציד שנעשה לשם שעשוע וספורט נחשב מעשה שלילי. בתנ"ך, מוזכרים נמרוד ועשו כציידים, וחז"ל במדרשים ייחסו להם תכונות שליליות הנקשרות למלאכת הציד. כך למשל על הפסוק שנאמר לגבי עשו "כי ציד בפיו", דרשו שעשו היה מרמה בני אדם.

גם בהלכה קיימת הסתייגות מציד לשם ספורט. הרמ"א^[24] פוסק: "ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בעזרת כלבים משום מושב לצים". דברים חריפים בעניין כתב הרב יחזקאל לנדא, רבה של פראג ומגדולי הפוסקים בחציה השני של המאה ה-18 בשו"ת "נודע ביהודה". הוא אמנם מתיר ציד מעיקר הדין, וכותב שאין בדבר משום צער בעלי חיים, מכיוון שציד הוא בכלל צורכו של בן אדם, אך הוא מסתייג מאוד מציד ספורטיבי: ”ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר: ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?”^[25].