פנחס אהרן לנדר נולד לנפתלי צבי ולרחל בת פינחס לבית גולדמן. למד בילדותו בחדר, ולאחר מכן השלים את לימודיו בבית המדרש למורים יהודים בקרקוב, אך לא הרבה לעסוק במלאכת ההוראה. במשך שנה אחת השתתף בעריכת ביטאון הסתדרות החלוץ בפולין "העתיד".[3]
בשנת 1939 נישא לורדה בת מתתיהו קוניצה ולהם שני ילדים: אסנת ונפתלי.[3]
משורר ומתרגם
לנדר הרבה לפרסם שירים ותרגומים לילדים ולמבוגרים. שירו הידוע ביותר הוא "מלאו אסמינו בר", שאותו מרבים לשיר גם היום. כמו כן כתב את שיר הילדים הידוע: "יום יום אל הים".[4]
על חלק מיצירותיו ומאמריו חתם לנדר בשמות העט: א. פסל, א. פלס, פ. עזאי, א. תושב, פ. ארצי, ת. תשבי ועוד.[5][3]
פנחס לנדר פרסם את שירו הראשון ב-1924 בכתב העת "הכוכב". בין ספריו: "על ארץ זו" (1942, הוצאת צ' לינמן), "בשדמות מולדתי: סיור ביישובי "הנוער הציוני"(1947) – אסופת רשימות הפורשות תמונה חיה של הווי קבוצות הנוער הציוני שפעלו בארץ. "רוחות קדים וים" (1987) שירי זריחה ודמדומים" (1987) ועוד. כמה משיריו הולחנו.
גיורא לשם כתב על שירי לנדר, שקיימת בהם תחושה היסטורית חזקה לצדה של תחושת נוף לוקלי, מה שתורם להתרשמות של אידיאת השירה הלאומית, במובן הטוב של המילה, הכתובה ללא כל פאתוס, בחן ובהומור קליל, ועם יותר משמץ של אפיוני השירה המודרנית.[6] לעומתו, משה גושן-גוטשטיין מתלונן, במאמר ביקורת על הוצאת ספר חדש עם תרגומי שקספיר, שכולל את תרגומו של לנדר לאותלו, על איכות התרגומים החדשים לעומת תרגומי מופת ידועים, כמו אלו של שלונסקי ואלתרמן[7]
קברו של פנחס לנדר-אלעד בבית הקברות בחולון, כשציטוט מהשיר "מלאו אסמינו בר" מופיע על המצבה
עם מותו כתב עליו שמעון סאמט (1987): "בעבודתו הספרותית סקר המנוח את מרחבי הנוף שסביבו עם אהבה רבה לארץ ולחלוציות הרוחנית והגשמית בה". על ספרו כריח השדה כתב ב' מרדכי (1963): "המשורר מעביר את החוץ אל הפנים, אל העין הפנימית, נופי הטבע הם חזות הכל. דרכם רואה המשורר גם את קשת טיטוס ברומי ומשוחח עם ההוגה הבודד באמסטרדם – ברוך שפינוזה".[5]
