התקופה הראשונה (מ-1932 עד סוף שנות ה-40) – הקמת המקום וניהולו על ידי משה פינק, עולה מרומניה. בתקופה זאת, עבד במקום גם דייב רוטשילד (שעלה מגרמניה), תחילה כמלצר ואחר כך כאחד מהבעלים.
התקופה השנייה (מסוף שנות ה-40 ועד 1994) – ניהול המקום על ידי דייב רוטשילד, כבעלים יחיד של בית העסק. בתקופה זאת הגיע המקום לשיא פרסומו ושגשוגו. בהתחלה המסעדה הייתה בת שתי הקומות, כשבקומה התחתונה היה בר ובקומה העליונה היו שולחנות-אוכל ופסנתרן. בתחילת שנות ה-50 החליטו רוטשילד ואשתו להפוך את הקומה השנייה לדירה, ושם הם התגוררו במהלך השנים.
התקופה השלישית (1994–2005), שבה נוהל המקום על יד מולי עזריאלי (שהיה חתנו של רוטשילד, הבעל של בתו עדנה).
רוטשילד התחיל לפתח את הבר-מסעדה, בסוף שנות ה-40 לפי ראות עיניו וטעמו האישי, ביחד עם אשתו אנטוניה 'טונקה' לבית הנדלר. הוא הפך את הבר-מסעדה הקטנה למוסד בעל שם עולמי אשר נבחר בין היתר על ידי המגזינים ניוזוויק ו-Reader's Digest לאחד מ-50 הברים הטובים בעולם. עד שנת 1947 היה הבר מקום מפגש מוכר של הקצונה הבריטית של ממשלת המנדט. במקום זה נפגשו אנשי צבא ומשטרה בריטיים, בין היתר, עם נערות יהודיות, ואנשי לח"י ערכו מעקבים אחר מפגשים אלה.[1]
לאחר הקמת המדינה ייחודו של המקום, היה בשמירה על האווירה האירופאית, אשר הייתה קיימת בו עוד מזמן המנדט הבריטי. על גבי הקירות היו ציורים של אמנים רבים וידועי שם, ביניהם יוסי שטרן ויוסל ברגנר. המאכל המפורסם ביותר של הבר-מסעדה היה מרק הגולאש אשר המתכון שלו היה סודי.
שלט שימור על 'פינק' מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. צילום: ערן עזריאלי
הסרט התיעודי "שטרודל בטחינה"
בשנת 2004 ביימו תומר שני ורן לנדאו את הסרט התיעודי "שטרודל בטחינה" העוסק בשתי מסעדות ירושלמיות ותיקות ששכנו זו לצד זו. פינק, בר-מסעדה אירופאי בהשפעה גרמנית, ו"מסעדת פינתי", מסעדת חומוס שפועלת במקום משנת 1975. בין שתי המסעדות היה ממוקם ביתן מפעל הפיס שבו עבדה גלינה, עולה מברית המועצות. היחסים בין שלושת בתי העסק והאנשים המפעילים אותם, שתוארו בסרט, אמורים לייצג יחסים חברתיים בין קבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית בכלל ובעיר ירושלים בפרט.[3] הסרט הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בסינמטק ירושלים, ובקבלת הפנים לאחר ההקרנה, חולקו לצופים מרק גולאש מתנת 'פינק', ופיתות וחומוס מתנת "מסעדת פינתי".
לקריאה נוספת
דוד קרויאנקר, המשולש הירושלמי: ביוגרפיה אורבנית, ירושלים, הוצאת כתר, 2011 (בעיקר הפרק "בית דירות: בר-ביסטרו 'פינק' לשעבר", עמ' 168–169).
^דוד קרויאנקר, המשולש הירושלמי – ביוגרפיה אורבנית (קרויאנקר מסתמך במידע שהוא מביא על ראיון, שערך עם חיים ברעם, בשנת 2009)., ירושלים: הוצאת כתר, 2011, עמ' 168
