פילוסופיה פרניאלית (לטינית: philosophia perennis‏; perennis בעברית: שורש),^[1] הידועה גם בשם חוכמה פרניאלית או פרניאליזם, היא השקפת עולם שאומצה על ידי פילוסופים, תאולוגים והיסטוריונים, שבמסגרתה כלל המסורות הדתיות בעולם, נתפסות כחולקות אמת אחת ויחידה. בין אם זוהי אמת מטפיזית או אמת המקורית לכלל הידע הנגלה ואין זה משנה אם המדובר בידע אזוטרי, נסתר, אקסוטרי, חיצוני ונראה לעיני כל, או ידע נלמד.^[2] באופן ממוקד יותר, הפרניאליזם התגבש כהשקפת עולם פילוסופית ודוקטרינלית, החל מהמאה ה-15 ואילך. כאשר פילוסופים מתקופת הרנסאנס, דנו בקיומה של אמת אחת, עתיקה, המתגלה לאנושות בתקופות שונות וכן תחת מסורות דתיות שונות, הנשמרת ומועברת לעיתים דרך מנהגי פולחן וטקסטים אזוטריים. במובן המצומצם יותר, מטרתה של השקפת עולם זו, הייתה לגשר בין המסורות הפגניות, לבין הפלאטוניזם, היהדות והנצרות; במובן הבסיסי ביותר, הפרניאליזם מתייחס לניסיון להכליל תחת קורת גג אחת אמונות דתיות וגישות פילוסופיות שונות.^[2][3][4] משמעות המונח פרניאליזם, על אף האמור לעיל, הורחבה כדי לכלול את הספיריטואליזם המודרני, החל מהמאה ה-20 ואילך.^[3][5][4]

אגוסטינו סטאוקו (Agostino Steuco) (1548-1497), טבע את המונח philosophia perennis,^[2] זאת כדי ליישם 'פילוסופיה הרמונית', כתגובה קתולית, לאור התקדמות הפרוטסטנטיות והביקורת שהושמעה כנגד הפגניות בועידת טרנטו, אך משמעותו המקורית של המונח לא השתמרה באופן מלא.^[5] בעידן המודרני, התפתח הרעיון, זאת כתוצאה מהתגברות המפגשים הבין-תרבותיים,^[3] ולעיתים, עד תחילת המאה-19, אף אומץ כמודל היסטוריוגרפי.^[6] הפרניאליזם הפך לקטגוריה מובחנת, עבור חוקרי דתות, בהתייחסם למגמות סינרקטיסטיות, מוכללות ומאוחדות, בעלות אופי אוניברסלי, שיוחסו לפילוסופים מהתקופה ההלניסטית ומתקופת ימי הביניים, זאת אף לפני תקופת הרנסאנס.^[4][7][8][9]

שורשי הפרניאליזם ברנסאנס, בעניין שעוררה הפילוסופיה הנאו-פלאטונית, הגורסת את מושג המוניזם, שממנו נובע כל הקיום, בקרב חכמי אותה תקופה. מרסיליו פיצ'ינו ביקש למזג את ההרמטיציזם בפילוסופיה היוונית והנוצרית והיהודית,^[10] ומתוך ניסיון זה, הסיק שקיים יסוד דתי מקורי וקדום (Prisca theologia), שניתן למוצאו בכל תקופה.^[11] ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה הצביע על כך שהאמת עשויה להימצא במסורות רבות. הוא הציע הרמוניה בין הגותם של אפלטון ואריסטו והבחין בהיבטים המשותפים של אותו יסוד דתי מקורי וקדום, בהגותו של אבן רושד, בקוראן, בקבלה וכן במקורות נוספים.^[2]

תקדימים לכך ניתן אף למצוא בהגותם של חלק מהפילוסופים האפלטוניים, וניתן אף לומר שאף הם החזיקו בהשקפה פרניאלית. הם שאפו לאחדות פילוסופית במסגרת מה שכונה על ידם "מסורת תאולוגית עתיקה", כמו למשל נומניוס מאפאמיה, שהצהיר: ”ישנו הכרח לחזור ולהתחבר לעקרונותיו של פיתגורס, לפנות אל האומות הנודעות, המוכיחות שמנהגי הפולחן שלהן, אמונותיהן ומוסדותיהן, נוצרו בהתאם לאפלטון, ושאותם מיסדו הברהמינים, היהודים, המאגים והמצרים.”;^[12][13] ובקרב חלק מההוגים הנוצרים, כמו למשל אוגוסטינוס מהיפו, שהצהיר: ”הדת הנקראת בזמננו אנו, נצרות, התקיימה בקרב העמים הקדמונים, ואף פעם לא חדלה להתקיים מראשיתו של המין האנושי, עד לרגע שבו ישוע הופיע בעצמו ואנשים החלו לכנות את הדת האמיתית בשם 'נצרות' שככזו התקיימה קודם לכן.”^[14]

התפתחויות במאות ה-19 וה-20 שילבו את האוניברסליזם ביחד עם דתות המזרח — הרעיון שכל הדתות, תחת הבדלים שהם למראית עין בלבד, מצביעות על אותה אמת. בתחילת המאה ה-19, קידמו הטרנסצנדנטים את רעיונות האמת המטאפיזית בצירוף האוניברסליזם — קידום רעיון זה השפיע על הנוצרים האוניטרים שהטיפו לאליטות בהודו אמונות אלו. לקראת סוף המאה ה-19, הפכה האגודה התאוסופית את האוניברסליזם לפופולרי יותר ויותר בעולם המערבי וכן במושבות הבריטיות. במאה ה-20, צורה זו של פרניאליזם אוניברסלי הפכה לפופולרית יותר ויותר, בזכות ספרו של אלדוס האקסלי, The Perennial Philosophy ששאב בתורו את השראתו מהנאו-ודנטה (Neo-Vedanta). האקסלי וכן חלק מהפרניאליסטים ביססו את השקפתם זו על בסיס המכנה המשותף של החוויות הדתיות ואף קיבלו באופן כללי את רעיון הסינקרטיזם.^[15]

כמו כן, במאה ה-20, צמח אף זרם הטרדיציונליזם האנטי-מודרני, כתגובת נגד לפרניאליזם האוניברסלי. בהשפעת האדווייטה ודנטה, הסופיזם וכן חיבורים בני אותה מאה, שהביעו ביקורת כנגד המודרנה, כגון ספרו של רנה גנון, The Crisis of the Modern World — מדגיש הטרדיציונליזם את המקור המטאפיזי היחיד של דתות העולם, בצורתן ה"אורתודוקסית" — ודוחה על הסף את הסינקרטיזם, המדענות והחילוניות, כסטייה מן האמת הטמונה ברעיון ה"מסורת".

הפילוסופיה הפרניאלית נשענת ברובה על רעיונות פילוסופיים המשותפים לנאופלאטוניזם ולדתות האברהמיות, אולם כפי שאלדוס האקסלי מציג בספר האנתולוגיה שלו The Perennial Philosophy (אף תומכים נוספים), ניתן אף למצוא רעיונות אלו בבודהיזם (מהאיאנה, זן, דזוגצ'ן), בהינדואיזם (ודנטה) וכן בטאואיזם בסין. ישנם מקורות שונים אף לנאופלאטוניזם עצמו, המצויים בטבעו הסינקרטיסטי של העידן ההלניסטי והוא המשיך להוות זרם פילוסופי רב-השפעה במהלך ימי הביניים.^[16]

הפילוסוף הליטאי, אלג'יס אוז'דביניס (Algis Uždavinys), שהושפע מהפילוסוף הצרפתי פייר אדו, מציע שמקור הפילוסופיה היוונית בדת ובפילוסופיה העתיקות של מצרים העתיקה; כמה חוקרים הצביעו זה מכבר על יחסי הגומלין בין המיתולוגיה היוונית והשפעות ממקורות שמיים, לדוגמה המגע עם הפיניקים.^[17] אוז'דביניס טוען שקיימת שלשלת רעיונית בין המיתוסים המצריים ליווניים, המפורטת בפילוסופיה הקדם-סוקרטית ובכתבי פיתגורס ואפלטון. הוא תוקף את המושג "נאופלאטוניזם", מאחר שישנם יחסי גומלין רציפים בין הגותו של אפלטון לבין פילוסופים מאוחרים יותר.^[18][19] העקרונות הבלתי כתובים של אפלטון (Plato's unwritten doctrines), לפי הצעות המחקר של אסכולות טיבינגן ומילאנו, מוכיחים זאת.^[20][21]

בתקופה ההלניסטית, הביאו עמן בשיאן מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, חילופי רעיונות בין-תרבותיים, לאורכו ולרוחבו של רוב העולם המוכר בזמנו. מיסטריות אלאוסיס (Eleusinian Mysteries) ומיסטריות דיוניסוס (Dionysian Mysteries), מוזגו בהשפעות פולחנה של איסיס, המיתראיזם, וההינדואיזם, לצד השפעות פרסיות מסוימות. חילופים בין-תרבותיים אלו לא היו זרים ליוונים; ההיסטוריון הרודוטוס העניק מעמד אלוהי שווה לאל המצרי אוזיריס ולאל היווני דיוניסוס, כדיוניסוס-אוזיריס, עוד במאה החמישית לפני הספירה (אינטרפרטטיו גרקה (Interpretatio graeca).^[22][23]

פילון האלכסנדרוני, ניסה לגשר בין הרציונליזם היווני לבין התורה, דבר שסייע לסלילת הדרך לגישור בין הנצרות לנאופלאטוניזם, וכן לאימוצה של הנצרות את הברית הישנה, זאת כתגובת נגד למרקיון הגנוסטי. פילון אף פירש את היהדות במונחים של סטואיציזם, פלאטוניזם, ונאו-פיתגוראיזם. כמו כן הוא החזיק בדעה שהאל הוא מעל התבונה, וניתן להשיגו רק באמצעות אקסטזה נבואית. הוא אף הדגיש שנביאי האל מספקים את הבסיס לידע מוסרי ודתי.^[24]

הנאופלאטוניזם צמח במאה ה-3 לספירה, והמשיך להתקיים עד לאחר סגירת האקדמיה הפלאטונית באתונה בידי יוסטיניאנוס הראשון, בשנת 529 לספירה. הנאופלאטוניים הושפעו באופן ניכר מהגותו של אפלטון, אך גם מהמסורת הפלאטונית ששגשגה במהלך שש מאות השנים שהפרידו בין אפלטון לפעילותו של הפילוסוף הנאופלאטוני הראשון. הפעילות הפילוסופית הנאופלאטונית כללה את תיאור המציאות ככזו הנובעת מעיקרון יחיד, "האחד". היא נהגתה לראשונה בידי פלוטינוס, ובמרוצת ההיסטוריה הייתה בעלת השפעה ניכרת. בימי הביניים, שולבו רעיונות נאופלאטוניים בתוך החיבורים הפילוסופיים והתאולוגיים של רבים מההוגים החשובים ביותר בעולם המוסלמי, הנוצרי והיהודי של תקופה זו.^[25]

כבר בתחילת תור הזהב המוסלמי, החל מסע שתר אחר חוכמה אוניברסלית, כשיוזמות תרגום שהחלו בתקופת בית עבאס, ניסו להביא תחת קורת גג אחת, חיבורים ביוונית, מצרית, פרסית וסנסקריט, שיצרו מכלול טקסטואלי שניתן להגדירו כ"פילוסופיה פרניאלית" ערבית.^[9] זאת, בהתאם לרעיון האסלאמי בדבר התגלות אוניברסלית. פילוסופים מוסלמים, כגון אל-פאראבי ושהאב א-דין סוהרוורדי, ראו בלימוד הפילוסופי את אחד ממרכיביה של אמת אחת, "דת האמת" (الدين الحق), שנמסרה לאדם הראשון, עבור בנביאים, לדוגמה, אדריס והרמס, וכלה באפלטון, פיתגורס ואריסטו.^[26] סוהרוורדי השתמש בביטוי الحكمة اللدنية (החוכמה האלוהית), בעלת אותה משמעות מסורתית המצויה במושג "פילוסופיה פרניאלית"^[26] וכמו כן במושגים الـحـكـمـة الـخـالـدة ו-الـحـكـمـة العتيقة.^[27] לדידו של סוהרוורדי, החוכמה האחת התקיימה תמיד בהגותם של הפילוסופים והנביאים, בקרב ההודים, הפרסים, הבבלים, המצרים והיוונים הקדמונים, עד לימיו של אפלטון.^[27][28] כדוגמה לכוונה זו, ניתן להראות את הדוקסוגרפיה שחיבר אבן מוסקויה (مسكويه) (1030-932), הדנה בחכמים הקדמונים, המכונים בשם הקולקטיבי الـحـكـمـة الـخـالـدة ("חוכמת הנצח"). לפי סיד חוסיין נאסר, בקרב הפילוסופים המוסלמים המשיכה להיות מועלית על הכתב סוגה טקסטואלית זו, אף לפני שזו החלה להתקבל במערב בתקופתו של סטאוקו.^[29]

מאוחר יותר, הופיעו שיטות והמצאות חדשות. מיסטיקנים ערבים, כמו למשל, אבן טורקה, ג'לאל א-דין דווני, ומיר דאמאד, הכריזו על שיטת "מדע האותיות" (علم الحروف), או בלעז לטריזם (Lettrism), כליבת הפילוסופיה הפרניאלית, אשר יושמה למעשה בהצלחה, במסגרת אידאולוגיה נאו-פיתגוראית אוניברסליסטית אסלאמית.^[30][31] הם טענו ש"מדע אותיות" זה נמסר משלמה המלך לנביאי ישראל, למשל הנביא דניאל, ובהמשך ליוונים, למצרים כמו הרמס, לפרסים כמו זרתוסטרה, להודים, ואפילו לשבט הנביא מוחמד, כשהקוראן כספר נגלה, מהווה את נקודת השיא בהיסטוריה של הנבואה.^[9] כפי שהצהיר אבן טורקה:^[32]

דע שמדע רב חוכמה זה (علم الـحـكـمـة), שלט בכיפה בתקופתם של הנביאים הראשונים, ובמיוחד בתקופתו של שלמה שמתורתו ומתורתם של עמיתיו, שאבו ההוגים הגדולים, למשל אנאקסאגוראס, פיתגורס, סוקרטס ואחרים ― אמת, החוכמות האציליות שלהם, שיוו יופי לתקופה בכללותה, כפי שכל אדם בעל תובנה בסיסית, יכול לתפוס מאותם חיבורים מפוארים

המקור באנגלית

Know that this science of wisdom (ʿilm-i ḥikmat) was most prevalent in the time of the earlier prophets, and especially in the time of Solomon, from whose teaching and the teaching of his companions drew great thinkers, such as Anaxagoras, Pythagoras, Socrates, and others―truly, their noble philosophies beautified the outlines of the age, as anyone with a modicum of insight can see from their magnificent writings.

—

Melvin-Koushki, Matthew S. (May 2012). The Quest for a Universal Science: The Occult Philosophy of Ṣāʾin al-Dīn Turka Iṣfahānī (1369-1432) and Intellectual Millenarianism in Early Timurid Iran. Yale University. p. 325.

מקור המושג "פילוסופיה פרניאלית" בהגותם של כמה תאולוגים מתקופת הרנסאנס, ששאבו השראה מנאופלאטוניזם וכן מתורת הצורות. מרסיליו פיצ'ינו טען שהעולם מושתת על אמת אחת, כשאת המקבילה לכך ניתן למצוא בתורת האידיאות.^[11] לדידו של ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, תלמידו של פיצ'ינו, ניתן למצוא את האמת במסורות רבות, לאו דווקא בשתיים שכאלו. לדידו של אגוסטינו סטאוקו (Agostino Steuco) (1548-1497), ”ישנו עיקרון המשותף לכל הישים, שממנו נובע שמקור הידע בקרב כל העמים היה אותו מקור.”^[33]

מרסיליו פיצ'ינו האמין שהרמס טריסמגיסטוס, מחברו המשוער של הקורפוס הרמטיקום, היה בן זמנו של משה רבנו ומורהו של פיתגורס, ומקור ההגות היוונית והיודאו-נוצרית. הוא טען שהעולם מושתת על אמת אחת, האהבה או הנשמה, כשאת המקבילה לכך ניתן למצוא בתורת האידיאות. הפילוסופיה האפלטונית והתאולוגיה הנוצרית מגלמות אמת זו. פיצ'ינו הושפע מהוגים שונים, כולל מהגות אריסטו, מפילוסופים שכתבו בשם בדוי ומכתבים מיסטיים. פיצ'ינו הבחין בכך שהגותו מהווה חלק משלשלת ארוכה הנוגעת להתפתחות האמת הפילוסופית, החל מהפילוסופים הקדם-אפלטוניים (כולל זרתוסטרה, הרמס טריסמגיסטוס, אורפאוס, פיתגורס), שהגיעה לשיאה בתקופת אפלטון. המושג Prisca theologia, כלומר תאולוגיה מקודשת ועתיקה, המגלם את האמת, שניתן למצוא אותו בכל תקופה, היה רעיון בעל חשיבות רבה עבור פיצ'ינו.^[34][2]

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, תלמידו של פיצ'ינו, הלך רחוק יותר ממורהו בהציעו שניתן למצוא את האמת במסורות רבות, לאו דווקא בשתיים.^[35] הוא הציע הרמוניה בין הגותם של אפלטון ואריסטו והבחין בהיבטים של Prisca theologia באבן רושד, בקוראן, בקבלה וכן במקורות נוספים.

מי שהשתמש לראשונה במונח perenni philosophia היה אגוסטינו סטאוקו (Agostino Steuco) (1548-1497), שהשתמש בו בתור כותרת לספרו, De perenni philosophia libri X, שיצא לאור ב-1540. הספר היה הניסיון העקבי ביותר להגיע לסינתזה ולהרמוניה פילוסופית. סטאוקו מייצג את הפן ההומניסטי של חקר התנ"ך והתאולוגיה, בתקופת המאה ה-16, תקופת הרנסאנס, למרות שהוא דחה את מרטין לותר ואת ג'ון קלווין. De perenni philosophia הוא חיבור מורכב שכולל בתוכו את המונח philosophia perennis רק פעמיים. הוא מטעים ש”ישנו עיקרון המשותף לכל הישים, שממנו נובע שמקור הידע בקרב כל העמים היה אותו מקור.” אותה ידיעה (או חוכמה) אחת ויחידה, היא יסוד המפתח בהגותו הפילוסופית. לפי מידת הדגש שהוא מציב לטובת ההמשכיות, על פני הקידמה, האידיאה הפילוסופית של סטאוקו, איננה קשורה באופן המקובל לפילוסופיה של הרנסאנס. למעשה, הוא נטה להאמין שהאמת אובדת במהלך הזמן ונשמרת אך ורק ב-prisci theologica. סטאוקו העדיף את אפלטון על פני אריסטו והבחין בחפיפה גדולה יותר ביו הנצרות לבין הגותו של הראשון, לעומת הגותו של האחרון. הוא החזיק בדעה שהפילוסופיה פועלת בהרמוניה אל מול הדת והיא אף צריכה להוביל לידיעת האל, ואותה אמת זורמת ממקור אחד ויחיד, הקודם ליוונים. סטאוקו הושפע עמוקות מקביעתו של יאמבליכוס, שידיעת האל טבועה היא בכל, והוא אף ייחס חשיבות רבה להרמס טריסמגיסטוס.^[2][36][37]

לספר "הפילוסופיה הפרניאלית" מאת סטאוקו (אין לבלבל עם ספרו של אלדוס האקסלי), נודעה חשיבות ראשונה במעלה בעיני חלק מהמלומדים, במשך מאתיים שנה לאחר פרסומו ולאחר מכן, נשכח הספר כמעט לחלוטין, עד שבשלהי המאה ה-19, גילה אותו מחדש אוטו וילמן. בסך הכל, De perenni philosophia לא היה ספר רב-השפעה במיוחד, והוא היה מוגבל ברובו לאלה שהיו בעלי נטייה מחקרית דומה לזו של סטאוקו. החיבור לא נכלל ברשימת היצירות שנאסרה לפרסום על ידי הכנסייה הקתולית, על אף שחיבורו קוסמופואיה, שהביע רעיונות דומים, אכן נכלל ברשימה זו. הביקורת הדתית נטתה לכיוון ההשקפה השמרנית, שיש להבין את עקרונות האמונה הנוצרית כייחודיים, בניגוד להשקפה הרואה בהם כביטויים מושלמים של האמת, שניתן למוצאם בכל מקום. באופן כללי יותר, הסינקרטיזם הפילוסופי הזה גובש במחיר זניחת חלק מהדוקטרינות אותן הוא כלל ויהיה זה אפשרי להניח, שיכולותיו הביקורתיות של סטאוקו, לא עמדו במשימה שהוא עצמו הציב. יתרה מכך, הסתמכות היתר על עקרון ה-prisci theologica, היה בה למעשה טעם לפגם, מכיוון שהתברר מאוחר יותר, שרבים מהחיבורים שבהם השתמשו בזרם פילוסופי זה, הכילו מידע שגוי. במהלך מאתיים השנים הבאות, התגובות החיוביות ביותר התקבלו דווקא לרוב מנוצרים פרוטסטנטים, לרוב מאנגליה.^[2]

מאוחר יותר, היה זה גוטפריד לייבניץ שלקח על עצמו את התפקיד של סטאוקו. הפילוסוף הגרמני ממשיך במסורת הפילוסופית ההרמונית הזו; לפילוסופיה ההרמונית שלו היה קשר מיוחד לאידיאות של סטאוקו. לייבניץ היה מודע לעבודתו של סטאוקו כבר ב-1687, אך הוא חש שהחיבור De la vérité de la religion chrétienne, מאת הפילוסוף ההוגנוטי הצרפתי, פיליפ דה מורניי, הביע בצורה טובה יותר את אותה אמת. ניתן למצוא את השפעתו של סטאוקו לאורך כלל חיבוריו של לייבניץ, אך הפילוסוף הגרמני היה הפילוסוף הראשון להתייחס לפילוסופיה הפרניאלית, זאת בלי להזכיר את הפילוסוף האיטלקי.^[2]

האולטרמונטניסט ז'וזף דה מסטר, למרות היותו קתולי ובונה חופשי, השפיע על התפיסה המאוחרת יותר, את הפילוסופיה הפרניאלית.^[38][39][40] בתור מבקרה של המדינה והחברה החילוניות, הוא קבע ש”דת האמת נולדה ביום שבו נולדה ההיסטוריה. התפיסות השונות של הקדמונים היו לא יותר מאותם שרידים חלשים, פחות או יותר, של אותה מסורת עתיקה.”^[41]

ראלף וולדו אמרסון, היה זה שפרץ את הדרך להפיכת הספיריטואליזם לתחום מוגדר.^[42] הוא היה דמות מובילה בטרנסצנדנטליזם, שהיה נטוע עמוק ברומנטיציזם האנגלי והגרמני, הושפע עמוקות מהביקורת הפילוסופית את התנ"ך מבית מדרשם של יוהאן גוטפריד הרדר ופרידריך שליירמאכר, וכן מהסקפטיציזם של דייוויד יום.^[43] הטרנסצנדנטליסטים הדגישו גישה אינטואיטיבית וחווייתית באשר לדת.^[44] בהמשיכו את שליירמאכר,^[45] טען אמרסון שהתחושה האינטואיטיבית של האדם את האמת היא זאת שנלקחת בחשבון כקריטריון להגדרתה.^[44] הטרנסצנדנטליסטים הושפעו בעיקר מתומאס קרלייל, שחיבורו Critical and Miscellaneous Essays, תרם להתקבלותו של הרומנטיציזם הגרמני באנגליה, וכן החיבור Sartor Resartus (1834-33), שהיווה טקסט פורץ דרך בתחום הפרניאליזם המערבי.^[46] הם אף קראו טקסטים הינדואיסטיים והושפעו מהם, כשהתרגומים לאנגלית הופיעו לראשונה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בנוסף, הם קידמו רעיונות אוניטריים ואוניברסליים, דבר שהוביל במאה ה-20, להופעת האוניברסליות האוניטרית. האוניברסליזם דוגל ברעיון שהאמת חייבת להתקיים אף בדתות נוספות, מאחר שהאל האוהב יושיע את כלל האנושות, לא רק נוצרים.^[44][47]

בשלהי המאה ה-19, הופץ רעיון הפילוסופיה הפרניאלית על ידי מנהיגיה של האגודה התאוסופית, כגון הלנה בלוואצקי ואנני בזנט, תחת השם "דת החוכמה" או "החוכמה העתיקה".^[48] האגודה התאוסופית לקחה חלק פעיל בהתעניינות בדתות אסייתיות, כשבהמשך היא הביאה את הדתות הללו לתשומת לבו של הקהל המערבי, אלא אף השפיעה על ההינדואיזם והבודהיזם בסרי לנקה וביפן.

הוגים רבים (כולל ארמסטרונג, ג'רלד הרד, יוסטון סמית', אלדוס האקסלי וג'וזף קמפבל), הושפעו מהמיסטיקנים ההודים ראמאקרישנה וסוואמי ויווקאננדה,^[49] שאימצו בעצמם את המושגים האוניברסליים מהמערב.^[50] הם התייחסו להינדואיזם כאל אחד מסמליה של הפילוסופיה הפרניאלית. נטייה זו השפיעה על הוגי הדעות בכך שהם הציעו בעצמם רעיונות חדשים של פילוסופיה פרניאלית במהלך המאה ה-20.^[50]

אחדות הדתות היוותה מניע מרכזי בקרב הרפורמיסטים בהודו במהלך המאה ה-19, שבתורם השפיעו במהלך המאה ה-20 על הוגים מסוגם שהשתייכו לפרניאליזם. דמויות המפתח בתנועה רפורמיסטית זו, היו שני הברהמינים מבנגל, ראג' ראם-מוהאן ראי וראמאקרישנה. ראג' ראם-מוהאן ראי, שהיה פילוסוף ומייסדה של התנועה הדתית המודרניסטית ברהמו סאמאג', נימק שהאלוהי איננו ניתן לתיאור ומכאן ניתן להסיק שלאף דת אין את המונופול על הבנת האלוהות.

האקסטזות הספיריטואליסטיות של המיסטיקן ההודי ראמאקרישנה כללו חוויות הזדהות עם ישו, מוחמד וכן עם קאלי, האלה ההודית בה האמין.^[51] סוואמי ויווקאננדה, תלמידו המפורסם ביותר של ראמאקרישנה, אף נסע לארצות הברית במהלך שנות ה-1890, שם ייסד את אגודות הודנטה.

ראי, ויווקאננדה וראמאקרשינה הושפעו שלושתם מהאדוואיטה ודנטה,^[52] בה ראו כזרם המייצג של ההינדואיזם האוניברסלי.^[50]

כמושג, הפילוסופיה הפרניאלית התקבלה בקרב הקהל הרחב באמצע המאה ה-20, על ידי אלדוס האקסלי, שהושפע עמוקות מהנאו-ודנטה ומהאוניברסליזם של ויווקאננדה.^[53] בספרו מ-1945, The Perennial Philosophy, הוא הגדיר מונח זה במילים הבאות:

המטאפיזיקה, שמכירה במציאות האלוהית כנחוצה לעולם הישים, החיים והתודעה; הפסיכולוגיה, שמוצאת בנשמה משהו הדומה או זהה למציאות האלוהית; האתיקה, אשר מציבה את התכלית העליונה של האדם בידיעת היסוד האימננטי והטרנסצנדנטי של כל הקיום; יסוד זה קדום הוא ואוניברסלי. ניתן למצוא את יסודות הפילוסופיה הפרניאלית בקרב כלל סיפורי הפולקלור המסורתיים של העמים הקדמונים, בכל אזור בעולם, ויש להם מקום כמובן, בכל אחת מהדתות המתקדמות יותר, בתבניות שהן מפותחות במלואן.

המקור באנגלית

...the metaphysics which recognizes a divine Reality substantial to the world of things and lives and minds; the psychology which finds in the soul something similar or even identical with the divine Reality; the ethics which places the ultimate end of man in the knowledge of the immanent and transcendent Ground of all being; the thing is immemorial and universal. Rudiments of the perennial philosophy are to be found among the traditional lore of primitive peoples in every region of the world, and in its fully developed forms it has a place in each of the higher religions.

—

Huxley, Aldous (1945), The perennial philosophy (1st ed.), New York: Harper & Brothers

^[54]

בניגוד לקבוצה הפרניאליסטית, הידועה גם בשם תנועת הטרדיציונליזם (אין לבלבל עם כאן עם הרעיון הפילוסופי עצמו, נושא הערך), האקסלי הדגיש את החוויה המיסטית על פני המטאפיזיקה:

הבודהה סירב לתת כל הצהרה הנוגעת למציאות האלוהית המוחלטת. הוא דיבר אך ורק על נירוונה, שזהו שמה של החוויה המגיעה למי שהוא מרוכז וחסר אנוכיות באופן מוחלט...בשימור גישתו כאיש מעשי וקפדן בנושא זה, דיבר הבודהה אך ורק על החוויה הרוחנית, לא על המושג המטאפיזי עליו מדברים התאולוגים של הדתות האחרות, כמו גם של הבודהיזם המאוחר יותר, אלא בתור האובייקט (מאחר שהוא מצוי בהתעמקות בידע, בידוע וביודע, שהם אחד) ובאותה נשימה, אף בתור הסובייקט והבסיס לחוויה זו.

המקור באנגלית

The Buddha refused to make any statement concerning the ultimate divine Reality. He spoke only of Nirvana, which is the name of the experience that comes to the totally selfless and concentrated [...] Maintaining the attitude of a strict operationalist in this matter, the Buddha would speak only of spiritual experience, not of the metaphysical entity assumed by theologians of other religions, as well as of later Buddhism, to be the object and (since in contemplation the knower, the known, and the knowledge are one) at the same time the subject and substance of this experience.

—

Huxley, Aldous (1945), The perennial philosophy (1st ed.), New York: Harper & Brothers

^[54]

לדידו של אלדוס האקסלי, כדי להפנים את המציאות האלוהית, האדם צריך למלא תנאים מסוימים: ”לאהוב, לזכך את הלב ולהיות ענו מבחינה רוחנית.” האקסלי טוען שמעטים הם האנשים שיכולים להגיע למצב זה. אלו שמילאו את התנאים, הבינו את האמת האוניברסלית ואף יישמו אותה, מכונים לרוב בתוארי הכבוד קדוש, נביא, חכם, או מואר. בנוסף, טוען האקסלי, שאותם אלו ש”התאימו את אורח חייהם האנושי הפשוט, ויכלו אם כן להבין טוב יותר, מעבר להיותם בני אדם פשוטים ומעבר להיותם בעלי ידע רב גרידא”, השיגו אף הם מצב הארה זה.

אלדוס האקסלי טיפח פרשנות אוניברסלית לדתות העולם,^[55] בהשפעת הנאו-ודנטה של ויווקאננדה. להלן דברי האקסלי, שהביא להתקבלותו של המונח "פילוסופיה פרניאלית", בקרב הקהל הרחב, דרך הוצאת ספרו The Perennial Philosophy, ב-1945:

הפילוסופיה הפרניאלית מובעת בדרך המתומצתת הטובה ביותר באמצעות נוסחת הסנסקריט Tat Tvam Asi (אתה הוא זה); אטמן, העצמי הפנימי והנצחי, הברהמן, האחד, העיקרון המוחלט של כל הקיום; והתכלית הסופית של כל בן אנוש היא לגלות את העובדות עבור עצמו, לגלות מי הוא באמת

המקור באנגלית

The Perennial Philosophy is most succinctly expressed in the Sanskrit formula, tat tvam asi ("This art thou"); the Atman, or eternal immanent Self, is one with Brahman, the Absolute Principle of all existence; and the ultimate end of every human being is to discover the fact for himself, to find out who he really is.

—

Huxley, Aldous (1945), The perennial philosophy 1st ed., New York: Harper & Brothers

^[56]

בחיבורו Vedanta and the West (ודנטה והמערב), משנת 1944, האקסלי מתאר את הנחת העבודה המינימלית; המתאר הבסיסי של הפילוסופיה הפרניאלית מצוי בכל הזרמים המיסטיים בדתות העולם:

ישנה אלוהות ועילה, שמהווה את העיקרון החבוי בכל הנגלה. שאותה העילה היא בד בבד טרנצנדנטית ואימננטית. עבור בני האדם קיימת האפשרות לאהוב, לדעת ולהזדהות הלכה למעשה עם העילה עצמה. השגת הידיעה המאחדת ומימושה של הזהות המוחלטת, היא היעד והתכלית הסופית של הקיום האנושי.

המקור באנגלית

That there is a Deity or Ground, which is the unmanifested principle of all manifestation.
That the Ground is at once transcendent and immanent. That it is possible for human beings to love, know, and become effectively identified with the Ground. That to attain this unitive knowledge, to realize this ultimate identity, is the ultimate goal and purpose of human existence.

That there is a Law or Dharma, which must be obeyed, a Tao or Way, which must be followed, in order for men to reach their ultimate purpose.

—

Huxley, Aldous (March–April 1944). "Minimum Working Hypothesis". Vedanta and the West. Hollywood. p. 38.

אסכולת הטרדיציונליזם מתייחסת לקבוצת הוגים, שפעלו במאה ה-20 (גם כיום, במאה הנוכחית), שהביעו את דאגתם באשר לשקיעת הידע המסורתי על שלל צורותיו, הן מבחינה רוחנית, הן מבחינה אסתטית, בתוך החברה המערבית, כפי שהם חשבו לנכון. בין תומכיו המוקדמים של זרם זה נמנו ההוגים רנה גנון, אננדה קומאראסוואמי ופריטיוף שואון. הוגים חשובים נוספים שנמנו על זרם זה, הם טיטוס בורקהרדט, מרטין לינגס, סייד חוסיין נאסר, ז'אן-לואי מישון, מרקו פאליס, יוסטון סמית', ז'אן בורלה ואלמירה זולה. על פי האסכולה הטרדיציונליסטית, הדתות האורתודוקסיות מבוססות על מקור מטאפיזי אחד ויחיד. על פי אותה אסכולה, המונח "phliosohia perennis", מציין השקפת עולם המנוגדת למדענות של החברות החילוניות המודרניות, והיא מקדמת את גילויה מחדש של החוכמה המסורתית שקדמה לידע של העולם החילוני והמפותח של ימינו. השקפה זו מובעת על ידי רנה גנון, בספרו The Reign of Quantity and the Signs of the Times, משנת 1945, אחד מהחיבורים המכוננים של אסכולה זו.

עבור הטרדיציונליסט סייד חוסיין נאסר, הפילוסופיה הפרניאלית נטועה עמוק במסורת, מושג שהוא מגדיר באופן הבא:

מדובר באמיתות או עקרונות בעלי מקור אלוהי, הנגלים או נחשפים למין האנושי, ולמעשה, זוהי רשת קוסמית שלמה, הנפרשת דרך אנשי חזון שונים, כגון שליחים, נביאים, הלוגוס, או דרך אמצעי העברה אחרים, שלהם מתווספים ההשלכות והשימושים האפשריים של עקרונות אלו, בתחומים שונים, כגון משפט וחברה, אמנות, סימבוליזם, המדעים, וכמובן אימוץ הידיעה המוחלטת, לצד הדרכים להשגתה.

המקור באנגלית

...truths or principles of a divine origin revealed or unveiled to mankind and, in fact, a whole cosmic sector through various figures envisaged as messengers, prophets, avataras, the Logos or other transmitting agencies, along with all the ramifications and applications of these principles in different realms including law and social structure, art, symbolism, the sciences, and embracing of course Supreme Knowledge along with the means for its attainment.

—

Seyyed Hossein Nasr quoted in Sallie B. King, The Philosophia Perennis and the Religions of the World, 2000

^[57]

דבריו של פריטיוף שואון:

נאמר כבר יותר מפעם אחת, שהאמת המוחלטת חקוקה בכתב היד הנצחי, המוטבע בלב ליבה של נשמתנו; למעשה, תפקידן של הדתות השונות, הוא לגבש ולהוציא לפועל, באופנים שונים ובהתאם למקרה הנדון, את ה"גרעין הוודאי" של האמת, המציית לנצח נצחים לאל הכל-יודע, אולם יתרה על כך, באמצעות השתברות האור, הוא "שוקע בתרדמת" בלב ליבו "העל-טבעי-הטבעי" של הפרט, כמו גם בכל קבוצה אתנית או היסטורית, או שמא של המין האנושי כמכלול

המקור באנגלית

It has been said more than once that total Truth is inscribed in an eternal script in the very substance of our spirit; what the different Revelations do is to "crystallize" and "actualize", in different degrees according to the case, a nucleus of certitudes which not only abides forever in the divine Omniscience, but also sleeps by refraction in the "naturally supernatural" kernel of the individual, as well as in that of each ethnic or historical collectivity or of the human species as a whole.

—

The Essential Writings of Frithjof Schuon, Suhayl Academy, Lahore, 2001, p.67.

^[58]

ואכן, הטרדיציונליזם ממשיך בגישה מטאפיזית זו, ולפיו הפילוסופיה הפרניאלית היא "אמת מוחלטת ונוכחות אינסופית".^[59] האמת המוחלטת, משמעה הוא החוכמה הנצחית והמתמדת (sophia perennis) שעומדת כמקור הטרנצנדנטי של דתות המין האנושי, האורתודוקסיות במהותן.^[59] נוכחות אינסופית, משמעה הוא "הדת הנצחית" (religio perennis), החיה בתוככי הליבה הפנימית של דתות אלו.^[59] הטרדיציונליזם גורס מימד טרנסצנדנטי ואימננטי, כלומר את הכרת המציאות המוחלטת ובמילים אחרות: "מה שקבוע, נצחי ותמידי, שניתן לגשת אליו אך ורק באמצעות ריכוז ודרך התכווננות מיסטית".^[60]

לדידו של הפילוסוף הברזילאי, מתאוס סוארס דה אזבדו (Matthew Soares de Azevedo), הפילוסופיה הפרניאלית קובעת שהאמת האוניברסלית, אחת ויחידה היא בכל המסורות הדתיות הגלובליות, והיא הבסיס לידיעה ולדוקטרינה שלהן. כל דת גלובלית, מהווה למעשה פרשנות של אותה אמת אוניברסלית, המותאמת לשם סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים, האינטלקטואליים, והחברתיים של כל תרבות, בתקופה מסוימת בהיסטוריה. אמת נצחית זו, נגלתה מחדש בכל תקופה, דרך המיסטיקונים על כל סוגיהם, שהחיו מחדש את הדתות הקיימות זה מכבר, כשהללו נפלו מבחינה רוחנית לשטחיות וטקסיות חלולה.^[61]

מורגן שיפלי מציין בנוסף לכך, שהטרדיציונליזם מכוון למסורות האורתודוקסיות ודוחה את הסינקרטיזם והאוניברסליזם המודרני, היוצרים ביחד דתות חדשות לעומת אלו הקודמות ובכך חותר תחת אותן המסורות הקיימות.^[55]

רעיון הפילוסופיה הפרניאלית הוא בעל השפעה ניכרת על העידן החדש, שבמובנה הרחב מדובר בתנועה רוחנית מערבית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20. כללי הפעולה המרכזיים שלה, מתארים אותה כזו ש"נשענת הן על המסורות הרוחניות והמערביות, הן ממערב, הן ממזרח, ומיזוגן עם השפעות מתחומים של עזרה עצמית ופסיכולוגיה מוכוונת כוח רצון, רפואה משלימה, פאראפסיכולוגיה, חקר התודעה ופיזיקת הקוונטים".^[62] המונח עצמו, העידן החדש, מתייחס לעידן הדלי האסטרולוגי הקרב ובא.^[63]

העידן החדש שואפת ליצור "רוחניות ללא גבולות או כפייה דתית", אינקלוסיבית ופלורליסטית.^[64] היא מחזיקה ב"השקפת עולם הוליסטית",^[65] מדגישה שתודעה, גוף ונשמה קשורים זה בזה,^[63] ושקיימת אחדות ברחבי היקום, מוניזם.^[66] היא מנסה ליצור "השקפת עולם שתכלול בו-זמנית מדע ורוחניות"^[67] ומאמצת ממספר זרמים מרכזיים של המדע כמו גם מזרמים מדעיים נוספים הנחשבים לפרינג'.

במזרח, פיתח הפילוסוף טושיהיקו איזוצו, תרשים מתודי לשם ניתוח השוואתי ומטא-היסטורי של מגוון מסורות פילוסופיות ודתיות, לו הוא קרה "הבניה סינכרונית". הוא היה הראשון לנסח ברהיטות את השקפת העולם הפילוסופית של המסורות בסין ודרום מזרח אסיה, ובמיוחד את זו של הבודהיזם, תוך מתן תשומת לב לסוגיית הפילוסופיה הפרניאלית.^[68]

מאחר שבאף תקופה בהיסטוריה של המין האנושי, לא הורגש הצורך בהבנה הדדית בקרב אומות העולם, יותר מאשר בימינו אנו...הדיאלוג המטא-היסטורי, כשהוא מנוהל בשיטתיות, יתגבש בסופו של דבר, כך אני מאמין, לכדי philosophia perennis, במובנו הרחב ביותר של המושג. מאחר שהתשוקה הפילוסופית של השכל האנושי, ללא קשר לזמן, עם או מקום, היא אחת בעיקרה, בסופו של תהליך.

המקור באנגלית

For at no time in the history of mankind has the need for mutual understanding among the nations of the world been more felt than in our own day [...] And metahistorical dialogues, methodically conducted, will, I believe, eventually crystallize into a philosophia perennis in the broadest sense of the term. For the philosophical impulse of the human Mind is, regardless of ages, places, and nations, ultimately and fundamentally one.

—

Toshihiko Izutsu, in Sufism and Taoism: A comparative study of key philosophical concepts

^[69]

קן וילבר, תאורטיקן אמריקאי של הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, חיבר מאמר מ-1975, שהכותרת שלו היא Psychologia Perennis.

המערב חווה פרץ של התעניינות במה שאלדוס האקסלי כינה הפילוסופיה הפרניאלית, הפילוסופיה הנצחית, הדוקטרינה האוניברסלית של טיבו של האדם והמציאות העומדת בבסיס כלל המסורות המטפיזיות הגדולות. אולם, מה שפחות ברור הוא, היא שקיימת מקבילה לפילוסופיה הפרניאלית, לה אני מעדיף לקרוא "הפסכיכולוגיה הפרניאלית", כלומר, פרספקטיבה אוניברסלית לגבי טיבה של התודעה האנושית...בליבת מודל "ספקטרום תודעה" זה, עומדת הטענה שהפרסונה היא ביטוי רב-שכבתי של תודעה אנושית אחת ומאוחדת.

המקור באנגלית

The West has experienced an explosion of interest in what Aldous Huxley called the philosophia perennis, the eternal philosophy, the universal doctrine of the nature of man and reality that lies at the heart of all major metaphysical traditions. What is less well known, however, is that there exists, parallel to the eternal or perennial philosophy, what I would like to call the "perennial psychology," that is, a universal view of the nature of human consciousness... At the heart of this "Spectrum of Consciousness" model is the claim that human personality is a multilevel manifestation or expression of a single consciousness.

—

Ken Wilder, "Psychologia Perennis: The Spectrum of Consciousness", Journal of Transpersonal Psychology, 1975, vol. 7, no. 2, p. 105-106. Frank Visser, Ken Wilber. La pensée comme passion, Almora, 2009, p. 85-86.

^[70]

וילבר דוחה את עקרונות הפרניאליזם וכן את ההשקפה האנטי-אבולוציונית, הרואה בהיסטוריה מעין תהליך של רגרסיה מזמנים עברו. בניגוד אליה, הוא מאמץ השקפת עולם מערבית יותר. לפי דבריו של וילבר עצמו:

לא הזדהיתי עם הפילוסופיה הפרניאלית במשך יותר מחמש עשרה שנים...רבים מהפילוסופים שעמדו במבחן הזמן — למשל נגרג'ונה — כבר השתמשו במתודות פוסט-מטפיזיות ולכן תובנותיהם הפילוסופיות עדיין תקפות במידה רבה. אולם רובם המוחלט של הפרניאליסטים דבקו בחשיבה לא ביקורתית, מטפיזית, ולכן אני דוחה את מתודות החשיבה שלהם ומקבל את מסקנותיהם, רק כשהן ניתנות להבנייה מחדש.

המקור באנגלית

I have not identified with the perennial philosophy for more than fifteen years... Many of the enduring perennial philosophers—like Nagarjuna —were already using post-metaphysical methods, which is why their insights are still quite valid. But the vast majority of the perennial philosophers were caught up in metaphysical, uncritical thinking, which is why I reject their methods almost entirely and accept their conclusions only insofar as they can be reconstructed.

—

Ken Wilber

הפילוסופיה הפרניאלית כמושג, הנקראת לעיתים גם פרניאליזם, מהווה תחום מרכזי בדיון האקדמי על החוויה המיסטית. יוסטון סמית' מציין, שחזונו של הטרדיציונליזם לגבי פילוסופיה פרניאלית, איננו מתבסס על חוויות מיסטיות, אלא על אינטואיציה מטפיזית.^[71] הדיון בחוויה המיסטית הסיט את הדגש במסגרת הפרניאליזם מאינטואיציה מטפיזית זו, אל החוויה הדתית^[71] וכמו כן לרעיון הנון-דואליות ולמצבי תודעה גבוהים (ASC - Altered state of consciousness).

ויליאם ג'יימס, הביא להתקבלותו של המונח "חוויה דתית", בספרו משנת 1902, החוויה הדתית לסוגיה.^[72] ספר זה אף השפיע על הבנת המיסטיקה כחוויה מובחנת אשר תורמת לידע.^[73] הוגי דעות כגון וולטר טרנס סטייס (Walter Terence Stace), יוסטון סמית' (Huston Smith), ורוברט פורמן, טוענים שישנן כמה נקודות דמיון עיקריות של החוויה המיסטית החוצות תקופה,דת ותרבות.^[74] עבור סטייס, חוויה מהותית זו מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, עבור הפרט, כדי להיות מסוגל להאמין במרכיב הקוגניטיבי של כל חוויה דתית.^[75]

החוקר ויין פראודפוט, מייחס את מקור המושג "חוויה דתית", אחורה בזמן, לתאולוג הגרמני פרידריך שליירמאכר, שטען שהדת מבוססת על תחושת האין-סוף. שליירמאכר השתמש במושג "החוויה הדתית", כדי להגן על הדת מפני הביקורת המדעית והחילונית. המונח אומץ על ידי חוקרי דת רבים, שמהם ויליאם ג'יימס היה המשפיע ביותר.^[76]

המבקרים מצביעים על כך שהדגש על חוויה נותן העדפה ליחיד, על פני הקהילה. הכשל של המושג טמון בכך שהוא איננו מבחין בין חוויה ארעית, מקרית, לבין מיסטיקה כתהליך, הטבוע במארג דתי שלם של ליטורגיה, כתבי קודש, פולחן, ערכי מוסר, תאולוגיה, ריטואלים ופרקטיקות כאלה ואחרות.^[77] בנוסף, ריצ'רד קינג מצביע על כך שקיימת חוסר אחידות בין החוויה הדתית לבין צדק חברתי:^[78]

הפרטת המיסטיקה — רוצה לומר, הנטייה הגוברת לאתר את המיסטי בממלכה הפסיכולוגית של החוויות האישיות — משרתת את בידול המיסטיקה מתחום הפוליטיקה, למשל צדק חברתי. המיסטיקה אם כן נתפסת יותר כעניין אישי של טיפוח מצבים פנימיים של רוגע ואיזון, ובמקום שתשרת את האדם כדי לשנות את העולם, גורמת לפרט הבודד לשמור על הסטטוס קוו באמצעות הפגת החרדה והמתח.

המקור באנגלית

The privatisation of mysticism—that is, the increasing tendency to locate the mystical in the psychological realm of personal experiences—serves to exclude it from political issues such as social justice. Mysticism thus comes to be seen as a personal matter of cultivating inner states of tranquility and equanimity, which, rather than serving to transform the world, reconcile the individual to the status quo by alleviating anxiety and stress.

—

King, Richard (2002), Orientalism and Religion: Post-Colonial Theory, India and "The Mystic East", Routledge

^[78]

טענת הפלורליזם הדתי היא שהדתות השונות בעולם מוגבלות בשל ההקשרים התרבותיים וההיסטוריים הייחודיים שלהן, ולכן אין דת אמיתית אחת ויחידה. ישנן אך ורק דתות רבות התקפות באופן שווה. כל דת היא תוצר ישיר של ניסיון האנושות לתפוס ולהבין את המציאות האלוהית הלא ידועה. לכן, לכל דת תפיסה אותנטית אך בסופו של דבר, בלתי מספקת, את המציאות האלוהית, עובדה המייצרת הבנה חלקית בלבד של המציאות האלוהית, אשר גורסת סינקרטיזם למען השגת הבנה מלאה, כמו גם דרך לישועה והארה רוחנית.^[79]

למרות שהפילוסופיה הפרניאלית טוענת אף היא שאין דת אמת אחת ויחידה, היא נבדלת מהפלורליזם הדתי, בכל הנוגע לדיון במציאות האלוהית. הפילוסופיה הפרניאלית קובעת שהמציאות האלוהית ניתנת להבנה ושהקיום שלה הוא זה שמאפשר לאמת האוניברסלית להיות מובנת בתורה.^[80] כל דת מספקת את הפרשנות הייחודית שלה לאמת האוניברסלית, בהתבסס על ההקשר ההיסטורי והתרבותי, המספק את כל התנאים הדרושים כדי לצפות במציאות האלוהית ולהגיע למצב שבו האדם יהיה מסוגל להוכיח את האמת האוניברסלית ולהשיג ישועה או הארה רוחנית.

הארכאולוגיה הקוגניטיבית, כמו למשל ניתוחם של ציורי מערות, וכן מנהגים ויצירות אמנות נוספים, מרמזת על כך שקיימת אפשרות שצורה מסוימת של פילוסופיה פרניאלית או מטפיזיקה שאמאנית, שהתקיימה עוד בימי ראשיתה של ההתנהגות האנושית המוכרת לנו כיום, בכל רחבי העולם. אמונות דומות קיימות בתרבויות בנות "תקופת האבן" של ימינו, למשל האבוריג'ינים האוסטרלים. הפילוסופיה הפרניאלית גורסת את קיומם של רוח או עולם מופשט לצד העולם היומיומי, וכן אינטראקציות בין העולמות הללו במהלך טקס או חלימה, או בימי חג ובמקומות קדושים. נטען שהפילוסופיה הפרניאלית יצרה את הבסיס לפלאטוניזם, כשאפלטון מביע ולאו דווקא יוצר, אמונות קדומות ושכיחות יותר.^[81]

ביקורת על הפרניאליזם מגיעה הן מחוגים אקדמיים הן מחוגים דתיים. נקודות הביקורת האקדמיות כוללות את טענות הנגד הבאות: הפרניאליסטים מעלים טענות אונטולוגיות לגבי האלוהות, האלים וכוחות על-טבעיים שאינן ניתנות להוכחה הלכה למעשה; ובכך שהם מחזיקים בגישה א-היסטורית או טרנס-היסטורית, המדגישה יתר על המידה את נקודות הדמיון בין הדתות וממעיטה בחשיבות נקודות השוני ביניהן. קרייג מרטין טוען, שהפרניאליזם משלב טענות אמפיריות, אך הם נמנעים מלדון בסוגיות אלו, ומעלים, בנוסף, טענות שאינן ניתנות להפרכה, המזכירות את הכשל הלוגי של שום סקוטי אמיתי.^[82]

הביקורת הדתית צמחה מתוך אמונות שונות, כולל נצרות, אסלאם, והינדואיזם.^[83] טום פקיני טוען שבהעדפתם את החוויה המיסטית בלבד, על פני הנבואה וכתבי הקודש, הפרניאליסטים מזניחים, מתעלמים, או מפרשים מחדש את הטענות לגבי האמת המצויה במסורות הדתיות בהן הם עוסקים, או שמא הם מפרשים או מעוותים את אמירותיהם של דמויות דתיות היסטוריות מסוימות, כדי להוכיח את השקפתם שלהם.^[84][85] גארי סטוגסדיל טוען שלפרניאליזם עשויות להיות השלכות חברתיות שליליות, בכך שהוא תופס אותו כאנתרופוצנטרי ואינדיבידואליסטי, ובנוסף לכך, גורואים ומדריכים מסוימים עלולים להשתמש לרעה במושגים כגון "הארה", באופן לא מוסרי.^[86]

הוגים מסוימים מהטרדיציונליזם, הואשמו בשל השפעתם השלילית על הפוליטיקה של הימין הקיצוני.^[87] יוליוס אבולה, לדוגמה, היה פעיל בפוליטיקה של הפשיזם באיטליה במהלך חייו, ומנה את בניטו מוסוליני בין מעריציו.^[88] התייחסויות לאבולה נפוצות אף בימין האלטרנטיבי.^[89] סטיב באנון ציין אותו כמקור השראה.^[88]

פול פרלונג טוען ש"חיבוריו הראשונים של אבולה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הובעו מתוך עמדה אידאולוגית הקרובה לזו של המשטר הפשיסטי באיטליה, גם אם לא זהה במלוא מובן המילה". במהלך שנות פעילותו, פרלונג כותב, הוא "סינתז" ציטוטים רוחניים של כותבים כמו רנה גנון, עם מעורבותו הפוליטית ב"ימין האוטוריטרי האירופי". אבולה ניסה לפתח מסורת השונה מזו של גנון, ולכן ניסה לפתח "אסטרטגיה של מרד אקטיבי זאת כתגובת נגד לתבוסתנות הרוחנית אותה העדיף גנון". אבולה, כפי שפרלונג אומר, ביקש להיות בעל השפעה פוליטית הן באיטליה הפשיסטית, הן בגרמניה הנאצית, יעד אותו כשל בהשגתו.^[90]

רנו פאברי, טרדיציונליסט, טוען ש"אישים מסוימים, כגון מירצ'ה אליאדה, הנרי קורבין ויוליוס אבולה, אינם יכולים להיחשב כחברים באסכולה הפרניאליסטית, על אף העובדה שהם הושפעו ברמה כזאת או אחרת מהפרניאליזם, ואף השתמשו בכמה מרעיונות אלו, כדי לבסס את השקפת העולם שלהם.^[91]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פילוסופיה פרניאלית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פילוסופיה פרניאלית