עלילת הדם בבלואה (ידועה בשם גזירת בלוייש) התרחשה בעיר בלואה (Blois; בכתיב של אותה תקופה: בלוייש) שבצרפת בשנת 1171 (ד'תתקל"א). כתוצאה מעלילת הדם הועלו על המוקד למעלה משלושים יהודי העיר. הייחוד בעלילה זו, הוא בכך שהופצה על אף שלא נמצאה גופה כלל, וללא שנטען שילד כלשהו נעדר. זו גם הייתה עלילת הדם הראשונה שבוצעה בשיתוף פעולה עם השלטונות הרשמיים במדינה.

לאחר העלילה, קבע רבנו תם את תענית כ' בסיוון לזכר ההרוגים.

האירוע החל ב-20 במאי 1171 (ט"ו בסיוון ד'תתקל"א), כאשר יצחק בן אלעזר, מיהודי העיר השקה את סוסו בנהר לואר, ובמקביל השקה משרת גוי אחד את סוסו של אדונו. היהודי נשא ככל הנראה חבילה של עור מעובד לבן בחיקו, וכאשר חתיכת עור נשמטה מחיקו, ראה אותה המשרת הנכרי. המשרת חזר אל אדונו, וסיפר כי ראה את היהודי משליך אל הנהר גופת ילד שהרגו היהודים.

יחסם של בני האצולה של בלואה, לרבות אדונו של אותו משרת, ליהודי העיר, היו מתוחים ממילא. זאת בעיקר בשל שנאתם לפולצלינה (מכונה בכרוניקות היהודיות "מרת פולצלינא"), אלמנה עשירה מיהודי העיר, שהייתה בעלת חוב של רבים מתושבי בלואה ובעלת קשרים בביתו של רוזן בלואה תיאובלד (או תיבו, בכרוניקות מופיע בשם "טיבלט"), שהיה גם מפקד צבא צרפת, ראש בית המשפט הצרפתי, וגיסו של המלך.^[1] בפרט רצתה במותה של פולצלינה הרוזנת אָלִיקְס, בתו של לואי השביעי ואשתו של רוזן בלואה תיאובלד. אף שהדבר אינו נזכר במפורש, יש חוקרים שהסבירו את שנאתה המיוחדת של אליקס לפולצלינה במערכת יחסים רומנטית כלשהי שהייתה בין פולצלינה לבעלה של אליקס, הרוזן תיאובלד, ויש שאף כתבו שהיא הייתה פילגשו.^[1] אחרים דוחים פרשנות זו ומסבירים שאליקס הייתה חייבת כסף לפולצלינה, בדומה לשאר האצילים.^[2] בשל הרצון להיפטר מפולצלינה, ועמה מהחובות הכספיים, ניצל האדון את סיפורו של משרתו כדי ליצור את עלילת הדם. הוא סיפר לתיאובלד את דברי משרתו, ובתגובה תיאובלד, שקרבתו לפולצלינה כנראה נתקררה, הורה לאסור את כל יהודי העיר, אף שלא נמצאה כל גופה ולא היה ידוע על ילד חסר.

בתחילה, דרש תיאובלד כופר נפש כספי וביטול כל החובות שחייבים ליהודים, אולם לאחר מכן בא כומר ששכנע אותו שאין לקחת כופר לנפש אדם. הכומר הציע לתיאובלד לבדוק את אמינותו של המשרת-העד במשפט האל – הוא הוכנס לגיגית מלאה מים, וכיוון שצף בהן, הוחלט שהוא דובר אמת, והיהודים נידונו להעלאה על המוקד. בתחילה לא נכללה פולצלינה בין הכלואים, והיא אף ניסתה להשתמש בקשריה עם הרוזן על מנת לבטל את גזר הדין, אך מנעו ממנה להיפגש עמו, ולבסוף הוכנסה אף היא לבית הכלא ונכללה גם היא בעונש המוות.^[1] במהלך השריפה, נשרפו החבלים של שלושה מהנשרפים, והם השתחררו. הם טענו שזה מהווה ראיה לחפותם, ועל כן הם זכאים להשתחרר, אולם תיאובלד לא קיבל טענה זו, והם הוחזרו למוקד. כאשר הם הוחזרו למוקד, הם תפסו גוי אחד וניסו לגרור אותו עמם אל האש. בתגובה, אנשיו של תיאובלד הרגו אותם, והשליכו את גופותיהם לאש. בסך הכל נהרגו 31 יהודים.^[3][4] 17 מהם היו נשים.^[5]

רבי אפרים מבונא, שהיה הראשון שהעלה על הכתב את סיפור המעשה, כותב ב"ספר זכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד כאשר שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".^[4]

אחדים מיהודי בלואה, שלא הועלו על המוקד, נכלאו, והקטנים שבהם אולצו להתנצר. יהודי שאר הקהילות בתחום אחריותו של אותו המושל נאלצו לשלם כופר נפש גבוה.

מלבד הייחודיות בעלילה זו בכך שהיא בוצעה ללא מציאת גופה או הכרזה על נעדר, היא גם הייתה העלילה הראשונה בצרפת בה השלטונות שתפו פעולה עם המעליל. עד עתה, שלטונות צרפת לא ביצעו כל ענישה כלפי היהודים, והעלילה בבלואה הייתה עלילת הדם הראשונה בה הועלו יהודים על המוקד. בשל כך גרמה העלילה לזעזוע עמוק בקרב יהודי צרפת, והשינוי בעמדת השלטון שכלל סכנה לכל יהודי האזור גרם לחרדה בקרב יהדות צפון צרפת. בכך יש כדי להסביר את המספר הרב של קינות וסליחות שנכתבו לזכר המאורע וכן את קביעת התענית.^[6]

מלבד התענית לדורות (ראה להלן), קהילות אחדות גזרו על עצמן גזרות אבלות ותעניות לתקופה שאחר המאורע. כך למשל, קבעה קהילת טרואה (טרוייש; עירו של רבנו תם) שלא ללבוש בגדי משי למשך שלוש שנים, וכן להתענות כל ימי שני וחמישי עד סוף השנה.^[6]

העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. רבנו תם, מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה, קבע לזכרה צום בכ' בסיוון מדי שנה,^[7] ואמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". לזכר המאורע נכתבו מספר סליחות וקינות לתשעה באב, ביניהן קינה הבנויה לפי הסדר של מגילת איכה "למי אוי למי אבוי" של רבי אפרים מבונא, והסליחה "אמוני שלומי ישראל" של אחיו רבי הלל מבונא המתארות את האירועים בהרחבה. סליחתו של רבי הלל אף זכתה להיכנס, למנהג כמה קהילות, לתפילת מוסף של יום הכיפורים.

• אריק זימר, "צום כ' בסיוון – העלילה בבלוייש", בתוך מפרות האילן: על המועדים (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד), עמ' 557–559
• רבי אפרים מבונא, כ' בסיון היום המר והנמהר, בתוך: ספר זכירה, באתר אוצר החכמה
• Emily Taitz, Sondra Henry & Cheryl Tallan, The JPS Guide to Jewish Women: 600 B.C.E.to 1900 C.E., 2003
• Susan Einbinder (1998). “Pucellina of Blois: Romantic Myths and Narrative Conventions”. Jewish History Journal. 12 (1). pp. 29-46

הסליחה "אמוני שלומי ישראל", באתר ויקיטקסט