על חוף צ'זיל הוא רומן מאת הסופר הבריטי איאן מקיואן שיצא לאור בשנת 2007. הרומן מתרחש בשנת 1962, ומתמקד בליל הכלולות של זוג אנגלים בני 22.
הספר היה מועמד לפרס בוקר לשנת 2007. בשנת 2018 עובד לסרט בשם "על חוף צ'סיל", בבימויו של דומיניק קוק.[1]
תמצית העלילה
אדוארד מייהיו ופלורנס פונטינג הם שני אנגלים צעירים, בני 22, שנישאו זה עתה, ויצאו לבלות את ירח הדבש בפונדק בחוף צ'זיל שבדרום אנגליה. משפט הפתיחה של הספר מתאר את מצבם: "הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא הייתה אפשרית בשום אופן".[2] השניים מאוהבים זה בזה, אף שהם מרקע חברתי שונה: אדוארד הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה, בן למשפחה ענייה, של מנהל בית ספר ואם פגועת מוח. פלורנס היא מוזיקאית מחוננת, בת לתעשיין עשיר ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד.
במהלך הערב, כל אחד מהשניים נזכר בקורות חייו וחושב על עתידו. אדוארד להוט למגע מיני ראשון עם פלורנס. פלורנס, לעומתו, מסויגת מקשר גופני. נשיקותיו של אדוארד מעיקות עליה, אך היא נחושה לקיים את חובתה כאשת איש. לא הייתה זו משימה פשוטה, כפי שמתאר המספר: "ומה עמד בדרכם? האישיות שלהם ועברם, בורותם ופחדם, חיישנות, אנינות מופרזת, היעדר הרגשה שמגיע להם, או היעדר ניסיון וחירות הליכות, וגם קצה זנבו של איסור דתי, האנגליות שלהם ומעמדם, וההיסטוריה עצמה."[3] השניים לא משתפים זה את זה בפחדיהם וברצונותיהם, והתוצאה הרת אסון: ניסיונו של אדוארד לשכב עם פלורנס מסתיים בשפיכה מוקדמת, וזרעו ניתז על גופה ומעורר בה סלידה עזה. פלורנס בורחת לחוף, וכעבור זמן מה אדוארד יוצא בעקבותיה. בין השניים מתפתחת מריבה, שבסופה פלורנס עוזבת את הפונדק וחוזרת לבית הוריה. פלורנס ואדוארד מתגרשים, וחיי כל אחד מהם נמשכים במסלול נפרד, אך מפעם לפעם כל אחד מהם חש געגוע לאהובו וחרטה על האובדן. דוגמה לכך הן מחשבותיו של אדוארד, המסיימות את הספר:
"אהבה ואורך רוח – אילו רק היו לו שני אלה בו-בזמן – ודאי היו מסייעים לשניהם לעבור את התקופה הקשה. ... הוא לא ידע, ואולי לא רצה לדעת, שבשעה שברחה מפניו, שקועה בצערה ובטוחה שהיא עומדת לאבד אותו, אהבה אותו אהבה עזה יותר מאי פעם, נואשת יותר, וכי צליל קולו, אילו קרא לה, היה לה בבחינת הצלה, והיא הייתה סבה על עקביה וחוזרת".[4]
כתיבת הספר
חוף צ'זיל מתאפיין בחלוקי אבן מיוחדים, המסודרים בו באופן טבעי לפי גודלם, מצפון לדרום. בראיון רדיו ל-BBC סיפר מקיואן שבעת כתיבת הספר החזיק על שולחנו חלוקי אבן אחדים שלקח מחוף צ'זיל. מחאות של אנשי הגנת הסביבה ואיום של הרשות המקומית להטיל עליו קנס של 2,000 ליש"ט גרמו למקיואן להחזיר את האבנים למקומן.[5]
עיקר הספר הוא תיאור מדוקדק של ליל כלולותיהם של אדוארד ופלורנס. מנקודת מוצא זו מקדיש הספר מקום נרחב לזכרונות ילדותם ונעוריהם של שני גיבורי הספר. ששת עמודיו האחרונים של הספר מוקדשים לתיאור דחוס של ארבעים שנות החיים הבאות של גיבוריו (ובעיקר אלה של אדוארד). מיכאל הנדלזלץ התייחס למבנה זה: "בניגוד לעמודים הרבים שבהם האריך לתאר רגעים קצרים, כאן מקיואן עושה "טלסקופיזציה" של זמן וסוקר את יתר 40 השנים בחייו של אדוארד. המשחק הזה במתיחת הזמן וכיווצו מחריף עוד יותר את התחושה של החמצת הרגע שבה עוסקת נובלה זו."[6]
האם פלורנס נוצלה מינית בידי אביה?
בעת שאדוארד מתפשט ופלורנס ממתינה לו על המיטה, היא נזכרת בשיט ביכטה עם אביה: "היא בת שתים-עשרה ושוכבת בלי נוע כמו שהיא שוכבת עכשיו, ממתינה, רועדת על הדרגש הצר שדופנותיו עץ מהגוני מבריק. במוחה חלל ריק, והיא מלאת בושה. ... השעה שעת ערב מאוחרת, ואביה פוסע לכאן ולכאן בתא החשוך הצפוף ומתפשט, כמו אדוארד עכשיו".[7]
תיאור קצר זה, שאין לו המשך בספר, העלה אצל מבקרים את ההשערה שפלורנס נוצלה מינית בידי אביה. מיכאל הנדלזלץ, למשל, כתב: "אם יש ברקע מעשה של התעללות מינית, הוא מעולם לא נכתב במפורש אך קשה להבין אחרת מדוע ברגע הקשה של ההתעלסות המסורבלת הראשונה, נזכרת פלורנס בעצמה [בתיאור הנ"ל]".[6] מקיואן התייחס לכך בראיון שבו אמר: "בגרסה הסופית זה נמצא שם כעובדה מעורפלת שהקוראים יוכלו לעשות בה כרצונם. לא רציתי להיות חד-משמעי מדי בעניין זה. קוראים רבים עלולים להחמיץ זאת כליל, וזה בסדר מבחינתי".[8]
