מערכת הסְפָרות העבריות משמשת בשיטת ספירה שהספרות מסומנות בה באותיות האלפבית העברי, בדומה לספרות יווניות. בשיטה זו ניתנות אותיות, על פי סדר האלפבית, לכל המספרים מאחד עד עשר, לאחר מכן לכל הכפולות של 10 עד 90, ולאחר מכן לכל הכפולות של מאה עד ארבע מאות.

השיטה הייתה נפוצה בעבר בקרב דוברי עברית, בטרם הוכנסו לשימוש הספרות ההודיות-ערביות. לשיטה שימושים גם בימינו, כשהשימושים העיקריים הם בציון תאריכים עבריים ובגימטריה.

בסיס 32 יכול להיכתב עם כל האותיות העבריות וכל הספרות ההודיות-ערביות (גימטריה פוזיציונלית).

ערכו המספרי של צירוף אותיות נקבע על ידי סיכום ערכיהן של כל האותיות בצירוף. לדוגמה, הצירוף רמ"ח שווה ל-200+40+8=248. עבור מספרים הקטנים מחמש מאות, די בשלוש אותיות לכל היותר - אחת למאות, אחת לעשרות ואחת לאחדות. על מנת להשיג מספרים הגדולים מחמש מאות מוסיפים ספרת מאות נוספת. לדוגמה, תשס"ו=400+300+60+6=766. לעיתים רחוקות יותר משתמשים גם בחמש האותיות הסופיות, על פי סדר הופעתן באלף בית, לציון המאות 500 - 900.

על מנת לספור אלפים, נהוג לכתוב את מספר האלפים מימין לשאר המספר. כך לדוגמה ה'תשס"ו מייצג את 5,766 (ה' פעמים אלף, כלומר 5,000, ואחר כך תשס"ו, המייצג את 766). הדבר עלול לגרום לדו משמעות, אך לרוב הכוונה ברורה מההקשר. כאשר כותבים את השנה הנוכחית נהוג לרוב להשמיט את מספר האלפים.

קיימות מספר שיטות הדומות למערכת הספרות העבריות. לדוגמה, הספרות היווניות. בדומה מערכת הספרות העבריות היא שיטת ספירה שאינה פוזיציונלית, כלומר ערכה של הספרה אינו תלוי במיקומה, ולכן את המספרים 4, 40, 400 מייצגות שלוש אותיות שונות: ד', מ', ת' בהתאמה. שיטה כזו אינה נוחה לעריכת ארבע פעולות החשבון (ובוודאי אינה נוחה לפעולות מורכבות יותר). רבי אברהם אבן עזרא, השתמש באותיות העבריות א - ט לציון הספרות 1 - 9, ואת האפס ציין באמצעות עיגול.

כדי להבדיל בין מילים ואותיות לבין מספרים נהוג להשתמש בגרשיים לפני האות האחרונה עבור צירוף של אותיות ובגרש לאחר האות, עבור אות אחת כדי לציין מספר. כך לדוגמה המספר 766 נכתב בתור תשס"ו ולא תשסו. אולם על פי האקדמיה ללשון העברית, באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים.^[1]

השימוש באותיות לכיתוב מספרים עלול ליצור צירופים הדומים למילים שרוצים להימנע מהם. נהוג לייצג את המספרים 15 ו-16 על ידי האותיות ט"ו ו-ט"ז, בהתאמה,^[2] מכיוון שצירוף האותיות י"ה או י"ו הוא אזכור לשם המפורש. במקרים רבים נמנעים מצירופים בעלי הקשר שלילי, כגון רע"ה, על ידי סידור אחר של האותיות, לדוגמה: ער"ה.

המטבעות הקדומים ביותר שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות, בהם השתמשו בספרות עבריות לסימול ערכם, תוארכו לסביבות שנת 100 לפנה"ס. שימוש זה היה נפוץ עד סביבות שנת 600 לספירה, ולאחריה אין זכר לשימוש זה.

מדיה וקבצים בנושא ספרות עבריות בוויקישיתוף