הגילויים הראשונים של ספרות גרמנית החלו במאה השמינית לספירה דרך אגדות הרואיות שנכתבו בגרמנית העתיקה, אך בין יצירות אלו ניתן למצוא גם כאלו הכתובות בניבים הסקסוניים של הגרמנית (למשל היליאנד). התקופה מהמאה התשיעית עד המאה האחת עשרה לספירה בספרות הגרמנית מאופיינת בנושאים בהשראת הכנסייה.
בתקופה מהמאה השתים עשרה עד המאה הארבע עשרה נכתבה הספרות הגרמנית בגרמנית התיכונה והיא מאופיינת בשירה אבירית על נושאי אהבה אצילית (למשל שירי רודולף פון אמס). חלק משירה זאת נכתבה בהשראת הטרובדורים הצרפתיים וחלק בהשראת המסורת הגרמנית. הירידה ההדרגתית בשירה האבירית כפי שבאה לידי ביטוי לדוגמה בעבודותיו של אולריך פון ליכטנשטיין מסמנת את המעבר למסורות ספרות אורבניות.
ספרות גרמנית בתקופת הרפורמציה
לאחר 1400 התחזקו סוגות ספרות פופולריות יותר כמו שירים עממיים, משלים, מעשיות ומחזות קצרים. הרפורמציה ותרגום התנ"ך בידי מרטין לותר שהשפיעו על איחוד הגרמנית והפיכתה לשפה תקנית השפיעו גם על הספרות הגרמנית. הכתבים הדתיים כמו החילוניים הושפעו רבות גם מההומניזם.
מלחמת שלושים השנים אשר הביאה חורבן נרחב וקרע על רקע דתי הביאה גם לגיבוש המודעות הלאומית שבאה לידי ביטוי בספרות הגרמנית בצורת מגמות אבסולוטיות. אקדמיות ספרותית בהמבורג, נירנברג וערים נוספות עבדו על טיהור ופיתוח הלשון הגרמנית.
עידן הגדולה של הספרות הגרמנית החל במאה השמונה עשרה, התאוריות הקלאסיציסטיות של יוהאן כריסטוף גוטשד שגרמו לתגובות ביקורת אלימות, סללו בעקיפין את הדרך לפרידריך קלופשטוק ובמיוחד לגוטהולד אפרים לסינג, הדראמטיסט והמבקר הגדול של הפרה-קלאסיות. תקופה זאת מכונה תקופת "הסער והפרץ" ("שטורם אונד דראנג" Sturm und Drang).
תקופה זאת כוללת גם את עבודותיו המוקדמות של יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר, גתה ושילר נתפסים כדמויות המשמעותיות של התקופה הקלאסית, שאופיינה באופן כללי באיפוק צלילות ואיזון. הרעיונות התרבותיים שלהם הופצו גם על ידי כריסטוף מרטין וילנד ופרידריך הלדרלין, מהמשוררים הגרמניים החשובים של התקופה.
הרומנטיציזם
בשלהי המאה השמונה עשרה הרומנטיציזם הספרותי שהתחיל בגרמניה אצל פרידריך שלגל שם דגש חזק יותר על רגש סובייקטיבי. סוגה ספרותית חדשה נולדה, הסיפורת, סיפור פרוזה שעסק לעיתים קרובות ביסודות על טבעיים. משוררים רומנטיים טיפוסיים היו לודוויג טיק, קלמנס ברנטאנו ויואכים פון ארנים, שהיו גם מלקטים ועורכים של סיפורי עם ושירי עם, שהולחנו על ידי רוברט שומאן ואחרים.
הספרות של רפובליקת ויימאר נטתה כלפי מוטיבים שלפני המלחמה והצטיינה בניבויים רשמיים ויוזמות. פעילות זאת הוחנקה עם עליית הנציונל-סוציאליזם, שעודד הגירת סופרים מובילים כגון תומאס מאן וארנולד צווייג.
ספרות לאחר המלחמה
בעשורים שלאחר המלחמה הייתה תחייה ספרותית עם רומנים בעלי ביקורת חברתית מאת סופרים כמו היינריך בל, גינטר גראס, זיגפריד לנץ ומקס פריש. סופרי מזרח גרמניה עסקו בעיקר בריאליזם הסוציאליסטי בעוד שנושאי הספרות במערב גרמניה היו מגוונים יותר. משורר בולט ויוצא דופן, המבטא את חוויות השואה בשפה הגרמנית, הוא פאול צלאן, היהודי יליד בוקובינה שבחר בגרמנית כשפת יצירה עיקרית.