PROFILPELAJAR.COM

סעד חדאד
سعد حداد
	מייג'ור חדאד מדבר עם כתבים במהלך מבצע ליטני, מרץ 1978
לידה	1937; מרג' עיון, לבנון
פטירה	14 בינואר 1984 (בגיל 47 בערך); מרג' עיון, לבנון
מדינה	לבנון
השתייכות	צבא יבשה
דרגה	ראאד (מייג'ור)
פעולות ומבצעים
	מלחמת האזרחים בלבנון; מבצע ליטני; מלחמת לבנון הראשונה ;

סעד חדאד (בערבית: سعد حداد; דצמבר 1937^[1]‏ – 14 בינואר 1984) היה איש צבא לבנוני ומייסדו של צבא לבנון החופשית שהפך ברבות הימים לצבא דרום לבנון.

ביוגרפיה

חדאד נולד בדצמבר 1937 בעיירה מרג' עיון שבדרום לבנון למשפחה נוצרית מלכיתית. אביו היה חקלאי, והוא אחד משישה ילדים. הוא למד בבית-הספר לקצינים של צבא לבנון, ובהיותו צוער השתתף במלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1958. אחר כך נשלח להשתלם גם בצבאות צרפת וארצות הברית, למד צרפתית ברמה גבוהה וגם אנגלית. חדאד שירת במגוון תפקידים ונפצע לראשונה בשנת 1969 בקרבות עם אש"ף שהתחוללו בפתחלנד. גילה התעניינות עמוקה בהיסטוריה ופוליטיקה תוך נטייה למפלגה הליברלית-הלאומית של הנשיא־לשעבר כמיל שמעון שאיתו קיים קשרים טובים. חדאד נהג לטעון: "אני אינני ערבי אלא לבנוני ממוצא פיניקי"^[1].

בתחילת שנות ה-70 שירת חדאד כסגן מפקד גדוד של צבא לבנון בדרום לבנון. בעת פשיטה של כוח צה"ל על בסיסי מחבלים בדרום לבנון, שבה כוח צה"ל את חדאד כדי שהוא ונהגו ידריכו אותם חזרה לישראל^[2]. עם קריסת כוחות צבא לבנון בפני כוחות המחבלים, ברח חדאד לביירות^[1].

ב-17 באוקטובר 1976 שחררה קבוצת לוחמים מהכפר קליעה את מרג' עיון בקרב בו נהרגו 30 מחבלים מוסלמים מצבא לבנון הערבי ואש"ף. הצלחת הלוחמים בקרב הביאה את צבא לבנון להקים את "יחידת אל-קליעה", יחידה בת 400 חיילים מרונים, רובם מכפר קליעה שעל גבול ישראל-לבנון בפיקודו של קצין הז'נדראמיה הלבנוני ע'סאן אל-חומסי. הרמטכ"ל חנא סעיד הטיל על סעד חדאד, בהוראת נשיא לבנון סולימאן פרנג'יה ליטול לידיו את הפיקוד על המובלעת הנוצרית שהתהוותה בדרום לבנון, בין פתחלנד וישראל, כדי להשליט בה סדר מצד אחד ולמנוע התקרבות לישראל מצד שני. חדאד הוברח למובלעת בדרום לבנון דרך נמל חיפה^[2]. באפריל 1977 קיים יועצו המדיני מסיבת עיתונאים בתל אביב בו הקריא מכתב של חדאד בו הצהיר שאינו כפוף לאיש בביירות, גינה את העולם שנטש אותם והודה לישראל על הסיוע שהעניקה לו^[3]. בספטמבר 1977 קיבל חדאד מישראל את אות המופת של צה"ל על פעילות כוחותיו במבצע קואופרטיב^[2]. באוקטובר 1977 ביקש חדאד מישראל באופן פומבי להתערב בלבנון כדי לעזור לו נגד אנשי אש"ף^[4]. בינואר 1978 מנע חדאד כניסת כפריים לבנוניים לעבודה בישראל כצעד לחץ להתגייסות לתפקידי שמירה במוצבים שלו^[5].

לאחר מבצע ליטני, במרץ 1978, בקשו בישראל למנות את סעד למפקד רשמי של הכוחות בדרום לבנון^[6]. חדאד הודיע בסוף מרץ 1978 על הקמת "צבא דרום לבנון" על בסיס המיליציה שלו^[7].

בשנת 1981 הכריז על שהשטח שבשליטתו "מדינת לבנון החופשית". צעד זה בא, על פי ריאיון עם הגנרל אנטואן לאחד, בתגובה לניתוק החשמל, המים והאספקה לאזור מרג' עיון, קליעה, בנת ג'ביל ורמיש שהיו תחת שליטה של יחידות נוצריות מצבא לבנון על ידי כוחות אש"ף וצבא לבנון הערבי. הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית מחד והכעיסה את הממשלה הלבנונית מאידך שתבעה את פיטוריו וסלים אל-חוס, ראש ממשלת לבנון, הדיח בעקבות ההכרזה את חדאד מהצבא, הפסיק את תשלום משכורותיהם של כל חייליו, והרשיעו שלא בפניו בבגידה. חדאד בתגובה פנה למועצה המייעצת של הממשלה (גוף משפטי עליון בלבנון אשר ביכולתו לבטל את החלטות הממשלה) וזו ביטלה את החלטת ראש הממשלה, אך בפועל, החלטת המועצה מעולם לא בוצעה.

על אף ההדחה מצבא לבנון, נהנה חדאד מאהדת האוכלוסייה המקומית. הוא ניצל את ערוצי התקשורת שיצרו תושבי האזור עם ישראל על מנת לקבל את המימון והחימוש שנדרשו להם והמיליציה התחזקה רבות מבחינה צבאית.

לאחר מבצע שלום הגליל, למרות הקשרים בין בשיר ג'מייל וישראל, לא הכיר ג'מייל בחדאד וחדאד נדחק הצידה^[8]. לאחר הטבח בסברה ושתילה הועלתה הטענה כי כוחותיו של סעד חדאד השתתפו בו, לצד הפלנגות הנוצריות. אולם ועדת כהן קבעה כי שום כוח בפיקודו של חדאד לא נטל חלק במבצע במחנות ולא בטבח. כך גם טען רוברט חתאם, שומר ראשו לשעבר של אלי חבייקה.

במשא ומתן על הסכם ישראל-לבנון 1983 נקבע שדרום לבנון תעבור לשליטת צבא לבנון ולא הושג סיכום על מעמדו של חדאד^[9]. בעקבות זאת, האשים אריאל שרון את הממשלה שהיא הפקירה את חדאד^[10]. קריסת ההסכם שימרה את מעמדו של חדאד בדרום לבנון.

חדאד היה מקורב לאטיאן סאקר, מנהיג מפלגת ומיליציית "שומרי הארזים". בתקופת פיקודו של חדאד על צבא לבנון החופשית שיתפו שתי המיליציות פעולה בלחימה נגד אש"ף והמיליציות הפלסטיניות בדרום לבנון. עם פטירתו של חדאד ומינויו של אנטואן לאחד למפקד החטיבה נותק קשר זה, ובין שני המנהיגים אף התפתחה יריבות. חדאד נודע גם כמפעילה של תחנת הרדיו הנוצרית "קול התקווה" בדרום לבנון, שהוקמה ומומנה על ידי הכומר האוונגליסטי האמריקני פט רוברטסון.

בתחילת אוקטובר 1983 אושפז חדאד במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה^[11]. לאחר שחרורו מבית החולים הכחיש שהוא חולה בסרטן^[12].

סעד חדאד נפטר ב-14 בינואר 1984 מסרטן^[13]. הלווייתו נערכה במצודת מרג' עיון ונכחו בה ראשי המפלגות והארגונים הנוצרים בלבנון: דני שמעון, בנו של נשיא לבנון כמיל שמעון ומנהיג המיליציה שכונתה "הנמרים", פאדי פרייס מנהיג ההפלנגות הנוצריות, מנהיג ארגון שומרי הארזים אטיין סאקר. המשלחת הישראלית כללה את ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, מספר חברי כנסת ביניהם אריאל שרון ושמעון פרס^[14].

חיים אישיים

כל ימיו התגורר במרג' עיון (למעט תקופות קצרות שהוצב בבירות) שאליה הביא את רעייתו טרז, מורה נוצרייה מצפון לבנון ואם שש בנותיו^[1]. בתו, ארזה חדאד, נולדה בראשית שנות השמונים. לאחר שסיימה את בית הספר התיכון היגרה לישראל וסיימה בשנת 2012 תואר שני באווירונאוטיקה בטכניון^[15].

בשנת 1985 הוצב במרג' עיון פסל לזכרו של חדאד שיצר הפסל מרדכי כפרי^[16]. בעקבות נסיגת ישראל מלבנון הוסר הפסל בסוף מאי 2000 בידי אנשי החזבאללה, שהשתלטו על הכפר^[17].