סנטו דיימי

ארגונים ופעילות
www.santodaime.org

סנטו דיימי (בפורטוגזית: Santo Daime) היא דת סינקרטית, הגדולה מבין שלוש דתות האיוואסקה הברזילאיות הכוללות את אוניאו דו וג'טאל União do Vegetal - UDV וברקיניה - Barquinha. נוסדה בשנות ה-30 של המאה ה-20 במדינת אקרי, בצפון מערב ברזיל על ידי ריימונדו אירינאו סרה (Raimundo Irineu Serra), הידוע בכינוי מאסטר אירינאו (אנ'). סנטו דיימי מהווה פסיפס תרבותי של מספר מסורות דתיות או רוחניות, הכולל קתוליות עממית (אנ'), ספיריטיזם קרדציסטי (אנ'), אנימיזם אפריקאי ושמאניזם של ילידים בדרום אמריקה, כולל וג'טליסמו (אנ') - חוכמת צמחי מרפא מקומית.^{[1][2][3][4][5][6]}

הטקסים, מכונים טרבלוס (trabalhos בפורטוגזית ברזילאית "עבודות"), אורכים בדרך כלל מספר שעות ומתבצעים בישיבה ב"ריכוז" שקט (מדיטציה), או שירה וריקודים. בטקסים שותים איוואסקה, כסקרמנט, המכונה דיימי. זהו שיקוי אנתאוגני, פסיכואקטיבי, (לא ממכר) המופק בתהליך בישול ממושך של שני צמחים. האחד, גזע של צמח מטפס, Banisteriopsis caapi (אנ'), המכיל בטא-קרבולינים (אנ'), המשרים רגיעה היפנוטית ונוגדים דיכאון. השני, עלי שיח ממשפחת הקפה, Psychotria viridis (אנ'), המכיל דימתילטריפטאמין (DMT), סם פסיכדלי מעורר הזיות ומשנה תודעה. השילוב בין הצמחים הוא סינרגטי ומאפשר מצב הזייתי מתמשך אשר לא מתקבל מכל אחד מהם בנפרד. 

הכינוי דיימי הוא צורת דיבור לביטוי Dai-me שפירושו "תן לי" – כבקשה מהאל תן לי אור, אהבה, כוח וכדומה. המונח מתייחס לא רק למשקה עצמו, אלא גם לכוח החיוני השוכן במשקה. יתרה מכך, הדיימי נחשב כישות אלוהית או אפילו כ"השכינה" עצמה, ומאמינים שהוא מקור החיים, החיוניות והבריאות וכן כל ידע וחוכמה עילאית.^[2]

כנסיית סנטו דיימי מקדמת אורח חיים מיטיב בהתאם למוטו של מסטר אירינאו - "הרמוניה, אהבה, אמת וצדק", כמו גם ערכים מרכזיים אחרים כמו חוזק, ענווה, אחווה וטוהר הלב. דוקטרינת סנטו דיימי, דוחה כל צורות של קנאות, עדתיות, גזענות וחוסר סובלנות דתית. באורח חייהם, המאמינים הוכיחו כי השתייה הטקסית של הדיימי בהקשר הדתי, לצד הפרקטיקה החברתית הנובעת מהדוקטרינה, מרחיבה את היכולות הקוגניטיביות כמו יכולת התפיסה, היצירתיות, וההבחנה של מאמיניה, בנוסף לכך מסייעת בנטילת אחריות אישית וקולקטיבית של חבריה. הדיימי מהווה, אם כן, גורם מניעתי וטיפולי בשירות חיזוק מצפונו של האדם.^[1]

מתחילתה, ההיסטוריה של סנטו דיימי לא הועלתה על הכתב אלא הועברה בעל-פה. כך שזיכרונותיהם החברתיים של אנשי הקהילה אינם מחויבים להיסטוריה, במובן המערבי של המושג, אלא רק לבחירת אירועים רלוונטיים להגדרה, ארגון והמשכיות של הקהילה הדתית.^[3][6]

כנסיית סנטו דיימי נוסדה בריו ברנקו, בירת מדינת אקרי, בצפון מערב ברזיל בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי ריימונדו אירינאו סרה, מהגר ממרניאו שבאזור צפון מזרח ברזיל, ונכדם של עבדים. אירינאו סרה נולד בסנט וינסנט פרר בשנת 1892 (או 1890) להורים אפריקאים והגיע לאזור האמזונס המערבי בשנת 1912, בעקבות הפריחה בתעשיית הפקת הגומי, אך בסמוך לקריסתה. התאריך הרשמי לייסוד הכנסייה הוא 26 במאי 1930.^{[1][3][4][5][6]}

על פי דיווחים של חסידיו, מסטר איריניו התוודע למסתורי האיוואסקה בפרו על ידי שמאנים ילידים.^[4] הוא התבודד במשך שמונה ימים ביער, וצרך את המשקה שוב ושוב. במהלך ימים אלו הוא חווה חזון שבו דמות, אותה הוא זיהה כמרים הבתולה, הופיעה בדמותה של מלכת היער. הדמות גלתה בפניו דוקטרינה דתית חדשה שעליו להביא לעולם, ציוותה עליו לקרוא לאיוואסקה 'דיימי' ולהקים מרכז רוחני שיקיים את הטקסים הספציפיים שהראתה לו. לפיהם, יוגש המשקה כדוקטרינה נוצרית חדשה. בנוסף, מלכת היער נתנה לו גם מזמורים, שהם אבן הפינה המפורשת של דוקטרינת סנטו דיימי.^[1][2][5]

תחילה מסטר אריניאו שימש כמרפא והחל לערוך טקסים רוחניים באמצעות איוואסקה. הגיעו אליו אנשים חולים רבים, שחפשו מרפא שלא יכלו להרשות לעצמם או שלא הצליחו למצוא בפרקטיקה הרפואית המקובלת. בין האנשים שטענו שנרפאו על ידו היה סבסטיאו מוטה דה מלו שלימים הוא ובני משפחתו יפיצו את הדוקטרינה ברחבי העולם.^[1]

עם הזמן פיתח מסטר אריניאו מערכת דתית חדשה ומקורית, ששאבה ממקורות רבים. בעשורים הראשונים לקיומה, כנסיית סנטו דיימי הייתה מוגבלת לאזור האמזונס וחבריה היו אך ורק חקלאים פשוטים, רבים מהם היו צאצאיהם של עובדי מטעי הגומי ובני המעמדות הנמוכים. בשנות ה-40 העביר אירינאו סרה את הכנסייה שלו לשכונה הכפרית אלטו סנטו, שבה התקיימה פעילות הכנסייה כמרכז יחיד עד שנות ה-60, ובה המשיך להתקיים המרכז של הזרם השמרני של הקהילה לאחר הפיצול.^[2][3][5]

עוד בחייו מינה מסטר אירינאו את לאונציו גומס (Leôncio Gomes) כיורשו וכמנהיג הרוחני והורה לו לא לשנות דבר בפורמט הפולחן.^[3] כשמאסטר אירינאו נפטר, בשנת 1971, נוצר פיצול בין משפחתו לתלמידו סבסטיאו מוטה דה מלו (Sebastião Mota de Melo) או כפי שכונה פדרינו סבסטיאו (Padrinho Sebastião). הפיצול חל על רקע של מחלוקת לגבי השימוש במהלך הטקסים בקנביס, שכונה סנטה מריה. סבסטיאו דגל בשימוש בקנביס בניגוד לדעתו של מסטר אירינאו שאסר על הדימיסטים להשתמש בקנאביס, LSD, מורפיום וסמים אחרים.^[1][2]

שנתיים לאחר מותו של מסטר אירינאו, סבסטיאו הקים מרכז דיימיסטי משלו בביתו בפאתי ריו ברנקו. בשנת 1974 הוא רשם את המרכז כישות דתית, פילנתרופית, ללא מטרות רווח, בשם CEFLURIS - Centro Eclético da Fluente Luz Universal - Raimundo Irineu Serra (המרכז האקלקטי של האור האוניברסלי הקורן – ריימונדו אירינאו סרה). בניגוד למאפייני האנשים של הזרם השמרני באלטו סנטו, רבים מחסידיו של פדריניו סבסטיאו היו ברזילאים מהדרום האמיד של המדינה או אזרחים ממדינות דרום אמריקה אחרות שהתעניינו בדיימי בגלל ניסיונם בסמים שונים ובתרבות הנגד של המעמד הבינוני. אלו היו ימי השלטון הצבאי בברזיל, ורבים מאלו שחברו לפדרינו סבסטיאו נתפסו על ידי החונטה כחתרנים נגד השלטון.^[6] בתחילת שנות ה-80 העביר פדריניו סבסטיאו את מטה הכנסייה לכפר סאו דו מאפיה (Céu do Mapiá), במעבה היער, במדינת אמזונס בברזיל. עבור רבים מאנשי אלטו סנטו, עזיבתם של פדריניו סבסטיאו וחסידיו מפאתי ריו ברנקו למעמקי היער הוסברה ברצונם להשתמש בקנביס ללא הפרעה. סבסטיאו מת בשנת 1990. אלמנתו, ריטה גרגוריו דה מלו וילדיו אלפרדו וולדטה, נותרו האחראים להמשך שליחותו הרוחנית ולעבודתו החברתית והקהילתית.^[1][6]

בשנות ה-80 וה-90 הכנסייה התרחבה, תחילה בתוך ברזיל וביבשת אמריקה ומאוחר יותר אף מעבר לים, והפכה לתנועה עולמית. בשנת 1997, עם צמיחת הארגון, בוצעה רפורמה מוסדית רחבה, שהפרידה בין התחום הדתי והדוקטריני לבין התחום האדמיניסטרטיבי. הכנסייה שינתה את שמה ל- ICEFLU - Igreja do Eclectico Culto Eclectico da Fluente Luz Universa Patrono Sebastião Mota de Melo.^[1][5]

CEFLURIS מייצגת היום רשת של ארגונים שאליה משויכים ארבעה מוסדות המטפלים באתגרים כלכליים, חברתיים וסביבתיים.^[1]

כיום רוב חברי כנסיית סנטו דיימי קשורים לזרם של פדריניו סבסטיאו. בנו, פדריניו אלפרדו, הוא הנציג הדתי העיקרי של דוקטרינה זו. יש כיום כ-50 קהילות בברזיל וכ-60 ב-43 מדינות ברחבי העולם. הזרם של אלטו סנטו מתמקד במקום מושבו ומהווה מיעוט קטן של הקהילה.^[1][6]

המשתתפים בטקסים שותים דיימי בכדי לההתמסר לתהליך שבאמצעותו הם עשויים ללמוד על עצמם, להיות צנועים יותר, להיפתח ולחוות את חסד האל. איוואסקה ידועה בחזיונות או כפי שהן נקראות "miracaos" שהיא מחוללת. בעקבותיהן יש תובנות שונות, הרחבה של התודעה וחדות נפשית, תחושת חיבור עם הטבע והמציאות הרוחנית, כמו גם שיעורים ארציים יותר ופחות נעימים על העצמי. הדיימי חושף הן היבטים חיוביים והן היבטים שליליים או בלתי פתורים של הפרט, וגורם ל"מסעות" קשים המעמתים את הפרט עם תוכן פסיכולוגי קשה זה.

שתיית דיימי יכולה לגרום להקאות קשות, אשר נחשבות כטיהור רגשי ופיזי כאחד. לעיתים קרובות זו המטרה הסופית של הטיהור על-ידי איוואסקה לפיו רגשות שליליים, אלמנטים חוטאים מבפנים, ואפילו אנרגיות דמוניות מורחקות, כמו גם רעלים פיזיים. תהליך זה מוביל לשחרור כללי, תחושת שמחה, קלילות ובהירות לאחר מכן, עם שיפור כללי בחיים. הסכנות היחידות הן, שאפשר לחוות במהלך הטקסים חשיפה של נטיות אגואיסטיות וחרטה. רמות תודעה אלו, שזרמים בפסיכולוגיה מכנים טרנס-פרסונליות, נחוות במהלך הטקסים ובזמן הישיבה בריכוז, ואשר לפי האמונה מייצגות מגעים עם העולם הרוחני.

הטקסים מכונים "עבודות" - "trabalhos". מכיוון שנדרשת עבודה קשה בדרך הרוחנית, עצלות היא מכשול בנתיב הנשמה. ההשפעות של דיימי בשילוב ריקוד, שירה וריכוז הנמשכים עד כשתים עשרה שעות דורשות ומפתחות סיבולת, נחישות ותקיפות (המכונים firmeza). הדיימי לרוב יעניק אנרגיה לאנשים ויעזור להם בעבודה מאתגרת ארוכה, עם עזרה נוספת שתבוא מתחושת אחווה ומטרה משותפת, בהתאם לדוקטרינה.

קיימים חמישה סוגי מפגשים.^[2] המפגשים הרגילים מכונים concentraçãos (מפגשי ריכוז או מדיטציה) ומתקיימים פעמיים בחודש. המפגשים נפתחים בהגשת הדיימי לכל הנוכחים. בדרך כלל, יש מנה נוספת בהמשך הפגישה. החלק המרכזי בכל מפגש הוא פרק זמן של שעה וחצי עד שעתיים בו יושבים המשתתפים בדממה. לפני כן, וגם לאחר מכן, המשתתפים מתפללים, שרים ורוקדים. המפגשים מתחילים בדרך כלל בסביבות שמונה בערב ונמשכים כשש שעות.^[2]

סוג אחר הם המפגשים החגיגיים, המתקיימים בתאריכים קבועים. אלה כוללים את חג המולד, יום השנה החדשה וימי קדושים שונים, וכן תאריכים מיוחדים בתולדות חייהם של מייסדי הכנסייה. מפגשים חגיגיים עשויים להתקיים גם כדי לחגוג את ימי השנה של מנהיגים של קהילות מסוימות, כמו גם נישואים. במפגשים החגיגיים המשתתפים עומדים בהרכבים מסודרים, והם רוקדים ומזמרים בליווי מוזיקה בביצוע קבוצת נגנים. בדרך כלל המפגשים החגיגיים מתקיימים בלילה והם נמשכים כאחת עשרה שעות. עם זאת, לעיתים, מסיבות מעשיות, המפגשים מתקיימים בשעות היום. במפגשים החגיגיים הדיימי מוגש ארבע או חמש פעמים. לאחר ההגשה השנייה יש בדרך כלל הפסקה במהלכה יוצאים המשתתפים מהאולם בו מתקיים המפגש כדי להירגע.^[2]

סוג שלישי של מפגש הוא של trabalhos de estrela (עבודות של הכוכב), על שם שולחן בצורת כוכב העומד במרכז. מדובר במפגשים אינטימיים עם מספר קטן של משתתפים המתקיימים באירועים מיוחדים שעליהם החליט הפדריניו המקומי. בדרך כלל הם משמשים כמפגשי ריפוי וככאלה, הם מתמקדים באדם אחד שחולה. במפגשים אלו יש מזמורים, אך אין ריקודים.^[2]

הסוג הרביעי של הפגישות מתקיים לעיתים רחוקות - זוהי מיסה למתים.^[2]

סוג הטקס החמישי הוא ה- feitio (הכנה), הטקס שבו מכינים את הדיימי. טקס ההכנה הוא סוג המפגש היחיד שמתקיים בחוץ, בטבע. בדרך כלל, טקס זה מתחיל בשעות הלילה המאוחרות ונמשך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות של היום שלמחרת. בדרך כלל, המינונים של דיימי המוגשים במהלך הטקס גדולים יותר מאלה המוגשים בכל הטקסים האחרים.^[2]

הליבה של הפגישות הטקסיות של דיימי הם ה- hinos (מזמורים). המזמורים מלווים בריקודים המכונים bailados. אומרים שהמזמורים 'התקבלו' תחת השפעת הדיימי על ידי מסטר אירינאו, פדריניו סבסטיאו וחברים בולטים אחרים בקהילה. מכלול המזמורים נחשבים על ידי הדיימיסטים כמסרים אלוהיים בהשראה רוחנית. הם מציגים חוכמה אזוטרית נסתרת, ומהווים את התורה הכתובה היחידה של הכנסייה ואת המשנה של הסנטו דיימי. הפזמונים הם טקסטים פשוטים למדי המורכבים מתפילה, תחינה והלל לאלוהים, לחיים ולאיתני הטבע, כמו גם תיאורים של סצנות וישויות בעלי חזון. הפזמונים הראשונים הם ברכות למפגש טוב, אחר כך מגיעים מזמורים המבטאים קושי ומאבק. בהמשך מזמורים המתארים חזיונות ומסירות נפש דתית. מזמורי הסיום הם בדרך כלל שירי הלל וצהלה. מבחינה מוזיקלית, הפזמונים דומים לשירים פופולריים ודתיים של צפון-מזרח ברזיל, והם משלבים אלמנטים אירופאים ואפריקאים.^[1][2]

במקור, לא היו טקסטים כתובים לתורת סנטו דיימי, שכן המאמינים הראשונים לא ידעו קרוא וכתוב, ולמדו את התורה מתוך שמיעה בזמן שירת המזמורים במהלך הטקסים, בהשראתם חקרו את הערכים הנצחיים של אהבה, הרמוניה וחוסן באמצעות דימויים פיוטיים ומטאפוריים. אוספי מזמורים של המאמינים הראשונים הפכו מאז ליצירות הקודש של הדוקטרינה - "הקרוזיירו" (Cruzeiro).

עד שנות השישים של המאה העשרים השימוש בדימתילטריפטמין (DMT) היה חוקי ברחבי העולם ועל כן המחקר בתחום באותן שנים היה פורה מאוד.^[7] אך בסערת התרבות והפוליטיקה של התמורות של שנות השישים הסוערות בארצות הברית (השימוש בקנאביס ובסמי פנאי אחרים בקרב צעירים, הפגנות על איכות הסביבה, זכויות נשים, צעדות זכויות אזרח ובמיוחד הפגנות נגד מלחמת וייטנאם) הן נחשבו כגורם לתסיסה חברתית. האקלים החברתי, שאפשר את השימוש והמחקר על סמים פסיכדליים, השתנה.^[8] תשומת הלב התקשורתית הופנתה, באופן בלעדי כמעט, לצד האפל של החומרים הפסיכדליים (טריפים רעים, התפרצויות פסיכוטיות, פלשבקים והתאבדויות). ההתלהבות האדירה שליוותה את הסמים הללו עד אז, פינתה את מקומה לבהלה מוסרית. הממסד הגיב בחקיקת חוקים חדשים שהגבילו את השימוש ואת יכולתם של החוקרים לחקור את התרופות, ומקורות המימון פסקו לתמוך במחקר. עם תום העשור הפכו הסמים הפסיכדליים, אשר עד אז היו חוקיים לגמרי במקומות רבים, לבלתי-חוקיים בעליל בארצות הברית ובהמשך לכך ברוב מדינות העולם.^[7]

מכיוון שהאיוואסקה מכילה את התרכובת הפסיכואקטיבית DMT, שנמצאת ברשימת הסמים בפיקוח, וככזו הניהול והצריכה שלה אסורים בחוק ברוב המדינות, כנסיית סנטו דיימי מצאה את עצמה במרכז מאבקים וסכסוכים משפטיים במדינות שונות, ככל שהכנסייה התרחבה. אך בשל השימוש באיוואסקה כסקרמנט, בדרך כלל, בתי המשפט במדינות השונות אישרו את השימוש באיוואסקה בתנאים מגבילים לצורכי פולחן בלבד.

מתחילתה, גילתה כנסיית סנטו דיימי פתיחות רבה לקידום דיאלוג עם המדע ומחקר אקדמי בכלל. עמדה זו הייתה חשובה והכרחית בימיו הראשונים של המאבק ללגליזציה של הדיימי, כאשר הגישות עדיין היו אמפיריות ברובן וחסרות בסיס מדעי מוצק.^[1]

כיום יש תחום רחב של מחקרים בתחום האנתרופולוגיה החברתית, אתנובוטניקה ודיסציפלינות אחרות. כמו גם בנושאי תודעה, הקשר בין המוח לנפש, פסיכולוגיה קוגניטיבית, פילוסופיה רב שנתית, דתות השוואתיות, מצבי תודעה מורחבים וכו'.^[1]

אנשי סנטו דיימי תופסים מחלות כתופעה שנובעת מקונפליקט של רגשות והריפוי מהן אפשרי בעבודה רוחנית. על כן, שתיית דיימי יכולה לשחרר שרשרת של תהליכים של ידע עצמי, שיש בהם כדי לקדם איזון נפשי ולהביא לריפוי הגוף והנפש כאחד.^[9]

הממסד האקדמי והרפואי מסתייגים עדיין מהשימוש ב- DMT בגלל האיסורים החוקיים שהתפתחו בסוף שנות השישים. אך מסוף שנות השמונים וביתר שאת עם חלוף השנים מאז, התקיימו מחקרים מדעיים רבים, שבוחנים את השפעת הסם על בני האדם.

ראוי להדגיש שני פרויקטים של מחקר חשובים במיוחד. הראשון הוא החקירה הרשמית שערכה ממשלת ברזיל בסוף שנות ה-80, שהביאה ללגליזציה של השימוש הדתי באיוואסקה בברזיל בשנת 1992.^[1] השני הוא 'פרויקט הואסקה' שפותח על ידי קולקטיב של חוקרים בינלאומיים. פרויקט הואסקה הציג ממצאים חשובים לגבי השימוש באיוואסקה כסוכן ריפוי, ככל שהוא ידוע בהקשר הילידי שלו.

המחקר הפרמקולוגי שנערך על איוואסקה עד כה, מצא כי השימוש בו בטוח במידה סבירה,^[10][11][12] וכי צריכה ארוכת טווח אינה רעילה לבני אדם^[13] עם זאת, יש סכנה אפשרית במקרים בהם מוסיפים למשקה צמחים אחרים שטרם נחקרו.

מחקר שבדק את ההשפעה של שימוש ארוך טווח באיוואסקה על בריאות הנפש מנקודות מבט שונות (אישיות, פסיכופתולוגיה, נוירופסיכולוגיה, עמדות חיים ורווחה פסיכו-סוציאלית) לא מצא עדות לשינויים פתולוגיים באף אחד מהתחומים שנחקרו. יתר על כן, נמצא שאצל משתמשי איוואסקה יש שכיחות נמוכה יותר של סימפטומים פסיכופתולוגיים בהשוואה לקבוצת ביקורות. הם הפגינו הישגים טובים יותר במבחנים נוירופסיכולוגיים, השיגו ציונים גבוהים יותר ברוחניות והראו הסתגלות פסיכו-סוציאלית טובה יותר.^[13].

דוח של ICEERS - המרכז הבינלאומי לחינוך, מחקר ושירות אתנובוטני, משנת 2021 שבחן את הידע המחקרי על איוואסקה נכון לעכשיו, מסכם את מסקנותיו כך: "לסיכום, הן הספרות המדעית הקיימת עד כה על השפעות אקוטיות וארוכות טווח של איוואסקה והן המחקרים שבהם נעשה שימוש באיוואסקה ככלי טיפולי באוכלוסייה פסיכיאטרית, מראים כי המרתח בטוח מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית, ובנוסף, יש לו פוטנציאלים טיפוליים מעניינים". במיוחד בתחומים של הפרעות נפשיות ומחלות ניווניות, שחסרות כיום טיפולים יעילים.^[14]

לדעתו של מסטר אירינאו הוא מעולם לא ייסד דת. העבודות (trabalhos) הן חלק מדוקטרינה נוצרית. מי שמתרגל סנטו דיימי הוא דיימיסטה בפרקטיקה שלו אבל נוצרי – קתולי באמונתו. מסטר אירינאו כינה את מקום המפגש מרכז ולא כנסייה.^[6] אולם בזרם של פדרינו סבסטיאו, מרכזי הדיימי נקראים כנסיות. וסנטו דיימי נחשבת לדת, וכך הם מפרסמים זאת באתר האינטרנט שלהם.^[1]

יש הבחנה חשובה בין דת לדוקטרינה כמו של סנטו דיימי. דתות הן בדרך כלל דוגמטיות ויש להן משהו כמו קטכיזם – מדריך אמונה, שאומר למאמינים במה יש להאמין ובמה לא. לעומת זאת, בסנטו דיימי מעולם לא נוצר מסמך שכזה. להפך, דוקטרינת סנטו דיימי, דוחה כל צורות של קנאות וחוסר סובלנות דתית.

• אתר האינטרנט הרשמי של סנטו דיימי (בפורטוגזית)