סטבאן מוקרניאץ, בשמו בלידה סטבאן סטויאנוביץ' (בסרבית: Стеван Мокрањац, Стеван Стојановић או בכתב לטיני - Stevan Mokranjac, Stevan Stojanović, 9 בינואר1856 נוגטין - 28 בספטמבר1914סקופיה) היה מלחין, מנצח מקהלה, צ'לן ומורה סרבי למוזיקה.
כונה לעיתים קרובות "אבי המוזיקה הסרבית" או "הדמות החשובה ביותר של הרומנטיזם המוזיקלי הסרבי". היה מייסד ויושב ראש ראשון של "חברת המוזיקאים הסרבים". מחרוזת 15 הסויטות למקהלה "רוּקוֹבֶטי" ("זרי פרחים") בהשראת הפולקלור מאזורים שונים של סרביה, של יוגוסלביה לשעבר ובולגריה נחשבות לאבן פינה במוזיקה הקלאסית הסרבית. משנת 1906 היה חבר בהתכתבות של האקדמיה המלכותית הסרבית.[1]
רקע משפחתי ושנות ילדותו וצעירותו
בית ההורים של מוקרניאץ בנגוטין
סטבאן סטויאנוביץ' נולד בשנת 1856 בעיר נגוטין, אז בנסיכות סרביה. קרובה לגבול עם ולאכיה ובולגריה, נגוטין הייתה אז עיירה בת מעל 3,000 תושבים. בני סטויאנוביץ' קיבלו את הכינוי "מוקרניאץ" לפי הכפר מוקראניה (Mokranje) שבו חיו אבותיהם. "מוקרניאץ" - משמעותו - "בן היישוב מוקראניה". האב, בעל מסעדה שבנה בשנת 1850 את בית משפחתו בנגוטין, נפטר יומיים אחרי לידת בנו. מוקרניאץ גודל על ידי אמו, יחד עם שלושת אחיו. בגיל 10 קיבל את כינורו הראשון כמתנה מאחד מדודיו. את רוב ילדותו ונעוריו בילה בעיירת הולדתו, נגוטין, בזאייצ'אר ובבלגרד.
בגיל 15 המשפחה עברה לגור בבלגרד. שם סיים סטבאן את לימודי ה"גימנסיה" ונרשם לבית הספר הגבוה, לפקולטה למדעי הטבע ולמתמטיקה, מפני שלא הייתה קיימת עדיין אקדמיה למוזיקה. עם זאת משיכתו למוזיקה וכשרונותיו הביאו אותו עוד כתלמיד תיכון לשורות החברה הכוראלית (מקהלתית) של בלגרד. הוא הפך לחברה הצעיר ביותר. סופו של דבר זכה למלגה מטעם הממשלה הסרבית שאיפשרה לו לנסוע ללימודים בחו"ל.
עם זאת הכסף שעמד לרשותו היה מוגבל ולא יכול היה לזכות בדיפלומה של האקדמיה למוזיקה. בשנים 1883-1879 למד מוקרניאץ באקדמיה למוזיקה במינכן אצל יוזף ריינברגר עם מלגה מטעם החברה המקהלתית של בלגרד. אחרי שב-1883 בעקבות תקרית מסוימת הופסקה לו המלגה, בשנים 1885-1884 למד מוקרניאץ אצל מורים ואצל אלסנדרו פאריזוטי ברומא. לאחר מכן למד שנתיים נוספות (1887-1885) בקונסרבטוריון בלייפציג אצל סלומון יאדאסון ואצל קארל ריינקה.
בתקופה זו נשא מוקרניאץ לאשה זמרת בשם מריה "מיצה" פרדיץ', חברה במקהלתו וב-20 שנה צעירה ממנו, אחייניתו של הצייר אורוש פרדיץ'. לזוג נולד בן, מומצ'ילו, שלא הביא לעולם צאצאים.
דוד אשתו צייר דיוקן של המוזיקאי.
בשנת 1899 מוקרניאץ הקים יחד עם צבטקו מנוילוביץ' ועם סטניסלב ביניצ'קי את "בית הספר הסרבי למוזיקה", בו לימד את המקצועות העיוניים והיה מנהלה הראשון עד שנת 1913[4]. באותה שנה ייסד גם את הרביעייה הסרבית הראשונה יחד עם פ. מלהר, סט. סראם וי. סבובודה. מוקרניאץ ניגן בה בכינור השני. בשנים 1893-1889 מילאה רביעייה זו תפקיד חלוצי במוזיקה הקאמרית במדינה.
את רוב יצירותיו הידועות הלחין מוקרניאץ בשלהי המאה ה-19, אך המשיך להלחין גם בתחילת המאה ה-20.
בשנת 1912 בגלל מחלה נאלץ להפסיק בהדרגה את פעילותו כמנהל החברה המקהלתית בבלגרד.
בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט המלחין עם משפחתו מבלגרד לסקופיה. באותה שנה, בספטמבר 1914 הוא הלך לעולמו.
יצירתו
בהתחלת פעילותו המוזיקלית, העלה מוקרניאץ שירים של הכנסייה הסרבית האורתודוקסית על תווים בחמשה. הוא עצמו הלחין שירים כנסייתיים. קובץ ראשון פרסם בשנת 1908 בבלגרד תחת הכותרת "שמונה טונים" (" Osmoglasnik"). קובץ זה הפך לספר לימוד יסודי בסמינרים האורתודוקסים לכמרים סרבים אחרי מלחמת העולם הראשונה. שירי מוקרניאץ היו ייחודיים, מפני שהוא הסיר את היסודות הקישוטיים והמיקרוטונליים שלהם ויצר להם הרמוניות, מה שהבדיל אותם מהשירה הכנסייתית אורתודוקסית האחרת. עם הזמן המסורת שביסס התקבעה בתודעה הציבורית והשכיחה את הגרסאות הישנות יותר של השירה הכנסייתית הסרבית.[5]
אחרי מותו פורסמו שירים נוספים השאובים מהפולקלור הסרבי.
מוקרניאץ הלחין גם קטעי מוזיקה דתית בסגנון פוליפוני דומה לשירי ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה. במסעותיו ללבאץ' ולקוסובו, ברחבי בוסניה והרצגובינה ומקדוניה, על מנת לאסוף ולרשום לפי האוזן שירים עממיים, מוקרניאץ שיחק תפקיד חשוב בקידומה והפצתה של המוזיקה מן האזורים הכפריים של סרביה ושל האזורים השכנים (קוסובו, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה, החוף הדלמטי, בולגריה). בסך הכל אסף כ-300 שירי עם[6] . בשנים 1883–1913 הוא הלחין 15 סוויטות למקהלה אותן כינה "זרי פרחים" (Rukoveti) הכוללים 82 שירים. אחד השיאים באמנותו נחשב העיבוד ב"רוקובט" מס.10 לפי השיר העממי המקדוני "Biljana platno beleše“ (ביליאנה מלבינה פשתן)[7] . מוקרניאץ הלחין גם "ליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס ו"האדרתו של איבקו" (1901). בשנת 1906 הוא יצר גרסה מקהלתית מעורבת של "ההאדרה של סאבה הקדוש", שנכתבה במקור למקהלת גברים בשנת 1893.
בשנת 1913 מוקרניאץ הלחין את קטע הסיום השמונים ושניים של "זרי פרחים", תחת הכותרת "ימי חורף" ( Zimski dani ) ושנועד למקהלת ילדים. כתב גם יצירות רבות אחרות למקהלות ילדים
יצירות
מוזיקה מקהלתית חילונית
15 סוויטות למקהלה וסולנים א קפלה - מחרוזת עיבודים של שירי עם - Rukoveti 1909-1883
(החמישי - "אוי לי סטאנה אהובתי", ה-14 - "אני שר שיר עצוב")
עיבודים למקהלה של שירי עם רומנים, הונגרים וטורקים.
כוללת שירי עם מעובדים ששילב אותם בעבודת הקודש, מנגינות ליטורגיות והמנונים ושירי מקהלה מקוריים, כמו הרקוויאם ו אחרים.
Osmoglasnik (שמונה טונים)
Božanstvena Liturgija Svetog Jovana Zlatoustog ליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס, לרבות Heruvimska pesma (שיר כרובים)
שני שירי תפילה (סטיכרה) ליום שישי הטוב Dve pesme na Veliki Petak
Tebe Odjejusčagosja (דוקסאסטריון)
Tri statije,שלושה "סטאסיס" (כולל הסטאסיס השלישי Statija treća)
Akatist
Tebe Boga hvalim טה דאום
Opelo רקוויאם בפה דיאז מינור (1888)
Veličanije Sv. Savi מגאלינריון (האדרה) של סאבה הקדוש
Tebe pojem
Vjeruju אני מאמין
Aliluja הללויה אחרי כרוביקון
Aliluja ) הללויה אחרי טריסגיון
Budi imja Gospodnje יהי שם אלהים
Mnogaja ljeta שנים רבות יתן
Molitvami Bogorodici על ידי תפילות לאם האלהים
Njest svjat או, אדון אלוהי, אין קדוש ממך
מוקרניאץ פרסם בחייו 3 כרכים של שירי.
הוא עיבד שירי עם ברמות עיבוד שונות - החל מהרמוניזציה פשוטה לשלושה קולות ילדים, דרך עיבודים למקהלות גברים ועד עיבודים למקהלות מעורבות.
מורשתו
שטר סרבי עם דיוקנו של מוקרניאץ
גם אחרי מותו זוכה מוקרנאיץ בסרביה להוקרה רבה. יצירותיו נחשבות לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הסרבית. השירים הכנסיתיים שהקליט ועיבד מוקרניאץ ומלחינים אחרים מהווים את היסוד של הזמרה המונופונית הכנסייתית הסרבית בימינו.
הסויטות הקוליות שלו השפיעו על היצירות של המלחינים הסרבים מן הדורות הבאים - פטר קוניוביץ' וסטבאן חריסטיץ' (למשל, בבלט שלו "אגדה מאוחריד").[8]
פרסים ואותות כבוד
3 בפברואר 1906 - חבר בהתכתבות של האקדמיה המלכותית הסרבית
1911 - חבר בהתכתבות של האקדמיה הצרפתית לאמנויות
הנצחה
1923 גופתו הועברה מסקופיה לקבורה מחדש בבלגרד, ב"בית הקברות החדש" (נובו גרובליה).
בית הספר הסרבי למוזיקה בבלגרד, שהקים, נקרא אחרי מותו "בית הספר מוקרניאץ".
בתי ספר למוזיקה ברחבי סרביה - בקרלייבו, בפוז'רבאץ (2014) נקראו על שמו.
גם מקהלה כנסייתית סרבית בהמילטון, מדינת אונטריו, בקנדה נושאת את שמו.
1951 הופק סרט תיעודי קצר על המוזיקאי (בבימוי מיליבויה מיכאילוביץ')[9]
1964- בית משפחת מוקרניאץ בנגוטין שופץ ונהפך למוזיאון ומרכז למוזיקה.
1965- החל משנה זו מתארגן בנגוטין פסטיבל שנתי "ימי מוקרניאץ" (Mokranjčevi dani) ביום הולדתו של המלחין, יום סטבאן הקדוש
1981 -פסל לזכרו הוקם בחצר בית ילדותו בנגוטין, במלאת 125 שנה להולדתו.
בשנים 1999-1992 פורסמו בסרביה ב-9 כרכים "כלל היצירות" של מוקרניאץ, בעריכתה של המוזיקולוגית דניצה פטרוביץ' .בכרך עשירי פורסמו מסות ומחקרים על חייו ויצירתו של מוקרניאץ,על התכתבויותיו, על שפתו ההרמונית, ביבליוגרפיה של יצירותיו ושל המאמרים על אודותיו.
הליטורגיה של יוחנן כריסוסטומוס הוקלטה על ידי מקהלת גלינקה בסנט פטרסבורג.
מקהלת רשות השידור של סרביה הקליטה את ליטורגיה, את הרקוויאם, את ההמנונים ליום השישי הטוב ולשבת הקדושה, את 15 ה"רוקובטי", את המנגינות מדלמטיה, ואת "עדר העזים".
ספרות
Kuburić-Borović, Marija - "Church and Religious Music in the Eastern Orthodox Tradition". In Blagojević, Mirko; Todorović, Dragan. Orthodoxy From An Empirical Perspective. Belgrade: Yugoslav Society for the Scientific Study of Religion (2011). ISBN 978-86-82417-29-3.
.svg){kind=logo}