נשיא ארצות הברית בפועל (באנגלית: Acting president of the United States) הוא אדם שמחזיק באופן לגיטימי את סמכויותיו וחובותיו של נשיא ארצות הברית, אף על פי שאינו ממלא את התפקיד באופן רשמי. ישנו סדר ירושה קבוע בו מנהיגי הקונגרס של ארצות הברית וחברי הקבינט הנשיאותי נכנסים לתפקיד הנשיא אם וכאשר זה המכהן נבצר מלמלא את תפקידו, מודח, נפטר או מתפטר מתפקידו. תפקיד "הנשיא בפועל" מאויש גם במקרה בו סדר הירושה יוצא לפועל כאשר הנשיא הנבחר אינו נכנס לתפקידו טרם יום השבעתו או במידה לא עלה בידו להגיע ליום זה (כתוצאה מוויתור על התפקיד, מוות או גורמים אחרים).

חוקת ארצות הברית מתייחסת אל סדר הירושה של הנשיא מספר פעמים – בתת-הסעיף השישי של סעיף 1 בפרק השני, וכן בתיקון ה-20 ובתיקון ה-25. סגן נשיא ארצות הברית הוא נושא המשרה היחיד שמוגדר כיורש נשיאותי בידי החוקה. סעיף הירושה שמוגדר בפרק השני מסמיך את הקונגרס לקבוע אילו בעלי תפקידים פדרליים יחליפו את הנשיא במקרה בו נבצר מסגן הנשיא למלא את התפקיד, אירוע שטרם אירע. חוק הירושה הנשיאותי הנוכחי אומץ בשנת 1947 ותוקן בפעם האחרונה בשנת 2006. סדר הירושה הוא כדלקמן: סגן הנשיא, יושב ראש בית הנבחרים, הנשיא הזמני של הסנאט ולאחר מכן חברי הקבינט של ארצות הברית כשהראשון בהם הוא מזכיר המדינה של ארצות הברית.

אם הנשיא נפטר, מתפטר או מודח מתפקידו, סגן הנשיא הופך אוטומטית לנשיא. כמו כן, אם הנשיא הנבחר נפטר במהלך תקופת המעבר (Presidential Transition) או אם סירב להישבע אמונים, סגן הנשיא הנבחר יהיה לנשיא ביום ההשבעה. סגן נשיא עשוי להיות הנשיא בפועל לו הנשיא הופך בלתי-כשיר לתפקידו, מבחינה בריאותית למשל. עם זאת, במקרה בו הן משרת הנשיא והן משרת סגן הנשיא לא מאוישת, הבא בתור בסדר הנשיאות לא יהיה נשיא, אלא ממלא מקום הנשיא. עד היום שלושה סגני נשיאים — ג'ורג' הרברט ווקר בוש (פעם אחת), דיק צ'ייני (פעמיים) וקמלה האריס (פעם אחת) — החזיקו בתואר "הנשיא בפועל". אף אדם שנמוך מסגן הנשיא בסדר הירושה לא נקרא לכהן כנשיא בפועל.

הכשירות לתפקיד הנשיא בפועל זהים לאלה של נשיא ארצות הברית. תת-סעיף 5 של סעיף 1 בפרק השני מציב שלוש הדרישות ההכרחיות למועמדים לתפקיד הנשיא: נולד כאזרח ארצות הברית או אזרח ארצות הברית בלידתו (במקור: natural born citizen), בן 35 לפחות, ותושב ארצות הברית במשך 14 שנים לפחות^[1].

אדם העומד בדרישות אלה עדיין עלול להיפסל מבחינה חוקתית מלהחזיק בתפקיד הנשיא כאשר:

• ביכולת הסנאט של ארצות הברית האפשרות לפסול אישים שהורשעו בהליך הדחה מכהונה עתידית בתפקיד פדרלי כלשהו.
• סעיף 3 לתיקון ה-14 של החוקה אוסר על כל מי שנשא שבועה לתמוך בחוקה ובהמשך מרד בארצות הברית, להיות נשיא. עם זאת, ניתן לבטל פסילה זו ברוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס של ארצות הברית.
• התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית מגביל את כהונתו של הנשיא ואוסר על בחירתו של אדם לנשיאות יותר מפעמיים (או יותר מפעם אחת לו אותו אדם כיהן למעלה משנתיים כנשיא או כנשיא בפועל בתקופת כהונה אליה נבחר במקור אדם אחר).

במקור, החוקה קובעת כי סגן נשיא ארצות הברית הוא הראשון הבלעדי שמחליף את הנשיא כאשר מזה נבצר למלא את התפקיד. נוסף על כך, החוקה מסמיכה את הקונגרס לקבוע באופן חוקי את זהותו של מי שיכהן כנשיא בפועל במקרה בו לא עלה ביד סגן הנשיא לכהן בתפקיד זה. שני תיקונים חוקתיים נרחבים בנושא שרשרת הירושה של הנשיא ממלאים פערים שנחשפו לאורך זמן בהוראה המקורית:

• סעיף 3 לתיקון ה-20 מגדיר כי אם הנשיא הנבחר נפטר טרם ראשית כהונתו, סגן הנשיא הנבחר – עמיתו למירוץ של הנשיא הנבחר – נהפך לנשיא ארצות הברית ביום השבעת הנשיא, 20 בינואר, והוא ימלא את תקופת כהונתו המלאה אליה נבחר הנשיא הנבחר. כמו כן, אם בתאריך ההשבעה קרה ולא נבחר נשיא או שהנשיא הנבחר אינו כשיר למלא את התפקיד, סגן הנשיא הנבחר יכהן כנשיא עד שייבחר נשיא באופן חוקי או עד שהנשיא הנבחר יהא כשיר למלא תפקידו. החוקה מוסיפה להסמיך את הקונגרס לקבוע את הצעדים הבאים כאשר גם הנשיא הנבחר וגם סגנו הנבחר אינם כשירים למלא את התפקיד^[2]. במסגרת סמכות זה, הקונגרס שילב "אי-כשירות" כתנאי אפשרי לירושת הנשיא ב"חוק הירושה של הנשיאות" משנת 1947^[3].
• סעיפים 3 ו-4 לתיקון ה-25 לחוקה מגדירים מצבים בהם הנשיא אינו מסוגל באורח זמני או ללא הגבלת זמן לשחרר את סמכויותיו וחובותיו.

ב-4 באפריל 1841, חודש בלבד לאחר השבעתו, הנשיא ויליאם הנרי הריסון נפטר. בכך נהיה לנשיא ארצות הברית הראשון שמת בתפקידו^[4]. בעקבות זאת התחולל משבר חוקתי לאור ההוראות העמומות של החוקה בכל הנוגע לירושת הנשיא^[5].

זמן קצר לאחר מותו של הריסון, התכנס הקבינט שלו והחליט שג'ון טיילר, סגנו של הריסון, יקבל על עצמו את תפקיד הנשיא בתואר "סגן נשיא-נשיא בפועל". במקום להסכים לתואר זה שהוצע בידי הקבינט, טיילר גרס שהחוקה מעניקה לו סמכויות מלאות ובלתי מסווגות כנשיא ארצות הברית והשביע את עצמו לנשיאות. פעולה זו הייתה תקדים קריטי בירושת הנשיא כתוצאה ממוות^[6]. עם זאת, אחדים מחברי הקונגרס, כמו הנשיא לשעבר וחבר בית הנבחרים ג'ון קווינסי אדמס, חשו כי על טיילר להיות נשיא תחת התואר "הנשיא בפועל", או להישאר סגן הנשיא בשם בלבד. הסנאטור הנרי קליי ראה את טיילר כ"סגן הנשיא" ואת נשיאותו כעוצרות. טיילר נשאר נחרץ בתביעתו לתואר הנשיא ובנחישותו לממש את מלוא סמכויות הנשיאות. התקדים שקבע ב-1841 נשבר לאחר מכן בשבע הזדמנויות שונות בהן נשיא מכהן נפטר, בטרם הירושה הנשיאותית עוגנה בסעיף 1 של התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית.

אף על פי שהתקדים לגבי ירושת הנשיא נקבע עם מותו של הריסון, שאלות הנוגעות ל"חוסר יכולת" (inability) נשיאותית נותרו ללא מענה. שאלות כמו מגדיר חוקתית חוסר יכולת? מי קובע את קיום חוסר היכולת? האם סגן נשיא שנהפך לנשיא לשאר תקופת הכהונה של הנשיא בשל חוסר יכולת, או שהנשיא יתפקד כ"נשיא בפועל" בלבד? בגלל עמימות זו, סגני הנשיאים הבאים היססו למלא תפקיד כלשהו במקרים של חוסר יכולת נשיאותית^[7].

בשני מקרים ספציפיים הופרעה המשכיות הממשל הפדרלי בשל העובדה שלא היה בסיס חוקתי להצהיר כי הנשיא אינו מסוגל לתפקד:

• במשך 80 יום בשנת 1881, בין ההתנקשות בנשיא ג'יימס גרפילד ביולי עד למותו בחודש ספטמבר. מנהיגי הקונגרס דחקו בסגן הנשיא צ'סטר ארתור לנקוט צעדים ולהחזיק בסמכויות הנשיאותיות בזמן שנבצר מגרפילד למלא את תפקידו, אך ארתור סירב מחשש שייתפס כמי שתופס את השלטון שלא כחוק. הוא היה מודע לכך שהוא נמצא במצב עדין ושכל מעשה שינקוט יעמוד לבחינה, על כן התבצר בביתו שבניו יורק במשך רוב עונת הקיץ^[8].
• בין החודשים אוקטובר 1919 למרץ 1921, כאשר וודרו וילסון סבל משבץ מוחי מתמשך. כמעט עיוור ומשיתוק, הוא בילה את 17 החודשים האחרונים של נשיאותו תוך התבודדות בבית הלבן^[9]. סגן הנשיא תומאס מרשל, הקבינט והעם האמריקאי כולו לטו בערפל בגלל חומרת מחלתו של הנשיא במשך חודשים אחדים. מרשל חשש באופן חד משמעי לדרוש את בריאותו של וילסון או לנהל את ישיבות הקבינט, מחשש שייתפש כמי שנכסף לנשיאות^[10].

ראו גם – התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית

התיקון ה-25 לחוקה, שהוצע על ידי הקונגרס ה-89 ואושרר לאחר מכן על ידי מדינות ארצות הברית ב-1967, קבע נהלים רשמיים לטיפול במקרים של חוסר יכולת נשיאותית וירושת הנשיא^[11]. סעיף 3 לתיקון, המאפשר לנשיא להעביר מרצונו את סמכויותיו לסגן הנשיא, נרשם בשלוש הזדמנויות בידי שני נשיאים שונים (סעיף 4, העוסק במקרה בו אין במסוגלות הנשיא לפרסם הצהרת שחרור סמכויות מרצון, מעולם לא יצא לפועל מאז כניסת התיקון לתוקף).

הנשיא רונלד רייגן עשה זאת ב-13 ביולי 1985, כשעבר ניתוח להסרת סרטן המעי הגס תחת הרדמה מלאה. סגן הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש נטל את סמכויות וחובות הנשיא כאשר רייגן היה נתון תחת הרדמה, וכיהן כנשיא בפועל עד מאוחר יותר באותו יום, אז החזיר לרייגן את סמכויותיו^[12]. הבא לעשות כן היה הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, שעבר קולונוסקופיה ב-29 ביוני 2002 ושוב ב-21 ביולי 2007^[13]. סגן הנשיא דיק צ'ייני התמנה באופן זמני לנשיא בפועל בשני מקרים אלה^[14].

ב-19 בנובמבר 2021, (מ-10:10 בבוקר עד 11:35 בבוקר לפי שעון החוף המזרחי)^[15], סגנית הנשיא קמלה האריס הייתה נשיאת ארצות הברית בפועל בשעה שהנשיא ג'ו ביידן עבר בדיקת קולונוסקופיה תחת סדציה, ובכך הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית שהחזיקה בסמכויות נשיאותיות^[16].

הנשיא בפועל		תפקידו בסדר הירושה	תקופת כהונה	מפלגה		נשיא
	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	סגן נשיא ארצות הברית	13 ביולי 1985 11:28 – 19:22		המפלגה הרפובליקנית	רונלד רייגן
	דיק צ'ייני	סגן הנשיא	29 ביוני 2002 07:09 – 21:24		המפלגה הרפובליקנית	ג'ורג' ווקר בוש
		סגן הנשיא	21 ביולי 2007 07:09 – 21:21
	קמלה האריס	סגנית הנשיא	19 בנובמבר 2021 11:35 – 10:10		המפלגה הדמוקרטית	ג'ו ביידן