נעלי עקב הן נעליים, המשמשות בעיקר נשים אך לעיתים גם גברים, שבהן עקב הרגל מונח גבוה מאצבעות כף הרגל באמצעות עקב מוגבה בנעל.

הליכה ממושכת בנעליים עם עקבים גבוהים לעיתים איננה נוחה ומטרתה העיקרית היא לשוות לרגל האישה מראה מפתה ונשי יותר. הרעיון מאחורי צורת עיצוב זו הוא אשליית חוש הראייה על מנת לגרום למתבונן לחשוב שהרגל ארוכה ורזה יותר. מאחר שהעקב גבוה מהרצפה אורך הרגל בין האגן וקצות האצבעות גדל, ולכן הרגל נראית ארוכה יותר ופרופורציונלית צרה יותר. שינוי חזותי נוסף הוא גובה האישה: מאחר שגוף האדם נשען על עקב הרגל, אורך עקב הנעל מתווסף לגובה הנועלת. ככל שהעקב גבוה יותר כך גם משתנה יציבת הגוף בצורה שמבליטה את החזה והאגן שנחשבים כאיברים נשיים.

למרות ההשפעות השליליות של נעלי עקב גבוה על הרגל כגון כאבים בזמן הליכה ממושכת, נשים בוחרות להמשיך לנעול עקבים. מחקרים שבדקו את הסיבות לכך מצאו שיש לנשים יתרונות בנעילת עקבים כגון חיזוק הביטחון העצמי והגדלת האטרקטיביות בקרב גברים,  שגוברים בעיניהן על ההשפעות השליליות.^[1]

בזמנים עברו רוב האוכלוסייה התהלכה יחפה ורק בעלי המעמד הגבוה נהגו לנעול נעליים. המקור של נעלי עקב אינו ברור, אך עדויות ראשונות ניתן למצוא במצרים העתיקה בשנת 3,500 לפנה"ס, שם כנראה, שימשו נעליים בעלות סוליה גבוהה בעיקר כוהני דת גברים לצורך טקסים. עדויות נוספות מהתקופה הן של נעלי קצבים שנועדו להרחיק את הרגל מדם החיות שנשחטו. בימי הביניים נהגו הגברים והנשים בעלי המעמד הגבוה לנעול נעליים מעור ועקב פלטפורמה משעם או עץ שנקראו פאטן כהגנה מפני הבוץ והלכלוך. בתקופת הרנסאנס נהגו שחקנים לנעול נעליים בגבהים שונים כדי לציין מעמדות שונים. במאה ה-15 החלו נשים לנעול גרסה גבוהה יותר של הפאטן כדי להימנע מלכלוך השמלות באדמה, נעל זו נקראה צ'ופין והייתה נעל העקב הראשונה שננעלה על ידי נשים בלבד; נעליים אלו הגיעו לעיתים לגובה של 20 ס"מ ואף יותר. בוונציה גובה הצ'ופין שימש גם כסמל סטטוס ונשים התחרו ביניהן על גובה העקב עד שהגיע לגבהים מגוחכים, בהם האישה נאלצה להיעזר בבעלה או בקביים כדי לא ליפול, עד שמועצת העיר נאלצה ב-1430 לאסור על נשים לנעול את הצ'ופין על פי חוק. ב-1533 הטילה קטרינה דה מדיצ'י על הסנדלר שלה לייצר נעליים עם עקב גבוה מתחת לעקב הרגל בלבד ולא בצורת פלטפורמה אחידה כפי שהיה נהוג בצ'ופין ובפאטן. נעל זו הפכה לפופולרית מאוד בקרב האצולה הצרפתית וננעלה על ידי גברים ונשים כאחד. בעקבות המהפכה הצרפתית השימוש בנעלי עקב הופסק כליל מאחר שסימנו את המעמד הגבוה. רק בסוף המאה ה-19 חזרו נשים לנעול את העקב הגבוה כפריט אופנה ומאז ננעל כמעט בלעדית על ידי נשים.

כפריט אופנתי פופולרי, נעלי העקב מיוצרות במגוון רחב של עיצובים, ובהם גם מספר עיצובים שזכו לשם משלהם. החלוקה לסוגים השונים נעשית על פי סוג הסוליה, צורת הנעל וסוג העקב. שנות ה-50 וה-70 אופיינו במהפכות חברתיות ואופנתיות רבות שלא פסחו על נעלי העקב, ומרבית העיצובים והדגמים שלהן עוצבו לראשונה בתקופה זו.

נעלי פלטפורמה הן נעליים בעלות סוליה גבוהה במיוחד מתחת לכרית כף הרגל. הן מעוצבות בדרך כלל עם עקב סטילטו או כחלק מעקב רוקי שמטרתם להגביה את העקב מבלי לפגוע יותר מדי ביציבה.

נעלי הפלטפורמה הופיעו מפעם לפעם במהלך השנים אך הצלחתן המשמעותית ביותר החלה בתקופת הדיסקו של שנות ה-70 ונמשכה גם בשנות ה-80, אז היו פופולריות במיוחד בקרב אנשי הגלאם רוק, בקרב מוזיקאים וברחבת הריקודים. אף שנעליים אלו לרוב כבדות יותר מנעלי עקב אחרות הן ננעלו בעיקר כפריט אופנתי וכדי למשוך תשומת לב. נועלות הנעל, לרוב נשים צעירות בשנות העשרים או גיל ההתבגרות ניצלו את גובה הנעל כדי להיראות גבוהות יותר ולמשוך את תשומת לב הסובבים. למרות מגוון העיצובים של נעלי העקב באותה התקופה כגון סוליות עץ, שעם או חומרים סינתטיים, העיצוב הפופולרי ביותר בשנות ה-70 היה עיצוב סנדל בעל שתי רצועות מוצלבות מעל אצבעות הרגליים, שתי רצועות מסביב הקרסול ורצועה הקפית בהירה מעור של באפלו מים (שכהתה במשך הזמן). דגם זה נקרא Kork-Ease וסבל מזיופים רבים באותה התקופה.

בשנות ה-90 נעלי פלטפורמה העשויות מזכוכית אקרילית עם עקבים גבוהים במיוחד החלו להיות נפוצים גם בקרב חשפניות ובסרטי מבוגרים. נעליים בעלי עקב מתון יותר וסוליה פחות שקופה נלבשות לרוב בחתונות או בנשפי סיום הלימודים.

נעלי הבלט הן פריט פטיש המשלב את נעלי הבלט הקלאסיות (נעלי פוינט) עם עקב סטילטו מוגזם. הרעיון הוא להכריח את נועל הנעל לעמוד על קצוות האצבעות, בעמידת פוינט, כמו בלרינה. בזמן העמידה כף הרגל כמעט אנכית לרצפה, כך שכל משקל הגוף נשען על קצוות האצבעות. גובה העקב מגיע בדרך כלל ל-18 ס"מ ומעלה, תלוי בגודל הנעל והמטרה היא להאריכו ככל הניתן עד לאורך הנעל עצמה. כדי לקבע את כף הרגל בתוך הנעל נהוג להשתמש ברוכסן או שרוכים והנעל נסגרת לפחות מעל הקרסול. לרוב נעליים אלה לא נועדו להליכה או עמידה ממושכת, אלא לשימוש כפריט פטיש במשחקי מין וסצינות BDSM. כחלק ממשחקי שליטה נהוג להשתמש במנעול קטן כדי למנוע את האפשרות של הסרת הנעל ללא רשותו של השולט. הליכה ממושכת בנעל כזו קשה מאוד לאדם שאינו מיומן ולרוב אפשרית רק לאחר רקע מתאים בבלט וחיזוק האצבעות הרגליים.

נעל שהייתה אופנתית מאוד בשנות ה-50, המאופיינת בפתח בחלקה הקדמי. שם הנעל מגיע מאנגלית, להציץ: peep בוהן: Toe, כשמה אכן ניתן לראות את הבוהן מציצה מהפתח הקדמי של הנעל. יש הגורסים כי נעל הפיפ-טואו היא נעל העקב הנשית ביותר, לאור העובדה שהיא מגלה גם את אצבעות הרגליים של האישה ובכך מחייבת אותה לטפח את כפות רגלייה ולמשוח על ציפורניה לק אדום.

הגרסה הנשית לנעלי אוקספורד גבריות קלאסיות שהיו נהוגות בקרב הגברים של אנגליה בשלהי המאה ה-19. לנעליים שרוכים מלפנים וגימור דומה לנעלי הגברים. הנעל המקורית שהופיעה כהתרסה פמיניסטית כלפי הממסד השמרני באנגליה, הייתה עשויה מעור ונראתה דומה מאוד לנעלי הגברים, אך מצוידת בעקב. היום כל נעל עקב בעלת שרוכים נקראת נעל אוקספורד. נעל אוקספורד נחשבת כיום לנעל עקב יומיומית, שניתן ללכת עמה ברחוב ואף לעבודה מבלי לשדר פתיינות או חגיגיות שמתאימה יותר לערב, וזאת בגלל העיצוב הגברי והעסקי המאפיין אותה והסגירות שלה, שכביכול גורעים מנשיות הנעל והופכים אותה לפתיינית פחות מנעלי העקב הרגילות.

את העקב ניתן למצוא בצורות וחומרים שונים, טכנולוגיית החומרים שהשתפרה מאוד בשנות ה-20 ואיפשרה שימוש בחומרים ועיצובים חדשים. המגבלה היחידה היא שהחומר ממנו עשוי העקב צריך להיות קשיח מספיק כדי לתמוך ברגל.

עקב ארוך וצר, הפופולרי מאוד בתחום הנעלת הנשים. השם סטילטו מגיע מאיטלקית (פגיון סטילטו (אנ') ובאנגלית, stiletto dagger) המתאר פגיון חד. אף על פי שעקבים אלו קיימים כבר זמן רב, השם "סטילטו" הופיע רק ב-1930. גובה העקב נע בין 5 ס"מ ל-20 ס"מ ואף יותר, במיוחד אם משולבת בו פלטפורמה קדמית. נהוג שקוטר העקב בחלקו התחתון לא יעלה על סנטימטר אחד. אף על פי שעקבים צרים וארוכים מופיעים בציורים מ-1800 העיצוב המודרני תוכנן על ידי קריסטין ס. ווגנר ב-1950: הכנסת מוט מתכת לתוך עקב העץ הפכה אותו לחזק מספיק ואמין לציבור הרחב. במשך השנים הפך עקב הסטילטו לסמל סקס והחל להופיע בסרטים אירוטיים, ובמהרה הפך לפריט אופנתי מבוקש. נהוג לחבר בין נעלי הסטילטו לדמות הפאם פאטאל. הן נחשבות לפריט לבוש מפתה ונשי, ומופיעות בהקשרים כאלה פעמים רבות בספרות ובסרטים.

שמו של עקב זה באנגלית - עקב טריז - נגזר מהעקב המשולש בצורת טריז העשוי ממקשה אחת על פני כל הנעל. בישראל נהוג לכנותו עקב רוקי, אולי מפאת צורת העקב הגולשת כמו מדרון של הרי הרוקי או על שם חברת הנעליים "רוקי" אשר ייבאה אותו לארץ. העקב בשיא גובהו נמצא מתחת לעקב, ומתקצר ככל שמתקדמים לכיוון האצבעות. לרוב העקב תומך רק בחצי מהנעל ולחצי הקדמי סוליה רגילה. עקב הרוקי נחשב לסוג עקב המזיק פחות לכף רגל, לגב וליציבה של האישה הנועלת אותו, מכיוון שבו משקל גופה מתפרס על הסולייה בצורה רחבה יותר מאשר בעקבי הסטילטו, עקבי הצ'אנקי או עקבי החתול, בהם מרבית משקל הגוף נשען על קצות האצבעות.

עקב נמוך ודק יחסית, שגובהו נע לרוב בין 3.5-5 ס"מ, לעיתים מוצג כעקב סטילטו מוקטן. עקב זה התפרסם בשנות ה-60 על ידי השחקנית אודרי הפבורן, שהייתה אייקון אופנה ונודעה בחיבתה לעקבי החתול ולמשקפי שמש שחורים וחתוליים. עקבי החתול הופיעו לראשונה בשלהי שנות ה-50 ושווקו כנעלי עקב לנערות מתבגרות: מכיוון שבאותה תקופה לא היה יאה כי נערה צעירה תתהלך על נעלי עקב, העקב החתולי הנמוך סיפק פשרה מקובלת. פעמים רבות נקראו עקבים אלה גם "עקבי אימונים", מכיוון שנערות צעירות היו מתאמנות בהליכה עליהן, לפני שהחלו לנעול נעלי עקב גבוהות. בתחילת שנות ה-60, עקבים אלו החלו להיראות גם על נערות מבוגרות יותר ועל נשים צעירות, ובהמשך הפכו נעליים אלה לפריט אופנתי הננעל על ידי כל הנשים, צעירות ומבוגרות.

פירוש השם צ'אנק באנגלית הוא עבה ואכן עקבים אלו הם גבוהים ורחבים. עקב זה הוא בעל מאפיינים דומים לעקב הסטילטו ומוסיף גובה רב, אך עם זאת נוח יותר להליכה ולרוב חזק יותר ולכן נוטה פחות להישבר.

עקבי הצ'אנקי נחשבים בקרב יצרני הנעליים לגרסה היומיומית והנוחה יותר של עקבי הסטילטו הדקיקים: הם גבוהים, דקים, ומשווים לרגל האישה שנועלת אותה מראה מוארך וצר יותר, אך עם זאת הם עבים יותר וחזקים יותר, וכתוצאה מכך גם נוחים יותר ופחות מזיקים לגב.

עקבים הרחבים בחלקם העליון והתחתון וצרים במרכז. סגנון זה היה נפוץ בקרב אנשי האצולה באירופה בתקופה הגאורג'יאנית (1715-1750). השם ספול מגיע מאנגלית שם הוא מתאר גליל הרחב משני צדדיו.

עקבי סיכה הדומים לעקבי סטילטו מבחינת האורך אך בניגוד לסטילטו שמעובה יותר בחלקו העליון עקבי הסיכה הם בעלי עובי אחיד כמעט לכל אורכם המשווה להם מראה של סיכה. לעיתים נוהגים לכנות בטעות כל עקב סטילטו כעקב סיכה. את המונח עקב סיכה הגה לראשונה המעצב הספרדי מנולו בלאניק לאחר שהתקדמות בתעשיית החומרים אפשרה לייצר עקבים דקיקים וחזקים במיוחד, לרוב עשויים מחומר מתכתי, המסוגלים לשאת משקל רב ללא צורך לעבותם.

עקב הפוך הוא עקב אופקי המחובר לאזור כרית כף הרגל ואינו אנכי כמו עקב רגיל. בנעל מסוג זה הסוליה קשיחה מאוד מאחר שאיננה נתמכת על ידי עקב אנכי. ב-2007 פרסמה ויקטוריה בקהאם נעלי עקב הפוך של מעצב האופנה מרקו ג'קובס וגרמה לעליה בפופולריות העקב.

ערך מורחב – יציבה

נעילת נעלי עקב משנה את יציבות הגוף ולכן משתנה גם צורת ההליכה. גוף האישה והחזה נוטים קדימה, הכתפיים והאגן נוטים אחורה והברכיים מכופפות במקצת. כתוצאה מכך נופל עומס רב יותר על השרירים ועלול לגרום לכאבי גב וברכיים. למרות הפגיעה הבריאותית והעובדה שחלק מנעליים אלה אינן נוחות להליכה, נשים רבות מעדיפות לנעול נעלי עקב מטעמי אופנה, ויש הרואים בצורת הליכה זו נשית ומושכת יותר מאחר שהיא מבליטה את החזה והאגן.

יציבות הגוף והעומס על הרגל אינם מושפעים ישירות מגובה העקב אלא מזווית כף הרגל, לכן כאשר כרית כף הרגל גבוהה מהקרקע יש להפחית גובה זה מגובהו הכולל של עקב הנעל לקבלת גובה עקב אפקטיבי. למשל זווית הרגל בנעלי פלטפורמה של 3 ס"מ עם עקב של 8 ס"מ תהיה זהה (כ-15 מעלות) לזווית הרגל בנעל עם עקב של 5 ס"מ ללא פלטפורמה, ולכן העומס על הרגל יהיה זהה אף על פי שהתוספת לגובה הראש תהיה משמעותית יותר בנעילת הפלטפורמה. יצרני עקבים גבוהים לרוב מפרסמים את גובה הפלטפורמה בנוסף לגובה העקב.

בזמן הליכה בנעליים בעלות סוליה שטוחה נוגע העקב תחילה בקרקע ונושא את משקל הגוף ולאחר מכן נוגעת גם כרית כף הרגל בקרקע. צורת הליכה זו איננה נוחה להליכה בעקבים גבוהים מאחר שקשה לייצב את משקל הגוף רק על העקב, במיוחד אם הוא דק. לצורך כך פותחו שיטות הליכה שנוחות יותר להליכה בנעלי עקב.

הליכה מתאימה יותר לעקבים דורשת שעקב הנעל יגע בקרקע ויעזור בייצוב הרגל רק לאחר שכרית כף הרגל נושאת בעומס המשקל. צעידה מסוג זה דורשת צעדים קטנים יחסית, כאשר הרגליים קרובות זו לזו וכל פסיעה נעשית לפני הפסיעה הקודמת (על המשך הקו הדמיוני שיוצא מהעקב ועובר במרכז כרית הרגל), כדי לקצר את הזמן שעובר ממגע העקב בקרקע למגע כרית כף הרגל בקרקע.

נוסח שונה של הליכה בנעלי עקב היא הליכת המסלול המפורסמת, בה כל צעד מונח מעבר לקו הדמיוני על הקרקע בצורה שמצליבה את הרגליים וגורמת לאגן הדוגמנית לנוע מצד לצד בזמן ההליכה. בזמן ההליכה הברכיים אינן אמורות להתכופף כמו בזמן הליכה עם נעליים שטוחות. מאחר שלרוב לא נהוג לנעול נעלי עקב בגיל צעיר, צורת הליכה זו איננה טבעית ודורשת אימון וחיזוק שרירי רגל שאינם מתאמצים בעת הליכה עם נעל שטוחה, ככל שהעקב גבוה יותר כך נדרש אימון רב יותר. ככל שהרגל ארוכה יותר קל יותר להניח את כרית כף הרגל והעקב על הקרקע באותו הזמן מבלי לכופף את הברכיים, לכן נוחות ההליכה והעומס על השרירים אינה תלויה רק בגובה העקב כי אם גם בצורת הרגל ואורכה.

נשים רבות סובלות מנזקים בריאותיים מגוונים כתוצאה משימוש יומיומי בנעלי עקב, הכוללים אי-נוחות, עייפות, כאבים ברגליים, כאבי גב ועלייה משמעותית בסיכון לנפילה והיפגעות. בנוסף לסיכונים המידיים, קיימים גם סיכונים ארוכי טווח שנובעים מפיזור שונה של משקל הגוף על הרגל, שינוי זווית הרגל ושינוי היציבה בגלל העקב הגבוה. בין הנזקים ארוכי-הטווח ניתן למנות: הלוקס ואלגוס, יבלות, מחלות כלי דם, נסיגה והתקצרות של שרירים.

כאבי רגליים אחרי יום עמוס בהליכה בנעלי עקב הם כנראה התלונה השכיחה ביותר. במחקר שנערך במלזיה בהשתתפות כ-400 נשים צעירות ועובדות נמצא קשר מובהק בין כאבי רגליים לנעילת נעלי עקב.^[2]

יבלות הן תופעה נפוצה מאוד גם בנשים וגם בגברים, אך נשים סובלות מהן בעיקר בגלל נעליים אופנתיות. יבלות הן בעצם התעבות של העור כתוצאה מחיכוך או לחץ. כאשר אישה נועלת נעלי עקב משקל גופה מתרכז בעיקר בחלק הקדמי של הרגל בגלל הזווית שנוצרת. לחץ זה מעודד היווצרות של יבלות.^[3][4] במחקר עוקבה בהשתתפות 197 נשים נמצא שנשים שנעלו נעלי עקב גבוה במשך 5 שנים או יותר בעבודה סבלו מיותר יבלות מאשר נשים שלא נעלו נעלי עקב לעבודה כלל.^[5]

התופעה מתייחסת לעיוות שבו החלק האמצעי של האצבע בולט כלפי מעלה ואין אפשרות ליישר את המפרק המרכזי שבאצבע הזו (האצבע נהיית במנח מקופל). התופעה נגרמת בעיקר משום שהאצבע נלחצת כלפי החלק הקדמי של הנעל. האצבע המעוותת לוחצת על הראש של עצם המסרק כלפי הסוליה, ובכך גורמת להיווצרות של שכבת עור קשה ומכאיב בכרית כף הרגל. התנוחה של הרגל בנעל עקב תורמת לכיפוף ממושך של האצבע ועם הזמן מתפתח חוסר איזון בין שרירים שצריכים ליישר את האצבע. טיפול הראשוני הוא להפסיק את הפעלת הלחץ על האצבע בתדירות יום יומית. במקרים קשים ייתכן שיידרש ניתוח לטיפול בעיוות.^[6]

גיד אכילס הוא גיד גדול בחלק האחורי התחתון של השוק, שנושא בעומס בזמן הליכה, קפיצות, התרוממות על קצות האצבעות ועלייה במדרגות. דלקת בגיד יכולה להופיע כתוצאה ממספר גורמים כגון קיצור של הגיד, עומס גבוה, חבלה, לחץ מנעל לא מתאימה וכדומה. בכל מקרה, הדלקת היא מרכיב משני בבעיה, ולמעשה הבעיה העיקרית היא העומס שנוצר על הגיד וחוסר היכולת שלו לעמוד בעומס כזה לאורך זמן. הטיפול חייב להתמקד בהפחתת העומס מהגיד, יחד עם אימון שרירי הרגל לעבודה נכונה על מנת למנוע הישנות של העומס המוגזם.

מצב שבו הבוהן של הרגל סוטה הצידה ויוצרת בלט גרמי בצד הפנימי של כף הרגל, סמוך לבסיס הבוהן. הבוהן גורמת ללחץ מתמיד על האצבע השכנה ודוחקת אותה, עד כדי כך שלעיתים היא עולה מעל לבוהן הגדולה, או שהאצבע השנייה נדחפת הצידה וסוטה במקביל לבוהן הגדולה. גורמים להלוקס ואלגוס הם רבים ובהם נעילת נעלי עקב ונעליים לוחצות בכלל. בשלב התחלתי, ניתן לעצור את ההתפתחות ההפרעה על ידי נעילת נעליים רחבות, אך בדרגות קושי מתקדמות נדרש טיפול כירורגי. שימוש קבוע בנעלי עקב בעבר מעלה את הסיכון ל-הלוקס ואלגוס ב-47% בקרב מבוגרים.^[7]

קיימת סברה רווחת שנעילת נעלי עקב בגיל ההתבגרות יכולה להוביל לשינוי יציבת הגוף עקב תזוזת מרכז הכובד. כתוצאה משינוי יציבה זה, ההתפתחות של המוטוריקה של הליכה עלולה להיפגע, עקב שינויים מבניים במערכת עצם-שריר. במטאנליזה של 55 מחקרים נמצא כי אכן נעילת נעלי עקב בגיל ההתבגרות עלולה להוביל לתחלואה בבגרות, כגון: שינוי בתנוחת ראש, שינויים ביציבת הגוף (כיפוף עמוד השדרה) פגיעה בתפקוד מפרק הברך ועוד.^[8] עם זאת, יש גם עדויות סותרות לגבי שינוי היציבה במבוגרים כתוצאה מנעילת נעלי עקב. לדוגמה, מחקר משנת 2012 לא מצא שינוי יציבת הגוף עקב עמידה ממושכת או הליכה בנעלי עקב,^[9] ויש אפילו עדויות על כך שנעילת נעלי עקב יכולה לשפר את היציבה.^[10]

תלונות מרובות של נשים על הרגשה של כבדות ברגליים הובילו חוקרים לבדוק האם נעילת נעלי עקב יכולה לשבש את הזרימה החוזרת של דם מהרגליים לכיוון הלב. במחקר נמדדה החזרת דם מהרגליים בנשים צעירות שנעלו נעליים עם עקבים בגודל שונה. לפי תוצאות המחקר, נעילת נעלי עקב אכן משבשת את פעילות השאיבה ששרירי הרגליים יוצרים באופן טבעי, ובכך נפגעת הזרימה התקינה של הדם, באופן שיכול להוביל לתחלואה של הוורידים ברגליים.^[11]

הליכה על עקב גבוה מתבצעת בצורה שונה מהליכה רגילה – צעדים יותר קטנים, מרכז מסת גוף מוטה – ומפעילה מנגנוני תיקון על ידי שרירים. הליכה בצורה כזו מגדילה את הסיכון לנפילות והיפגעויות. כמו כן, גם במצב עמידה ישנה פגיעה בשיווי משקל כאשר אישה נועלת נעלי עקב גבוה.^[12]

במחקר שנערך באוניברסיטת בולוניה נמצא שמבין הפטישים לחפצים ופרטי לבוש, משיכה לעקבים גבוהים הוא הפטיש הפופולרי ביותר באוכלוסייה.^[13][14] מבין הנסקרים, גברים ונשים, בעלי העדפה לפרטי לבוש, כ-64 אחוז דיווחו על אסוציאציות מיניות בהקשר של עקבים גבוהים.

עדות נוספת לחיבור בין מיניות ועקבים ניתן למצוא בסרטי מבוגרים בהם נהוג שהשחקניות משילות את כל בגדיהן מלבד נעלי העקב.

ב-2014 התפרסם בכתב העת "Archive of Sexual Behaviour" מחקר שמצא כי האטרקטביות של נשים בעיני גברים עולה כתלות בגובה העקב. למשל בניסוי הודגם ש-82% מהגברים היו מוכנים לענות לסקר תזונה של אישה בעלת עקבים של 9 ס"מ לעומת 42% בלבד כאשר האישה נעלה נעליים שטוחות.^[15]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נעלי עקב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נעלי עקב

• בוני ורטהיים, האם קרב סופם של העקבים הגבוהים?, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2017