נולד במרקש שבמרוקו[1] בשנת 1845 (ה'תר"ו)[2]. כשהיה נער עלה לארץ ישראל עם הוריו, והשתכן בירושלים, שם למד תחילה בתלמוד תורה הספרדי בעיר, ומשם המשיך ללימודים בישיבת תפארת ירושלים.
בהיותו כבן 22, נישא לזינבול. מאוחר יותר נישא ליוכבד וידה רוסו, ויחד נולדו לזוג ארבעה ילדים.
לאחר פטירת הרב יששכר אצראף בשנת 1892, נבחר הרב בטיטו לשמש כמנהיג העדה המערבית לצד הרב משה מלכא. בשנת 1899 (ה'תרנ"ט) פרצה מחלוקת בעדה, והיא נחלקה לשתי סיעות, כשבאחת התומכים הכתירו לראש העדה את הרב משה מלכא, ובשנייה את הרב בטיטו. המחלוקת הוכרעה לבסוף על ידי הרב יעקב שאול אלישר, כשמינה את הרב מלכא לראש העדה המערבית הרשמי[3]. לאחר פטירת הרב מלכא בשנת 1900 (ה'תר”ס), הצטרפה סיעתו להנהגה תחת ידיו של הרב בטיטו.
בשנת 1904 (ה'תרס"ד) שימש כציר ירושלים מטעם העדה המערבית בכנסייה הראשונה של תושבי ארץ ישראל שהתאספה בזכרון יעקב.
בעקבות מחלוקת על תפקיד הראשון לציון, במה שכונה "ריב הרבנים הגדול", מונה בידי הממשלה בשנת 1909 לתפקיד זה (לאחר פיטורו של הרב אליהו משה פאניז'יל מתפקידו), וכיהן בו עד לשנת 1911.
בפעילותו הציבורית בירושלים שימש גם כחבר ואב בית דין בעיר. כן פעל לייסד מחדש את תלמוד התורה של העדה המערבית בעיר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורע מצבם של תושבי ירושלים. הצרות שפקדו את האזור ערערו את מצבו הבריאותי שהלך והתדרדר מיום ליום, עד שלבסוף הלך לעולמו לאחר מחלה ב-25 באוגוסט 1915 (ט"ו באלולה'תרע"ה).
על מצבתו נכתב: "ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה על האי שופרא דבלי ארעא. דרופקתא דאוריתא. צדיק וענו מדוכא בייסורים עומד בפרץ ירושלים. ראש רבני בני מערבא וראשון לציון, הרב הגאון המפורסם כמוהר"ר נחמן בטיטו זצ"ל".
חיבוריו
שמות מעם לועז - קובץ שבועי שהוציא מדי שבוע עם הרב חזקיה שבתי בלדינו, ולבסוף הפך לספר בעל שני חלקים
