מי הנחל מלוחים יחסית ואינם ראויים לשתייה או להשקיית גידולים חקלאיים, לפיכך הם מתועלים לאתר בו הם נמהלים במים מתוקים ממעיינות אחרים בעמק, ומשם מוזרמים לגידולים חקלאיים ביישובים רבים בעמק.
לפי מפת הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) מסוף המאה ה-19, נחל עמל היה הרחב ביותר מבין מספר נחלים סמוכים שזרמו מזרחה.
טרם הקמת הקיבוץ שפעו מעיינות עמק בית שאן וזרמו נחליו באופן לא מוסדר, ללא מדיניות ניקוז הקרקע מנגר עילי כך שלעיתים נוצרו ביצות[4]. בדרומה של תל-שוק (שטח הקיבוץ כיום) הייתה ביצה[5], שאנשי הקיבוץ פעלו לייבשה. בתקופה זו סבלו המתיישבים מקדחת, ופעלו למיגורה[6].
לפי מפות מנדטוריות משנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, נחל האסי זרם עד לבית שאן. כיום הנחל זורם עד לבריכות הדגים של הקיבוץ[7].[דרושה הבהרה]
בסיור שערך יצחק בן-דור באזור עמק המעיינות ביולי 1937, הוא מתאר את נחל האסי והנחלים שבסביבתו כרחבי ידיים, וככאלה המסוגלים להכיל בתוכם מאות אנשים. בן-דור מתאר את מערכת ההשקיה שהתקינו בני הקיבוץ ושואבת מים מנחל האסי. בסמוך למערכת ההשקיה הוא מתאר בריכת מים גדולה שפותחה בידי הממשל הבריטי, ומהווה מקווה מים למעיינות הסביבה[8].
בתחילת דרכו, ב-1936, התיישבות הקיבוץ הייתה בגדה הדרומית של הנחל. ב-1939 נבנו מבני הבטון הראשונים בגדה הצפונית של הנחל. בשנת 1951 שתי גדות הנחל היו מיושבות[5].
בשנת 1944, תפוקת הנחל הייתה בין 3,000 ל-3,500 מ"ק לשעה, והוא השקה שדות של שבעה משקים שונים. בתקופה זו 50 אחוזים ממי הנחל היו שייכים לקרן קיימת לישראל, והשאר לערביי האזור. רוב המים השייכים לקרן קיימת שימשו לבריכות דגים ולשדות פלחה[9].
באותה תקופה, אופן חלוקת הנחל ומימיו בצורה לא נכונה למשקים השונים ולתושבי האזור, יחד עם העובדה שאפיק הנחל ותעלותיו לא היו מסודרים מספיק, גרמו לכך שכחצי מכמות המים אבדה בדרך מהמעיין ועד לאזורי ההשקיה. בשל כך הקימה המועצה האזורית גלבוע "ועדה לענייני האסי", שמטרתה הייתה לחלק את המים לשימוש תושבי אזור בית שאן[9].
בשלב מאוחר יותר, שנים לאחר ההתיישבות סביב הנחל, בוצע פיתוח סביבתי וצופו מקטעים של דופנות הנחל בבטון[10], דבר שהעניק למקטע הנחל העובר בקיבוץ את צבעו התכול הייחודי.
