במהלך מלחמת העולם השנייה, ממלכת נורווגיה הייתה ברובה כבושה בידי גרמניה הנאצית, על אף שהצהירה על נייטרליות. הכיבוש הגרמני של נורווגיה החל ב-9 באפריל1940, לאחר שכוחות גרמניים פלשו למדינה הנייטרלית, מסיבות כלכליות בעיקרן. ההתנגדות הקונבנציונלית המזוינת כנגד הגרמנים הסתיימה ב-10 ביוני 1940, לאחר חודשיים של לחימה, כשנורווגיה נכבשה לחלוטין על ידי הגרמנים, ששלטו במדינה באופן רציף עד כניעתם ב-9-8 במאי 1945. הגרמנים החזיקו במדינה חיל מצב של 300 אלף חיילים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה נורווגיה על נייטרליות. במהלך התקופה, בהיותה מדינה נייטרלית, סחרה נורווגיה עם שני הצדדים וקיימה יחסים דיפלומטיים עם שני הצדדים. נורווגיה ושכנתה שוודיה אף מכרו, בין היתר עפרות ברזל, שהיו דרושות לתעשיית המלחמה הגרמנית בייצור נשק ותחמושת.
חשיבותה של נורווגיה
נורווגיה, על אף היותה נייטרלית, נחשבה לבעלת ברית אסטרטגית לשני הצדדים במלחמה. נורווגיה שלטה בנמל נרוויק, ממנו יוצאו כמויות גדולות של עפרות הברזל השוודיות, להן גרמניה הייתה זקוקה לתעשיית המלחמה. המסלול הזה היה חשוב במיוחד בחודשי החורף, כאשר רוב הים הבלטי היה קפוא. הנמל זכה לחשיבות רבה יותר לבריטים כאשר התברר שמבצע קתרינה, תוכנית להשתלטות על הים הבלטי, לא יתממש. הנמלים הנורווגיים היו יכולים לשמש פריצות במצור הימי על גרמניה, שכן הנמלים אפשרו לגרמנים להגיע לאוקיינוס האטלנטי.[1][2]
בחודש אפריל 1940 פלשה גרמניה לדנמרק ולנורווגיה. דנמרק נכנעה לאחר זמן קצר, ואילו הנורווגים נלחמו למשך זמן רב יותר.
המניעים לפלישה
היו מספר מניעים לפלישה הגרמנית לנורווגיה. הסיבה הראשונה הייתה החשש הגרמני מכיבוש נורווגיה על ידי הבריטים, דבר שיפגע באספקת עפרות ברזל משוודיה לגרמניה. החשש נבע מכך שאספקה זו עברה בעונת החורף בנתיב יבשתי משוודיה לנמל נרוויק שבנורווגיה, ומשם לגרמניה, דרך המים הטריטוריאליים של נורווגיה. חשש זה התגבר עם הפלישה הסובייטית לפינלנד ותוכניותיהן הלא ממומשות של הממלכה המאוחדת וצרפת לשלוח כוח משלוח צבאי לסיוע לפינים, שיעבור דרך נורווגיה ובכך ינתק את קווי האספקה הגרמנים.
כמו כן, מאז תחילת המלחמה, היה קיים לחץ מצד מפקד הצי הגרמני (הקריגסמרינה), אריך רדר, להוציא לפועל מבצע לכיבוש נורווגיה לשם לכידת נמליה למען הצי הגרמני, דבר שינתק את קווי הסגר הימיים של הבריטים על גרמניה ויפתח את האוקיינוס האטלנטי בפני כלי שיט גרמניים, ובכך יאפשר לבצע הסגר יעיל יותר על האיים הבריטים.
ב-14 בפברואר1940 שייטה הספינה הגרמנית אלטמרק במים הטריטוריאליים של נורווגיה תוך שהיא נושאת שבויים בריטים. המשחתת הבריטית אה"מ קוזאק תקפה את הספינה ושחררה מאות שבויים בריטים, תוך שנורווגיה עצמה לא נקטה שום פעולה מלבד הגשת מחאה. דבר זה הבהיר להיטלר שנורווגיה לא תתנגד להפרת ריבונותה מצד בריטניה והגביר את חששו מחסימת נתיב האספקה הגרמני במימיה של נורווגיה.
ב-9 באפריל1940 כוחותיה של גרמניה התחילו בפלישתם לנורווגיה. באותו הזמן הגיש שגריר גרמניה באוסלו אולטימטום שבו הוא דרש שממשלת נורווגיה תקבל בברכה את כוחות הוורמאכט לשם "הגנה" מפני פלישה אנגלו-צרפתית. כעבור כמחצית השעה ממשלת נורווגיה דחתה את האולטימטום הגרמני והכריזה על כוונתה להילחם בפולשים.
התנגשות ראשונה בין כוחות קרקע בריטים לגרמנים התרחשה בלילהאמר ב-21 באפריל1940. הכוח הבריטי היה מצויד בחימוש קל בלבד למול הטנקים והתותחים הכבדים, וכן היה נתון להפצצות הלופטוואפה. לאחר קרב שנמשך כיממה, נסוגו כוחות בעלות הברית לכיוון אנדאלסנאס, משם פונו על ידי הצי הבריטי בליל ה-30 באפריל.
כוח עדיף מספרית של בעלות הברית שתקף את נרוויק הצליח להסיג את הכוחות הגרמנים ב-28 במאי1940 ונראה שבעלות הברית הצליחו לבסס את אחיזתם בצפון נורווגיה. ניצחון זה היה זמני בלבד, והתקפות הגרמנים בחזית המערבית גרמו להסגתן של יחידות בעלות הברית. הכוחות הגרמנים, בראשותו של גנרל אדוארד דיטל, חזרו ממקום מקלטם בהרי הצפון וכבשו את נרוויק שוב ב-8 ביוני 1940. חיל המצב הנורווגי בראשותו של קולונל רוגה נכנע לגרמנים ב-12 ביוני 1940.
המלך וממשלתו נמלטו לגלות בבריטניה על גבי אה"מ דבונשיר ב-7 ביוני1940 ולא שבו לנורווגיה עד לתום המלחמה, בשנת 1945.
כיבוש נורווגיה
כוחות פוליטיים וצבאיים גרמניים ופרו-גרמניים
טרם פלישת גרמניה לנורווגיה, ניסה וידקון קוויזלינג, מנהיג המפלגה הנאצית הנורווגית ("נאשונל סמלינג") ב-14 וב-18 בדצמבר 1939 לשכנע את קנצלר גרמניה, אדולף היטלר להקים ממשלה בתמיכה הכובשים הגרמניים.[3] למרות שהיטלר לא הסכים לרעיון, הוא הורה להכין תוכניות לפלישה גרמנית למדינה.[3] לפיכך, ביום הראשון של הפלישה הגרמנית, קוויזלינג פרץ מיוזמתו לאולפני NRK באוסלו בשעה 19:30 והצהיר על עצמו כראש הממשלה והורה לעצור את כל ההתנגדות הצבאית באחת.[3] הדבר לא מצא חן בעיני השלטונות הגרמניים, אשר רצו בתחילה שממשלת המלך תישאר בתפקידה. אף על פי כן, כאשר התברר כי הפרלמנט הנורווגי לא יוותר, הגרמנים לא איחרו להכיר בקוויזלינג, ודרשו מהמלך למנותו לראש ממשלה ולהשיב את ממשלתו לאוסלו, ובכך בעצם לתת אישור משפטי לפלישה הגרמנית.
כאשר הציג שגריר גרמניה בנורווגיה, קורט בראואר, את התביעות הגרמניות בפני ממשלתו של הוקון השביעי, המלך סירב והגרמנים הגיבו בהפצצה על הכפר בו שכן המלך, שמצידו הצליח להימלט כאשר צליל המטוסים נשמע, והיה ביער סמוך והתבונן בכפר נהרס. הדבר הוביל את ממשלת נורווגיה שהייתה עמו לייעץ לו פה אחד שלא למנות ממשלה מטעם קוויזלינג.
וידקון קוויזלינג, ראש ממשלת הבובות הגרמנית
כאשר הגרמנים הבינו שמפלגתו של קוויזלינג לא הצליחה לייצר תמיכה משמעותית, וזה נדחף הצידה במהרה. הגרמנים מינו מועצה מנהלית ב-15 באפריל בראשות אינגולף אלסטר כריסטנסן על מנת שתנהל את התחומים שעתידים היו להיכבש. המועצה בוטלה ב-20 בספטמבר 1940, כאשר הרייכסקומיסר יוזף טרבובן, השתלט על המדינה ויצר קבינט משלו. טרבובן ניסה לנהל משא ומתן עם יתר חברי הפרלמנט על מנת שיעניקו לנאצים מראית עין של לגיטימציה, אולם המשא ומתן עמם נכשל.
כתוצאה מכך, קוויזלינג שב להנהיג את המדינה ב-20 בפברואר 1942 ובכך הוקם משטר קוויזלינג, למרות שטרבובן שמר את הזכות הבלעדית להשתמש באלימות ככלי פוליטי ועשה זאת בכמה הזדמנויות (למשל על ידי הטלת משטר צבאי בטרונדהיים וציוו על הריסת הכפר טלבג). קוויזלינג האמין כי על ידי הבטחת יציבות כלכלית יוכל לתווך בין החברה האזרחית הנורווגית לבין הכובשים הגרמנים ומפלגתו החלה אט אט לזכות באמון האוכלוסייה הנורווגית.
נורווגיה הייתה המדינה המבוצרת ביותר במלחמה: כמה מאות אלפי חיילים גרמנים הוצבו בנורווגיה, והיחס בין הכוחות הכובשים לבין האוכלוסייה היה של חייל גרמני אחד לכל שמונה נורווגים. רוב החיילים הגרמנים ראו עצמם בני מזל, בהשוואה לאלו שלחמו בחזית המזרחית. במהלך המלחמה היו כ-6,000 אנשי אס אס בנורווגיה בפיקודו של אוברגרופנפירר (דרגה בכירה באס אס, מקבילה לגנרל-לוטננט בכוחות היבשה) וילהלם רדיס. רוב החיילים הללו היו תחת סמכותו של הוואפן אס אס. כמו כן, ספינת הקרב הגרמנית טירפיץ הוצבה בנורווגיה במשך רוב המלחמה.
השלכות כלכליות
ההשלכות הכלכליות של המלחמה בנורווגיה היו חמורות. נורווגיה איבדה את כל שותפות הסחר המרכזיות שלה כאשר נכבשה. גרמניה הפכה לשותפת הסחר העיקרית, אולם לא יכלה לפצות על אובדן שותפות הסחר הישנות. למרות שכושר הייצור לא השתנה במהלך המלחמה, השלטונות הגרמניים החרימו את רוב התוצרים של התעשייה וכתוצאה מכך רק 43% מהתוצרת הייתה זמינה באופן חופשי.[4]
יחד עם הירידה הכוללת בפריון, הנורווגים נקלעו במהירות למחסור של מוצרי יסוד, כולל מזון והייתה סכנת רעב. הנורווגים החלו להצמיח גידולים משלהם ושמרו על בעלי חיים משלהם. בפארקים חולקו בין התושבים מוצרי מזון שונים, והשוק השחור סיפק זרם של סחורות. הנורווגים גם החלו להשתמש בתחליפים לדלק, קפה, תה וטבק, ודיג וציד הפכו נפוצים יותר.
השואה בנורווגיה
עם כיבוש נורווגיה חיו במדינה 2,173 יהודים. לפחות 775 מהם נעצרו ו/או גורשו. 742 מהם נשלחו למחנות ריכוז, 23 מהם מתו בעקבות ביצוע רצח ללא משפט והתאבדות; סך כל הנרצחים היהודים בנורווגיה היה 756 לפחות, 230 משקי בית מלאים. אלו שניצלו ברחו מהמדינה בעיקר לשוודיה ואחרים הצליחו לברוח לבריטניה.
קבלה ושיתוף פעולה
בקרב האוכלוסייה בנורווגיה מעטים היו משתפי הפעולה עם מפלגת נאשונל סמלינג של וידקון קוויזלינג. משתף פעולה מרכזי וידוע לשמצה היה הנרי אוליבר רינן, שהיה מפקד של קבוצת סוכנים שהצליחה לחדור למחתרת הנורווגית ללכוד ולהרוג רבים מחבריה. משתפי פעולה אחרים היו מה-STAPO, כוח משטרה שפעל באופן עצמאי, בנפרד מהמשטרה הרגילה. לכוח היה קשר הדוק למשטר קוויזלינג ולנאצים.
יתר על כן, כ-15,000 נורווגים התנדבו לשירות קרבי בצד הנאצי; 6,000 נשלחו לפעולה כחלק מה-SS הגרמני, רובם נשלחו לחזית המזרחית.
פעילותה של המחתרת הנורווגית התנהלה במספר מישורים: היא הצהירה על הלגיטימיות של הממשלה הגולה של נורווגיה ועל חוסר הלגיטימיות של משטר קוויזלינג הפרו-נאצי ושל שלטונו של יוזף טרבובן, הקומיסר הנאצי בנורווגיה; היא הגנה על דרום נורווגיה, ללא הצלחה אמנם, אך לפחות הצליחה לאפשר את בריחתה של ממשלת נורווגיה לגלות; והיא התנגדה בנשק, בפעולות חבלה, פשיטות קומנדו ופעולות של אי ציות אזרחי.
בפעולות המחתרת נהרגו 1,433 לוחמי מחתרת, מהן 255 נשים.
תגובת הגרמנים
אחד ממעשי התגובה של הגרמנים לפעילות המחתרת הייתה השמדת הכפר טלאווג (אנ') ושליחת תושביו לזקסנהאוזן, שם מתו כמעט מחציתם, במעשה שהושווה למעשי הטבח באורדור-סור-גלאן ובלידיצה.
בריוקאן שבנורווגיה קיים מפעל לייצור חשמל ומים כבדים. במהלך מלחמת העולם השנייה השתלט הצבא הגרמני על המפעל וייצר בו מים כבדים - רכיב חובה לייצור נשק גרעיני. במהלך מלחמת העולם השנייה ניסתה גרמניה בראשותו של אדולף היטלר להשיג את הנשק הגרעיני בטרם ישיגוהו בעלות הברית.
המחתרת הנורווגית, שפעלה כנגד הגרמנים, סייעה לבעלות הברית לפוצץ את המפעל ובכך פגעה קשות בהליכי פיתוח האטום הגרמניים. בהמשך הם גם הטביעו באגם טינסיון את המעבורת שנשאה מים כבדים, מעבורת שהנאצים חילצו וניסו להשיט בדרך לגרמניה. בכך הצליחה המחתרת הנורווגית לסכל את תוכנית הגרעין המאיימת של גרמניה הנאצית ולסייע לתבוסת גרמניה במלחמה כולה.
כוחות נורווגיים גולים
כ-80,000 נורווגים ברחו מהמדינה במהלך המלחמה; מלבד כוחות פוליטיים וצבאיים הם כללו אינטלקטואלים כגון סיגריד אונדסט. לאחר הכיבוש המשיך הפרלמנט הנורווגי לפעול בבריטניה. רוב הגולים באו מרצון לשרת אצל בעלות הברית ועד סוף המלחמה כוחות אלו כללו 28,000 חוגרים ונשים.
צי
ביוני 1940, כלל הצי המלכותי הנורווגי 13 אניות מלחמה ו-5 מטוסים, לרבות 500 מכוח האדם שלו עברו לבריטניה עקב הכיבוש. לאורך כל המלחמה, 118 ספינות שירתו בצי הנורווגי המלכותי, כאשר 58 מהן היו בשימוש פעיל עד סוף המלחמה. עד סוף המלחמה איבד הצי 27 ספינות ו-650 גברים.
על מנת לפתח ולאמן את חיל האוויר המלכותי הנורווגי, הוקם מחנה האימונים "נורווגיה הקטנה" בטורונטו, באונטריו שבקנדה, ב-10 בנובמבר1940. עם זאת, חיל האוויר הנורווגי המלכותי נוסד כענף נפרד מהצבא רק ב-10 בנובמבר 1944.
חיל האוויר הפעיל ארבע טייסות בתמיכת בעלות הברית:
טייסת 330.
טייסת 331.
טייסת 332.
טייסת 333.
מספר מתנדבים נורווגיים שירתו גם ביחידות חיל האוויר המלכותי הבריטי. עד סוף מלחמת העולם השנייה כלל חיל האוויר הנורווגי 2,700 איש ואיבד 228.
צבא
מתוך כל הכוחות הנורווגיים הגדולים, קיבל הצבא את העדיפות הנמוכה ביותר; גודלו לא עלה מעולם על 4,000 חיילים. בעקבות הרפורמה הארגונית האחרונה ב-1942, כלל הצבא את היחידות הבאות:
החטיבה הסקוטית.
החטיבה הנורווגית העצמאית הראשונה (בתחילה שירתה בפעולות ה-SOE הבריטי).
מס' 5 של הקומנדו ה-10 של בעלות הברית.
החטיבה הנורווגית "איסלנד" (לימוד חיילים אמריקאים ובריטים בלחימת חורף).
בתחילת אוקטובר 1944, כ-53,000 גברים מהקורפוס ההררי הגרמני ה-19 עדיין היו כ-72 ק"מ בעומק רוסיה, לאורך נהר הליצה וצוואר חצי האי ריבאצ'י. התוכנית עבורם הייתה להגיע ללקסלב בנורווגיה, כ-260 ק"מ מערבה, עד 15 בנובמבר. ב-7 באוקטובר הארמייה הסובייטית ה-14 והצי הצפוני, שמנו כ-133,500 חיילים תחת פיקוד מרשל ברית המועצותקיריל מרצקוב, תקפו את הנקודה החלשה ביותר בקו הגרמני, הצומת בין הדיוויזיות ההרריות השנייה והשישית.
הצי הסובייטי ערך גם נחיתה אמפיבית ממערב לריבאצ'י, וכך איגף את הגרמנים. הגנרל יודל, שחשש לכיתור כוחותיו, הורה לקורפוס ההררי ה-19 לשוב לנורווגיה. הכוח הגיע לקירקנס עד 20 באוקטובר. הפיקוד העליון הגרמני הורה לרנדוליץ להחזיק את הסובייטים במפרץ, למען הצלת אספקה חיונית של 122,000 טון. כעבור חמישה ימים, כאשר הצבא הגרמני התכונן לנסיגה, ניצלו רק כ-41,000 טון.
כתוצאה ממדיניות האדמה החרוכה הגרמנית, קירקנס הושמדה כמעט כליל על ידי הגרמנים טרם נסיגתם; העיר הוצתה, מתקני הנמל והמשרדים פוצצו ולמעט כמה בתים קטנים, רוב העיר נהרסה. אירוע זה חזר על עצמו בכל רחבי פינמרק. הגרמנים היו נחושים בדעתם שלא להשאיר שום דבר בעל ערך לסובייטים; עדות לכך היא ההוראה של היטלר לרנדוליץ לעזוב את האזור כשהוא ריק מאנשים, מחסה ואספקה. 43,000 איש מילאו את ההוראה ואילו אלו שסירבו אולצו לעזוב את בתיהם. אולם ההערכה היא שכ-24,000 איש נותרו במזרח-פינמרק עד סוף נובמבר וחיכו לעזיבת הגרמנים.
הסובייטים רדפו אחרי הגרמנים בימים שלאחר מכן, והלחימה התרחשה סביב מונקלב וניידן ממערב לקירקנס, בסביבות 27 באוקטובר. הדיוויזיה ההררית ה-6 הגרמנית, ששהוצבה מאסף, נסוגה באיטיות לאורך הכביש הראשי שלאורך בחוף, עד שב-6 בנובמבר הגיעה לטאנאפג'ורד, כ-70 ק"מ מצפון-מערב לקירקנס. זה היה אמור להיות המגע האחרון שלה עם הכוחות הסובייטים.
לצד זאת, כאשר ההתקדמות הסובייטית נעצרה, מערב-פינמרק וצפון-טרומס הפכו לשטח הפרדה בין הצבא הסובייטי לצבא הגרמני. בשטח זה אלפי אנשים חיו במחבוא במשך חורף 1944–1945. אנשים אלו נקראו "אנשי מערות". הם התגוררו במערות, בבקתות העשויות עץ סחף או דשא, תחת סירות הפוכות וכו'. הסיכון של גילוי על ידי סיורים גרמניים היה איום מתמיד בחודשים טרם השחרור.
שחרור פינמרק בידי חיילים נורווגים גולים
ב-25 באוקטובר 1944 ניתנה פקודה לכוח הנורווגי בבריטניה להפליג למורמנסק כדי שיצטרף לכוחות הסובייטים שנכנסו לצפון נורווגיה. הכוח נקרא בשם "כוח 138", והפעולה נקראה "מבצע קרופט" בפיקוד קולונל ארנה דאהל.
הכוח הנורווגי הגיע למורמנסק ב-6 בנובמבר והגיע עם ספינה סובייטית ללינאקהאמארי שבצפון-מערב ברית המועצות (לשעבר צפון-מזרח פינלנד). משם הובל הכוח במשאיות לנורווגיה אליה הגיע ב-10 בנובמבר. המפקד הסובייטי לוטננט-גנרל שרבקוב הבהיר כי הוא רוצה שהכוח הנורווגי ישתלט על העמדות הקדמיות בהקדם האפשרי. על כן מתנדבים מהאוכלוסייה המקומית הקימו בחופזה "ארגוני שמירה", חמושים בנשק סובייטי, עד שהגיעו כוחות נוספים משוודיה או בריטניה. השיירה הראשונה הגיעה מבריטניה ב-7 בדצמבר וכללה שתי קורבטות נורווגיות (אחת מהן נפגעה לאחר מכן) ושלושה מוקשים.
עד מהרה התברר כי יש לשגר סיורים כדי לגלות היכן ואיך מתארגנים הגרמנים, ולברר האם האוכלוסייה המקומית במערב פונתה או שעדיין שם. הדיווחים שהגיעו הראו כי הגרמנים נמצאים בתהליך של חזרה מפורסאנגר, אולם הם יוצרים מוקשים ומלכודות לאורך הדרך, וכי מעט אנשים נותרו ובניינים רבים נשרפו.
המצב נשאר כך בשלהי 1945. במהלך שנת 1945 נראה שהכוחות הנורווגים משחררים אט אט את כל פינמרק המוכה, מסייעים לאוכלוסייה המקומית להתמודד עם החורף הארקטי והפשיטות הגרמניות מהאוויר, הים והיבשה. במהלך 1945 הגיעו תגבורות מהכוח "ריקספוליטי" שבסיסו בשוודיה, כמו גם שיירות מבריטניה. סה"כ 1,442 בני אדם ו-1,111 טון הוטסו לפינמרק ובאפריל מנו הכוחות הנורווגים למעלה מ-3,000 בני אדם. ב-26 באפריל הנורווגים הודיעו שפינמרק שוחררה.
כניעה גרמנית וסיום הכיבוש
סרטון על שחרור נורווגיה
לקראת סוף המלחמה, במרץ 1945 החליט רייכסקומיסר יוזף טרבובן להפוך את נורווגיה למעוז האחרון של הרייך השלישי ולקודש הקודשים של המנהיגים הגרמניים. עם זאת, עקב התאבדותו של אדולף היטלר ב-30 באפריל, זימן יורשו האדמירלקרל דניץ את טרבובן ואת הגנרל פרנץ בהם, המפקד העליון של הכוחות הגרמניים בנורווגיה, לפגישה בפלנסבורג, שם נצטוו למלא אחר הוראות המפקדה הכללית. בשובו לנורווגיה הוציא הגנרל בוהם הנחיה חשאית בה הורה על "צייתנות צבאית בלתי מותנית" ו"משמעת ברזל".
ב-5 במאי, היום בו נכנעו הכוחות הגרמניים בדנמרק, שלח הגנרל אייזנהאואר מברק למפקדת ההתנגדות בנורווגיה, שהועבר לגנרל בוהם; המברק הכיל מידע על איך ניתן ליצור קשר עם המטה הכללי של בעלות הברית.
דוניץ הדיח את טרבובן מתפקידו ב-7 במאי, והעביר את סמכויותיו לידי בוהם. בשעה 21:10 באותו יום, הורה הפיקוד העליון הגרמני על בוהם לעקוב אחר תוכניות הכניעה, והוא ערך שידור רדיו בשעה 22:00, בו הצהיר כי הכוחות הגרמניים בנורווגיה יצייתו לפקודות הכניעה. הדבר הוביל לגיוס מיידי ומלא של תנועת המחתרת המכונה "מילורג" - יותר מ-40,000 נורווגים חמושים זומנו לכבוש את הארמון המלכותי, תחנת המשטרה המרכזית של אוסלו, כמו גם מבני ציבור אחרים. ממשל נורווגי מתוכנן הוקם בן לילה.
למחרת אחר הצהריים, ב-8 במאי, הגיעה משלחת צבאית של בעלות הברית לאוסלו כדי להודיע את תנאי הכניעה לגרמנים, והסדירה את הכניעה, שנכנסה לתוקף בחצות. התנאים כללו את הפיקוד העליון הגרמני שהסכים לעצור ולהעמיד את כל חברי המפלגה הנאצית הגרמנית והנורווגית בידי בעלות הברית, התפרקות כל אנשי הס"ס מנשקם, ולשלוח את כל הכוחות הגרמניים לאזורים המיועדים. באותה עת היו בנורווגיה לא פחות מ-400,000 חיילים גרמנים, כשאוכלוסיית נורווגיה מנתה כמעט שלושה מיליון איש.
בעקבות הכניעה נשלחו יחידות של חיילים נורווגיים וכוחות בעלות הברית לנורווגיה, שכללו 13,000 חיילים נורווגים מאומנים בשוודיה ו-30,000 חיילים בריטים ואמריקאים. נציגים רשמיים של הרשויות האזרחיות הנורווגיות באו מיד אחרי כוחות צבא אלה, עם נסיך הכתר אולב שהגיע לאוסלו על סיירת בריטית ב-14 במאי, עם משלחת של 21 אנשי ממשל נורווגיים בראשות סוור סטוסטד ופול הרטמן, שרידי הממשלה הנורווגית והמנהל המבוסס על לונדון בעקבות צבא אנדים. לבסוף, ב-7 ביוני, שהיה גם יום השנה ה-40 לפירוק האיחוד של נורווגיה ושוודיה, הגיעו המלך הוקון השביעי ושאר בני משפחת המלוכה לאוסלו. הגנרל סר אנדרו תורן, מפקד כוחות בעלות-הברית בנורווגיה, העביר את כוחו של המלך-קון באותו יום.
לאחר השחרור הוחלפה ממשלת נורווגיה הגולה בקואליציה בראשותו של איינר גרהרדסן, שניהלה את המדינה עד לסתיו 1945, כאשר נערכו הבחירות הכלליות הראשונות אחרי המלחמה, והחזירה את גרהרדסן לראשות ממשלה, בראשה של מפלגת הלייבור.
ניצולים נורווגיים החלו לצאת ממחנות הריכוז הגרמניים. בסוף המלחמה היו 92,000 נורווגים בחו"ל, 46,000 מהם היו בשוודיה. נוסף על הכובש הגרמני היו בנורווגיה 141,000 אזרחים זרים, רובם שבויי מלחמה שהוחזקו בידי הגרמנים, אך עתה שוחררו. מתוכם 84,000 רוסים.
סך הכול 10,262 נורווגים איבדו את חייהם או במהלך המלחמה או בזמן שהם נכלאו. כ-50,000 נורווגים נעצרו על ידי הגרמנים במהלך הכיבוש. מתוכם, 9,000 נשלחו למחנות כליאה מחוץ לנורווגיה, כולל מחנה הריכוזשטוטהוף.
במהלך חמש שנות הכיבוש, אלפי נשים נורווגיות ילדו ילדים לחיילים גרמנים בתוכנית לבנסבורן. לאחר המלחמה היו האמהות מנודות ומושפלות הן על ידי הפקידים הנורווגיים והן על ידי האוכלוסייה האזרחית. הן נקראו בשמות כגון "tyskertøser" שמשמעותו "בנות של הגרמנים".[5] רבות מהנשים הללו נעצרו במחנות מעצר, דוגמת הובדה וחלקן אף גורשו לגרמניה. הילדים של האמהות הללו קיבלו שמות כמו "tyskerunger" אשר משמעותו "ילדים של גרמנים" או גרוע מכך: "naziyngel" שמשמעותו "שרצים גרמניים".
הפליטים
פליטים נורווגים מנסים לחצות את הגבול בין נורווגיה לשוודיה
במשך כל שנות המלחמה נמלטו נורווגים מהמשטר הנאצי, רובם דרך הגבול בין נורווגיה לשוודיה. בין אלו היו יהודים נורווגיים, פעילים פוליטיים ואחרים, שנרדפו על ידי המשטר הנאצי. הנאצים סיירו בגבול על מנת לעצור את הבריחות הללו לאורך הגבול הארוך, אך המקומיים שהכירו את הסביבה היטב מצאו דרכים לעקוף את הסיורים. המקומיים שסייעו לאנשים הנמלטים, היו חלק מתנועת המחתרת הנורווגית ולקחו את הסיכון הגדול ביותר.
השלטונות השוודיים קיבלו את הפליטים והבטיחו את ביטחונם לאחר שחצו את הגבול, אולם לא עשו דבר כדי להקל על בריחתם. הפליטים הושמו לעיתים קרובות במחנות, שם התקיימו רק צורכיהם הבסיסיים. כ-50,000 נורווגים ברחו לשוודיה במהלך המלחמה.
נוסף על היהודים, אנשי תנועת המחתרת ואחרים, שנרדפו, היו פליטים רבים בגילאי צבא, שביקשו להצטרף לכוחות המזוינים הנורווגיים בחו"ל. לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה הצליחו כמה מהם לצאת משוודיה ולהגיע באמצעות רוסיה לבריטניה, בדרך כלל דרך הודו, דרום אפריקה או קנדה. לאחר מבצע ברברוסה נסגר התוואי היבשתי מעל אדמת רוסיה.
שאר הפליטים היו כלואים בשוודיה, למעט מספר קטן של קצינים, טייסים או מומחים אחרים שהצליחו להשיג עדיפות במטוס מדי פעם שיצא משוודיה לבריטניה.
חיילים גרמנים ממתינים במחנה מנדל לשובם לגרמניה אוגוסט, 1945
בשנתיים האחרונות של המלחמה קיבלה ממשלת נורווגיה בגולה בלונדון רשות ושיתוף פעולה מצד השלטונות השוודיים לגיוס חיילים בשטח השוודי, בצורת "כוחות משטרה" שגייסו פליטים נורווגיים. המונח "משטרה" הפך להיות כיסוי עבור מה שהיה למעשה אימון צבאי טהור. תצורות אלה, שמנו 12,000 גברים מאורגנים בגדודים, היו מצוידים בנשק וציוד שוודיים ואומנו על ידי קצינים נורווגים ושוודים. מספר "כוחות משטרה" הועסקו בשחרור פינמרק בחורף 1944/45 לאחר פינוי השטח על ידי הגרמנים. היתר השתתפו בשחרור שאר נורווגיה לאחר כניעת הגרמנים במאי 1945.
הבוגדים
עוד לפני תום המלחמה היה ויכוח בין הנורווגים על גורלם של הבוגדים ומשתפי הפעולה. כמה מהם העדיפו "ליל סכינים ארוכות" עם הרג בלתי-חוקי של עבריינים ידועים. עם זאת, מאמץ רב הושם למען הבטחת הליכים משפטיים חוקיים של הבוגדים הנאשמים. בסופו של דבר, הוצאו להורג 37 אנשים על ידי השלטונות הנורווגיים: 25 נורווגים על רקע בגידה, ו-12 גרמנים על פשעים נגד האנושות. 28,750 איש נעצרו, אם כי רובם שוחררו מחוסר ראיות. בסופו של דבר, 20,000 נורווגים ומספר קטן יותר של גרמנים קיבלו עונשי מאסר. 77 נורווגים ו-18 גרמנים קיבלו עונשי מאסר עולם. מספר אנשים נידונו לשלם קנסות כבדים למדינה.
המשפטים נתונים לביקורת בשנים האחרונות, בטענה כי משפטים הפכו לקלים יותר עם חלוף הזמן, וכי רבות מן ההאשמות התבססו על החוק הבלתי חוקתי ועל יישום חוקים רטרואקטיביים בלתי חוקיים.[6]
שבויי מלחמה גרמניים
לאחר המלחמה אילצה ממשלת נורווגיה את שבויי המלחמה הגרמניים לפנות את שדות המוקשים. עם סיום הפינויים בספטמבר 1946, 392 מהם נפצעו ו-275 נהרגו, ונפצעו שני נורווגים וארבעה מטוסי מוקשים בריטיים.[7] רבים מהגרמנים נהרגו עקב מנהגיהם של השומרים לרדוף אחריהם על פני שדה מפונה כדי שלא יישארו מוקשים. [12] טענתם של הנורווגים כי האסירים הגרמנים היו כוחות אויב בלתי-מזוינים עקפה את אמנת ז'נבה ביחס לטיפול בשבויי מלחמה, האוסרת על שימוש בשבויי מלחמה לצורך עבודה מזיקה או מסוכנת.
מורשת הכיבוש
עם תום המלחמה פחת התמ"ג של נורווגיה ב-45% - יותר מכל מדינה אחרת שנכבשה בידי הנאצים. נוסף על ההרס הפיזי והנפשי של המלחמה עצמה. בפינמרק שטחים רבים נהרסו עקב מדיניות האדמה החרוכה של הנאצים במהלך נסיגתם. בנוסף ערים ועיירות רבות נפגעו או נהרסו בשל ההפצצות והלחימה.
שינוי חברתי ותרבותי
הבעיות שנוצרו עקב הכיבוש חיזקו והגדירו עוד יותר את הזהות הלאומית הנורווגית. ההיסטוריה של תנועת ההתנגדות הייתה אמנם מפוארת, אולם היא גם סיפקה למנהיגים צבאיים ופוליטיים נורווגים מודל לחיקוי. קשיים משותפים של שנות המלחמה העלו אל הבמה את מדיניות הרווחה החברתית של ממשלות מפלגת העבודה הנורווגית לאחר המלחמה. תקופת הכיבוש הובילה את נורווגיה לנטוש את מדיניות הנייטרליות המסורתית שלה, כאשר נורווגיה היא אחת מהחברות המייסדות של נאט"ו מ-1949. לבסוף, היא הובילה למחויבות פוליטית ופופולרית רחבה בנוגע לשמירה על כוחות מזוינים גדולים שיוכלו להגן על המדינה מפני כל איום סביר, וכן לשמירת הכוחות המזוינים בשליטה אזרחית מוצקה.
