קולומביה במלחמת העולם השנייה

מטוס AT-6 קולומביאני, 1940
צד בעימות	חלק מבעלות הברית

קולומביה שיחקה בתפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה שפרצה ב-1939. חרף המרחק הרב בינה לבין כל הזירות במלחמה, מיקומה הגאוגרפי בקרבת תעלת פנמה, וכן העובדה שהיא שוכנת לחופי האוקיינוסים השקט והאטלנטי, אפשרו לה לנצל את יתרונותיה במלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה התחוללו שינויים משמעותיים בצבא ובחברה הקולומביאנית שהתרחשו עקב ההשפעה הגוברת של ארצות הברית^[1][2].

קולומביה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים שלה עם מדינות הציר בדצמבר 1941, זמן קצר אחרי ההתקפה היפנית על פרל הארבור, בדומה למדינות רבות באמריקה הלטינית. היא התירה לארצות הברית להציב כוחות בשטחה, ולבסוף הכריזה מלחמה רשמית ב-26 בנובמבר 1943, אחרי שורה של התקפות מצד צוללות גרמניות על כלי השיט שלה. למרות ההכרזה, קולומביה לא שיגרה כוחות לשדה הקרב, אולם הצי שלה פעל נגד הגרמנים בים הקריבי^[1].

ההשפעה הכלכלית של המלחמה הורגשה בקולומביה היטב. ראשית, קולומביה נותקה מהשווקים האירופאי והאסיאתי, ונשענה על ארצות הברית כיעד הייצוא הראשי. גם הייבוא נפגע, מה שהפך את ארצות הברית למקור הייבוא הגדול ביותר בסחורות רבות, כמו מתכת, מכונות, גרפיט, זהורית ועופרת.

מקור לדאגה היה הקפה, הייצוא המרכזי של קולומביה, שכן הממשל האמריקאי ניסה לשמור את מחירי הקפה זהים למחירים שהיו ערב המתקפה על פרל הארבור. קולומביה מצידה טענה שעלויות הגידול של הקפה עלו עקב המלחמה, והקפאת המחיר עלולה לגרום לפגיעה בכלכלה, מה ששכנע בסופו של דבר את הממשל האמריקאי לאפשר את העלאת מחירי הקפה, בהתאם לעלייה במחירי השינוע והגידול.

בעיה אחרת הייתה ייבוא הפלטינה. קולומביה הייתה המקור היחיד לפלטינה עבור תעשיות המלחמה היפנית והגרמנית, מה שגרם לארצות הברית למהר לקנות את כל האספקה הזמינה, באמצעות חברת Metals Reserve. עם זאת, מכיוון שארצות הברית נזקקה לאספקה נוספת, היא סייעה לקולומביה להגדיל את הפקת הפלטינה. בגלל חשיבות הפלטינה, מדינות הציר היו מוכנות לשלם מחירים גבוהים במיוחד עבורה, מה שיצר תופעה של הברחות. בשל כך, קולומביה חייבה את כל יצרני הפלטינה למכור את תוצרתם לבנק המרכזי. עם זאת, יצרנים באזורים מבודדים הצליחו למכור חלק מתוצרתם בשוק השחור. תופעת ההברחות התרחשה לאורך כל המלחמה, אם כי מ-1944 היא פחתה במידה משמעותית.

ערב המלחמה הייתה בקולומביה קהילה גרמנית שהוערכה בדצמבר 1941 בכ-4,000 תושבים, לצד מספר כפרים יפניים. עובדה זו גרמה לאמריקאים לחשוש מגיס חמישי שיחבל בתעלת פנמה, או במקומות רגישים אחרים, אולם ממשלת קולומביה לא סברה שיש סיבה לדאגה. על אף נוכחות של מספר סוכנים של מדינות הציר, הממשלה האמינה שלא כל התושבים הזרים מהווים סוכני אויב.

על אף שממשלת קולומביה לא ראתה סיבה לחשוש, ארצות הברית סייעה לה באמצעות תוכנית השאל-החכר לבנות יכולת הגנתית נגד פעולות אויב. ארצות הברית אף השתמשה בתוכנית כמנוף לחץ כדי לגרום לממשלת קולומביה להכיר בחשש. הסיוע האמריקאי המשמעותי הביא את ממשלת קולומביה לעקוב, לעצור ולגרש מאות אנשים בעלי אזרחות גרמנית, יפנית ואיטלקית.

אחרי ההתקפה על פרל הארבור, ממשלת קולומביה הביעה את תמיכתה בארצות הברית. לאחר מכן הוחרם רכוש בבעלות גרמנית, יפנית ואיטלקית, הוקמו מחנות מעצר וחוקקו חוקים נגד ריגול מצד מדינות הציר. ארצות הברית וקולומביה בנו "רשימה שחורה" כדי למנוע מהסיוע האמריקאי ליפול לידיים עוינות. ב-1943 נאסר בקולומביה השימוש בגרמנית במרחב הציבורי^[3].

בשנת 1944 הוקם מחנה המעצר הגדול ביותר בקולומביה במלון שבקונדינמרקה. במחנה הוחזקו 150 גרמנים, איטלקים ויפנים והיה הרחבה של הרשימה השחורה המקורית. קולומביה עקרה מביתם מהגרים ממדינות הציר שנמלטו מהמלחמה ומהגרים שהגיעו בטרם החלה. לאחר שנשלחו למלון חשודים פוטנציאליים, רכושם הוחרם והם נדרשו לשלם עבור שהותם במלון. יהודים קולומביאנים הביעו חוסר שביעות רצון מהתנאים במחנה המעצר ותיארו אותו כ"נעים יותר מזה של קורבנות הנאצים". אחרי המלחמה קיבלו משפחות השוהים במחנה המעצר פיצויים על הרכוש שהוחרם^[4].

מיד אחרי ניתוק היחסים, שגריר קולומביה ביפן עזב את המדינה, והמשיך לנהל את היחסים עם יפן מקולומביה. הוא ביקש לסייע לנתינים היפנים בקולומביה, ושיתף פעולה עם ספרד, המדינה הקרובה ביותר ליפן שלא הייתה חברה במדינות הציר. לאחר מכן גורשו דיפלומטים יפנים רבים, עקב היעדר הצורך בהם עוד, כשבמקביל דיפלומטים מאמריקה הלטינית עזבו גם הם את יפן.

SCADTA הוקמה ב-1919 והייתה חברת התעופה השנייה בעולם. מייסדיה היו שלושה גרמנים וחמישה קולומביאנים, ועד המלחמה הייתה חלק חשוב מהתעבורה האווירית בקולומביה. ב-1931, אחרי שחברת פאן אמריקן וורלד איירווייז האמריקאית רכשה את מניות השליטה בחברה, התברר שרוב הטייסים בחברה הם גרמנים ואוסטרים שהתגוררו בקולומביה מספר שנים, וחלקם אף שירתו במילואים בחיל האוויר הגרמני. ארצות הברית חששה שהטייסים יהיו מעורבים בפעולות ריגול שונות, וכי הם עשויים להשתמש במטוסים האזרחיים כמפציצים ולפגוע בתעלת פנמה.

ממשלת קולומביה לא הייתה שותפה לחשש, ולא הביעה ספקות בנוגע לנאמנות של הטייסים הגרמנים. עם זאת, כדי ליישר קו עם ארצות הברית, קולומביה העבירה חוקים שחייבו את החברות לשכור יותר קולומביאנים, וחייבה ש-51% מהמניות יהיו בבעלות מקומית. כמו כן, נקבע שבכל מטוס חייב להיות לפחות טייס קולומביאני אחד, והוצבו כלי מעקב על המטוסים כדי שהממשלה תוכל לנטר את מיקומם.

ב-1939 שירתו בצבא קולומביה 16 אלף איש. הוא הורכב משש בריגדות, כשכל אחת מכילה שלושה גדודי רגלים, קבוצה אחת של פרשים, שלוש סוללות ארטילריה, גדוד הנדסה ושני גדודי תמיכה. חיל האוויר כלל טייסת תמיכה אחת וטייסת אימונים, בה 15 מטוסים. במשטרה היו 5,035 שוטרים, ועד 1944 מספר המשרתים בה גדל ל-5,500. כמו כן הייתה בקולומביה חובת שירות צבאי של שנה, אך היא לא נאכפה במלואה^[5].

ב-1939 היו בצי הקולומביאני 1,850 אנשי צוות. הוא החזיק שתי משחתות מודרניות מתוצרת פורטוגל, ארבע ספינות נהר עם תותחים, ספינת תותחים ימית אחת ושלוש ספינות סיור של משמר החופים. עוד בשנות ה-30 היה חיל האוויר הקולומביאני בתהליכי בנייה. ב-1935 הוקמה הטייסת הראשונה, והמלחמה אפשרה להאיץ את הגדלתו, בזכות המשלוחים מארצות הברית, עד שבסופו של דבר הוא הפך לזרוע נפרדת. ב-1943 הוקמו שלוש קבוצות אוויר.

לפני המלחמה, היו שווייץ ובריטניה אלו שהעניקו לקולומביה את כלי הטיס הצבאיים ואת התמיכה בים. עם זאת, הציוד השווייצרי היה מיושן, ועם פרוץ המלחמה הבריטים לא היו יכולים להמשיך לסייע לקולומביה.

בתזמון מתאים, בינואר 1939 הגיעו לקולומביה משלחות ים ותעופה צבאית מארצות הברית, ושתי המדינות החלו בהתייעצויות בנוגע לתעלת פנמה. לאחר נפילת צרפת ב-1940 הפך שיתוף הפעולה לחשוב יותר, ובספטמבר הן החלו לגבש שורה של הסכמים צבאיים. קולומביה הסכימה למנוע כל התקפה על האמריקאים משטחה, והוסכם שאם קולומביה תותקף על ידי מעצמה לא אמריקאית, ארצות הברית תסייע במידה וממשלת קולומביה תבקש. הוחלט שאם ארצות הברית תתמוך במדינה אמריקאית כלשהי במלחמה, קולומביה תאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים שלה במדינה.

עוד הוחלט על חילופי מומחים, שיתוף פעולה בסיורי חופים, וצילום אווירי של מקומות אסטרטגיים בקולומביה, בהתאם לכך שהצלמים יהיו אמריקאים במטוסים קולומביאנים. קולומביה גם הבהירה שלמרות תמיכתה במלחמה נגד מדינות הציר, היא תגביל את הפעילות האמריקאית בשטחה. קולומביה לא הזמינה את האמריקאים לבנות בסיסים בשטחה, בניגוד למדינות לטיניות אחרות, מתוך תפישה שקולומביה צריכה להיות מסוגלת להגן על עצמה בעזרת קולומביאנים.

הברית אפשרה לקולומביה לבנות מחדש את הצבא והחברה. ב-17 במרץ 1942 נחתם הסכם לסיוע צבאי אמריקאי בעלות של 16.5 מיליון דולר, שאפשר לקולומביה לקנות ציוד במחירים מוזלים, ולא הייתה צריכה לשלם ריבית על הרכישות. עד מהרה הגיעו הסכמים ומענקים נוספים. לדוגמה, בנק הייצוא–ייבוא של ארצות הברית נתן מענק של 20 מיליון דולר לבניית כבישים מהירים, 10.3 מיליון דולר לחקלאות ו-3.5 מיליון דולר להקמת מתקן הידרואלקטרי. הוא גם העניק הלוואה לבנייה זולה של דיור. בנוסף, השקעות פרטיות אמריקאיות הכניסו עוד 200 מיליון דולר למדינה עד 1943.

הצוללות הגרמניות הטביעו לפחות ארבע אוניות קולומביאניות, כולן מפרשיות קטנות. הראשונה הייתה ה-SS Resolute, עם משקל של 35 טון ו-10 אנשי צוות, שב-23 ביוני 1942 נפגעה מירי תותח 20 מ"מ של הצוללת U-172. הקולומביאנים נטשו את הספינה, והגרמנים עלו כדי להטביע אותה עם רימוני יד. שישה נהרגו, וארבעת הניצולים טענו שהגרמנים ירו עליהם במקלעים לפני שעזבו^[6].

הבאה שהוטבעה הייתה ה-SS Roamar, במשקל 110 טון, הייתה שייכת לדיפלומט קולומביאני, והיא הוטבעה ב-21 ביולי 1942 מול סן אנדרס, על ידי הצוללת U-505, מה שנתן לקולומביה את העילה להכריז מלחמה על גרמניה. הגרמנים ידעו שקולומביה עדיין נייטרלית, ולכן הטביעו את האונייה במהירות לפני שישימו לב. לכן, הם ירו רק שני פגזים לפני שהאוניה הפכה ל"כלום מלבד עיי חורבות". הנס גבלר, המהנדס על סיפון הצוללת, אמר ש"לא יכולנו להשאיר את העדויות צפות מסביב, אז הטבענו אותן עם תותח הסיפון". זו לא הייתה האונייה האחרונה שהוטבעה בזמן שקולומביה הייתה נייטרלית. למחרת הוטבעה האונייה Urios במשקל 153 טון, על ידי אותה הצוללת, בתקרית בה נהרגו 13 מהמלחים הקולומביאנים שהיו על הסיפון^[7][8][9].

ספינה אחרת שהוטבעה הייתה ה-SS Ruby, עם משקל של 39 טון ו-11 אנשים על הסיפון. ב-18 בנובמבר 1943, בשעה ששטה בין סן אנדרס לקרטחנה, היא נפגעה מתותח של U-516, ואחרי שלושים סיבובים היא טבעה, וארבעה אנשי צוות נהרגו^[10].

העימות היחיד בין קולומביה למדינות הציר הייתה בים הקריבי, בין משחתת קולומביאנית, לצוללת הגרמנית U-154. בליל ה-29 במרץ 1944, בשעה 20:25 זיהה הצוות פריסקופ של צוללת. הצוות הגרמני שהופתע מהופעת המשחתת לא הצליח להכניס את התותח לפעולה בזמן ונאלץ לצלול במהירות כדי להתחמק מפגיעה^[11].

לפי הדיווח הקולומביאני, המשחתת תקפה את הצוללת פעמיים בירי תותח 105 מ"מ לפני שצללה, ולאחר מכן השליכו פצצות עומק. זמן קצר לאחר מכן זוהו כתם שמן ומספר שברים, והמשחתת הפליגה מבלי לחפש ניצולים. עם ההגעה לנמל הידיעה על ה"ניצחון" כבר התפשטה, אולם הצוללת הצליחה להימלט ללא פגע, על ידי זיוף הטביעה שלה.

העיתונים מיהרו לדווח מידע שגוי על התקרית. מאמר ב-Time טען שהצוללת היא בכלל כלי שיט אמריקאי, ואחרים הפיצו ידיעות על הנקמה הקולומביאנית בגרמנים על הספינות שהוטבעו. בסופו של דבר, U-154 הוטבעה ב-3 ביולי 1944 במדיירה, על ידי כלי שיט אמריקאים^[12].

השפעות המלחמה על קולומביה היו ברובן חיוביות. תחומים רבים זכו לפריחה, וההגירה מאירופה הביאה עמה מוחות חדשים שסייעו לכלכלה.

אלפונסו לופס פומארחו, נשיא קולומביה בשנים 1934–1938 ושוב בשנים 1942–1945 טבע את הסיסמה "המהפכה בהתקדמות" לתוכניות שהוביל. ממשלתו התאפיינה ברפורמות רבות בחקלאות ובחינוך. בין כהונותיו, כיהן כנשיא אדוארדו סנטוס מונטחו, שפעל להגן על התעשייה המקומית מהשפעות המלחמה.

בתקופת הכהונה השנייה של פומארחו, התרחשה ירידה במחירי הקפה ועלייה במחירי הסחורות המיובאות, לצד הפרעות למסחר שגרמו לתנודות מחירים רבות. למרות זאת, הביקוש למוצרי צריכה גדל ברחבי העולם אחרי המלחמה, מה שסייע לכלכלה לגדול על ידי ייצוא מוגבר של מוצרים כמו קפה ובננות. גם עתודות הנפט של קולומביה סייעו בשל הביקוש הגבוה במהלך המלחמה^[13].

בתחילת שנות ה-40, הפוליטיקה הקולומביאנית הוכתבה במידה רבה על ידי אלימות בנושאים במחלוקת בין שתי המפלגות הגדולות, הליברלית והשמרנית. בתקופת הממשל של הנשיא פומארחו הליברלי, שמרנים תקפו כפריים ליברלים רבים שתמכו ברפורמות שהוביל ושאיימו על האוליגרכים השמרנים^[14].

שמרנים רבים תמכו במדינות הציר, בשעה שליברלים רבים רצו לשתף פעולה עם בעלות הברית, ובמקביל התגברו פוליטיקאים ימניים קיצוניים בהתאם לגדילה בפופולריות המשטרים הפאשיסטיים בעולם. פוליטיקה פרנקואיסטית הפכה לפופולרית באופן טבעי בשל הקשר בין ספרד לאמריקה הלטינית, בשעה שהפוליטיקה האמריקאית התחזקה בזכות ההשפעה האמריקאית בדרום אמריקה. כל אלה הגבירו את הקיטוב בפוליטיקה המקומית.

הקיטוב הגיע לשיא כשקצינים שהוצבו בעיירה פסטו בדרום קולומביה ניסו לסיים את שלטון פומארחו בזמן שפיקח על תרגיל צבאי ביולי 1944. הנשיא הוחזק כבן ערובה יחד עם חברי קבינט נוספים, אך יתר הצבא סירב לתמוך בהפיכה ועצר את מנהיגי ההפיכה. הניסיון הוכיח את נאמנות הצבא למרות הממשלה, אולם הצביע על סדקים במשמעת בו. זמן קצר אחר כך עלתה לשלטון המפלגה השמרנית, מה שגרם לתסיסה חברתית ארוכה

מספר המשרתים בצבא גדל מעט במהלך המלחמה, ובדצמבר 1944 הוקם רשמית חיל האוויר הקולומביאני, אם כי ההפרדה החלה להתרחש ב-1942.