PROFILPELAJAR.COM

נאו-קונסרבטיזם (באנגלית: Neoconservatism, מכונה בקצרה נאו-קון) הוא שמה של השקפה אידאולוגית בפוליטיקה האמריקאית. עיקרה הוא התערבות פעילה ואגרסיבית בענייני חוץ, לצורך התנעת תהליכים ליברליים וקידום הדמוקרטיה בעולם. רובם המוחלט של הפוליטיקאים המזוהים כנאו-קונסרבטיבים הם רפובליקנים, אף כי בשעתו היה זרם חשיבה נאו קונסרבטיבי חזק גם במפלגה הדמוקרטית, ובו בלטו אישים כמו הנרי ג'קסון, דניאל פטריק מויניהאן ואחרים.

עיקרי ההשקפה

קווי מדיניות החוץ בהם תומכים נאו-קונסרבטיבים, כוללים מלחמה חסרת פשרות בטרור ומאבק נגד משטרים עריצים; שימוש בכוח הצבאי והכלכלי של ארצות הברית על מנת להשפיע על משטרים בעולם להפוך ליותר ליברליים, דמוקרטים ושומרי זכויות אדם.^[1]

באופן טיפוסי, על פי דברי חברים שהזדהו עם קבוצה זו, רבים ממקימי התנועה השמרנית החדשה בעבר היו מזוהים עם הגישה הליברלית בפוליטיקה האמריקאית, אך עברו מהפך אידאולוגי למרכז - ימין. בעיקר הכוונה לקבוצת "האינטלקטואלים של ניו יורק", שכללה אישים, בדרך כלל יהודים אמריקאים ממוצא מזרח אירופי, שלמדו בשנות הארבעים של המאה העשרים בסיטי קולג' של ניו יורק, כמו נורמן פודהורץ, אירווינג קריסטול, סימור ליפסט, דניאל בל, נייתן גלייזר ואחרים. בעקבות הקצנת השמאל בשנות ה-60 והתקפות השמאל החדש, כנגד נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ומלחמת וייטנאם ובעיקר, בהיות רובם ככולם כמעט, יהודים, בעקבות התקפות השמאל החדש על ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים, התקפות שנראו להם אנטישמיות, שינו אינטלקטואלים אלה את עמדותיהם לכיוון הקו הימני יותר, ומכאן גם הרכיב "נאו" (בלטינית 'חדש') שבשם הקבוצה.

היסטוריה

אירווינג קריסטול, עורך כתב העת הספרותי אנקאונטר מאז שנות ה-50 היה הראשון שהשתמש במונח שמרן חדש במאמר משנת 1979 "התוודויותיו של שמרן חדש אמיתי"^[2]. עוד אחד מהמשפיעים הראשונים היה נורמן פודהורץ, עורך הירחון קומנטרי מ-1960 ועד 1995. בשנת 1982, במאמר במוסף סוף השבוע של הניו יורק טיימס, "דאגתו של שמרן חדש ממדיניות החוץ של רייגן", הוא זיהה את עצמו עם הגישה הנאוקונסרבטיבית והפך את כתב העת "קומנטרי" לנושא הדגל שלה. בנו של קריסטול, ויליאם קריסטול הקים את ה"משימה לעשור האמריקני החדש" - קבוצת חשיבה שישבה בוושינגטון במטרה להשפיע על הממשל האמריקני בכיוון של שמרנות חדשה.

בשנות ה-80 ארצות הברית תמכה במספר משטרים עריצים אך אנטי-קומוניסטים, בניגוד לדיעותיהם של השמרנים החדשים, ובתמיכת השמרנים הוותיקים, האנטי-סובייטיים. בעקבות כניסתם לממשל רייגן של נאו-שמרנים דוגמת אליוט אברמס, ובסיוע "הארגון הלאומי לתרומה דמוקרטית" של קרל גרשמן שונתה המדיניות, לתמיכה במשטרים דמוקרטיים ושומרי זכויות אדם, תוך התנגדות למשטרים עריצים, גם אם אלו אנטי-קומוניסטים. שינוי המדיניות בכיוונם של השמרנים החדשים התבטא, לפחות באופן מוצהר, בכך שב-1986 ארצות הברית דחפה להדחתו של פרדיננד מרקוס מהנשיאות בפיליפינים, בעקבות הפעלת אלימות והטייה של הבחירות בארצו, וב-1988 הממשל האמריקני תמך בקבוצות המתנגדות לאוגוסטו פינושה בצ'ילה, עד להפלת משטרו.

בסוף שנות ה-80 ובמשך שנות ה-90 כוחם של השמרנים החדשים ירד במידה מסוימת בעקבות התפרקות ברית המועצות, במה שנראה כניצחונו של הימין. יש האומרים שגם שערוריית איראן-קונטראס תרמה לכך. הטענה באשר לפרשת איראן - קונטראס הייתה שישראל מכרה נשק לאיראן במימון פרסי ובהחזר נשק אמריקני לישראל, במסגרת עסקה שהגו השמרנים החדשים ובראשם בהקשר זה אליוט אברמס. העסקה כללה לפי הטענה גם החזרת שבויים אמריקנים שבידי החזבאללה בלבנון, כאשר חלק מהרווחים מעסקה זו מימנו את מורדי הקונטראס בניקרגואה.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, החלה התנועה לצבור תאוצה מחדש, כשרבים מהמזוהים מאוחר יותר כשמרנים חדשים חתמו על עצומה בעד הפלת משטרו של סדאם חוסיין, שנותר בשלטון לאחר אותה מלחמה. עצומה זו קראה לתמוך בכורדים ובשיעים, קבוצות המיעוט הנרדפות בעיראק. עצומה זו הועברה לנשיא ביל קלינטון, אך השפעתה ניכרה בעיקר בימי כהונת יורשו ג'ורג' בוש (הבן).

בעקבות אירועי ספטמבר 2001

עד שנת 2001 הממשל האמריקאי סבל משבט הביקורת של השמרנים החדשים, ומדיניות הממשל נגדה את התפיסות של תנועה זו. עם התקפות המחבלים בפיגועי 11 בספטמבר, הנשיא ג'ורג' בוש הבן שינה כיוון. בנאום הנשיא בעקבות הפיגועים, שנערך בינואר 2002 ונכתב בידי דייוויד פרום, הנחשב לאחד מנציגי אידאולוגיה זו, הנשיא הכריז על איראן, עיראק, וצפון קוריאה כעל "ציר הרשע" המהווה את מקור הסכנה לעולם.

ב-20 בספטמבר 2002 פרסמה המועצה האמריקאית לביטחון לאומי מסמך, המבוסס על מסמך קודם שפרסם פול וולפוביץ, בנוגע למדיניות הרצויה במלחמה בטרור. המסמך קובע כי על ארצות הברית להכות מכת מנע מקדימה, לפני התקפה של האויב, אשר בואה מובטח. ממשל בוש ובתוכו מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, סגן שר ההגנה פול וולפוביץ, מזכיר העיתונות ארי פליישר ואחרים נתנו משקל רב למידע מגוף מחקר מודיעיני חדש שהוקם בעקבות מתקפת ספטמבר בשם המשרד לתוכניות מיוחדות^[3] בהנהגתו של דאגלס פיית'.

בעקבות מלחמת עיראק, ממשל בוש מינה ועדת חקירה שבראשה עמד השופט לורנס הירש סילברמן. ממצאי הוועדה היו שהמודיעין טעה לחלוטין. מספר ארגונים המתנגדים למלחמה - והמרכזי שבהם "המרכז ליושר ציבורי" - טענו שממשל בוש שיקר^[4] במודע והיטה את דעת הקהל לקראת היציאה למלחמה בעיראק.

השמרנים החדשים וליאו שטראוס

טענות נוספות הן כי הנאו-קונסרבטיבים הושפעו באופן ניכר מתורתו של הפילוסוף פרופסור ליאו שטראוס, הגורסת את הצורך בממשל חזק לטובת הציבור, על חשבון החופש שלו. כמו כן גישתו מחייבת הזדהות דתית של האזרחים עם ערכי החיים והאנושיות, שאם לא כן המדינה תתמוטט. בין היתר שטראוס קרא להטיית דעת הציבור גם בעזרת שקרים אם יש צורך בכך, נגד אויבי המדינה ובעד משטר אנושי ומתחשב. לא ברור כלל הכיצד מתיישבת טענה זו עם האידאולוגיה הליברלית של הנאו-קונסרבטיבים, הגורסת דווקא הקטנת גודלה של הממשלה והגברת כוחם של הפרטים בחברה. לא ברור גם הכיצד מתיישבת טענה זו עם חילוניותם של מרבית השמרנים החדשים, בין היהודים שבתוכם ובין אלה שאינם יהודים. חוקרים אחדים, כולל עדוּת של ביתו המאומצת של שטראוס, טוענים כי האמור לעיל הוא סילוף של דעותיו, וכי הוא היה נגד כל שלטון גורף, ובעד חרות האדם וכי דבריו לגבי שקרים, הנמצאים אמנם בספרות, היו לעניין אחר לחלוטין, עניין העיון הנדרש בידי כל אדם, למצוא את דרכו בתוך הטקסט, ולבור את התבן מן הבר.

אישים המזוהים עם השמרנים החדשים

בין השמות המזוהים כשמרנים חדשים: ג'ון פודהורץ - עורך הירחון קומנטרי, ויליאם קריסטול מייסד ועורך ה"וויקלי סטנדרד", פול וולפוביץ תת-שר ההגנה בממשל הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), פליקס רוהטין, ריצ'רד פרל, דאגלס פיית' תת-שר ההגנה לענייני מדיניות בממשל בוש (הבן)^[5], קונדוליזה רייס^[6], החוקר ואיש העסקים הלבנוני טלקות סילי, דייוויד פרום, ההיסטוריון ויועץ הנשיאות רוברט קגן, פרופסור ברי רובין מהמרכז הבינתחומי הרצליה וממנהלי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, עורך הנשיונל רוויו אונליין - יונה יעקב גולדברג^[7], העיתונאי הבריטי ניק כהן, העיתונאית האמריקאית ג'ניפר רובין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נאו-קונסרבטיזם בוויקישיתוף

ארז צפדיה, ניצחון הניאו-שמרנות, באתר "העוקץ", 30 בינואר 2013
ד"ר אלכס טל, ‏כגוף ללא נשמה, השילוח, גיליון 15, יוני 2019.
להגנת הניאוקון - באתר ארץ הצבי.
אלון שלו, ‏"על השמרנות: הדרך לטוב האפשרי", השילוח, גיליון 14, אפריל 2019
נאו-קונסרבטיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ מתנגדיהם של ניאו־קונסרבטיבים בשמאל הרדיקלי טוענים שהשקפות אלו הן כיסוי לדעות גזעניות, שהם למעשה בעד אימפריאליזם אמריקני או ציוני והשתלטות בכח על משטרים הנחשבים אויביהן של ארצות הברית, או של ישראל. לטענתם הסיבה האמיתית לשימוש בכוח צבאי, איננה שאיפה לקדם ליברליזם וזכויות אדם, אלא קידום אינטרסים כלכליים.
^ ההיסטוריה של השמרנות החדשה - כתבה של יונה גולדברג, בעיתון נשיונל אינקווירר (מאי 2003)
^ באנגלית על המשרד לתוכניות מיוחדות
^ אתר המרכז ליושר ציבורי (אנגלית) טען שמחקר שלהם מצא כי ממשל בוש שיקר 935 פעמים, בנוגע לצידוק הפתיחה במלחמה נגד עיראק ובנוגע לאגירת נשק להשמדה המונית בידי המשטר של סדאם חוסיין. מספר זה צוטט בהרחבה בידי ארגונים ועיתונים המתנגדים למלחמה.
^ בן לניצול שואה איש בית"ר בנעוריו. ור' מאמר באתר הגדה השמאלית המצטט מאמר בניו יורקר על מעורבות פיית' בהחלטות ממשל בוש לגבי תוכניות ההתחמשות הגרעינית של איראן.
^ בזמן מלחמת המפרץ השנייה, וולפוביץ הוביל קבוצת חשיבה, על פי קריאתה של רייס, שנקראה "הוולקנים".
^ יונה גולדברג טען במאמר בעיתונו המקוון שתמיד היה שמרן, ומעולם לא שמרן "חדש"