PROFILPELAJAR.COM

נאו-מרקסיזם הוא זרם פילוסופי, חברתי וכלכלי שתחילתו בשנות ה־20 של המאה ה־20, ומבוסס על שמירת מחויבות להנחות היסוד של המרקסיזם האורתודוקסי(אנ') יחד עם הצעת חידושים ביקורתיים ביחס אליו.

היסטוריה

הגותו של קרל מרקס

מרקס תיאר את תהליך ההתפתחות של החברה האנושית כמלחמת מעמדות המונעת על ידי התפתחות כוחות הייצור - האמצעים הטכנולוגיים והטכניים, כאשר כל שינוי בהם מאופיין בהתנגשות בין המעמד השליט לבין המעמד המדוכא ואשר אופני הייצור החדשים מאפשרים לו לדרוש שינוי ביחסי הכוח בין המעמדות. השינוי אמור להגיע לאחר מהפכה שתביא את החברה לשלב התפתחותי גבוה יותר. בתחילת המאה ה-20 המרקסיזם צפה כי מעמד הפועלים שמנוצל על ידי בעלי ההון תחת השיטה הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית יתאחד, ייזום מהפכה שבסופה אמצעי הייצור יעברו לבעלות הפרולטריון ותיווצר חברה חדשה, שוויונית. בפועל, ההתרחשויות במערב אירופה ובצפון אמריקה עמדו בניגוד לתחזיות אלה: ראשית, בניגוד לחוק הדלות הגוברת, שחזה את התרוששות מעמד הפועלים, התפתחות מדינת הרווחה במדינות המערב במחצית השנייה של המאה ה-20 תרמה לעלייה ברמת החיים, להפחתת המתחים המעמדיים ולחיזוק המשטר הכלכלי הקפיטליסטי. שנית, התחזית לפיה מעמד הפועלים יתאחד משום שיבין שהאינטרסים שלו משותפים התבדתה, ושוק העבודה המפולח הביא לפיצול בין קבוצות שונות של עובדים. בסופו של דבר לא רק שהמהפכה לא התממשה, אלא הקפיטליזם התחזק והתפשט בעולם.

במקביל, בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ידיעות על הטיהורים של סטלין החלו להגיע למערב, וגרמו להבנה כי היישום של התאוריה המרקסיסטית בברית המועצות לא רק שלא הגשים את בשורת החירות והקדמה, אלא יצר מדינת משטרה טוטליטרית וכושלת כלכלית. נפילת הקומוניזם הסובייטי ב-1989 והמשך התהליך במדינות אירופה המזרחית שחסו תחת חסותה של ברית המועצות, תמכו גם הם בהבנה כי לא ניתן להמשיך ולקבל את התאוריה המרקסיסטית כפשוטה, אלא יש לנסות לשכלל אותה ולהסביר את נקודות הכשל שלה.

התפתחות הנאו-מרקסיזם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הנאו-מרקסיזם במאה ה-21

הפרוגרסיביות בתחילת המאה ה-21 משלבת בין רעיון הקדמה של הפרוגרסיביזם עם ניתוח נאו-מרקסיסטי של החברה כמלחמת מעמדות בין מעמד פריווילגי מדכא לבין מעמדות מוחלשים, כאשר ההבחנה בין הרוב המדכא למיעוטים המדוכאים נעשית לפי קבוצות זהות כגון מגדר ואתניות. פוליטיקה של זהויות ותקינות פוליטית מאפיינים את הפרוגרסיביות החדשה.

עמדות ותפיסות

ביקורת על המרקסיזם

הנאו-מרקסיזם שותף למטרתו של המרקסיזם האורתודוקסי לחיסולו של המשטר הקפיטליסטי, אולם הנאו-מרקסיסטים לא מקבלים את ההבחנה החד-משמעית של מרקס בין "מבנה הבסיס", דהיינו תנאי החיים החומריים, לבין "מבנה העל" הכולל תופעות תרבותיות, דת, פילוסופיה, אמנות, משפט ואידאולוגיה, ואינם מסכימים עם עקרון המטריאליזם הדיאלקטי לפיו מבנה הבסיס הוא זה שקובע באופן חד-כיווני את התפתחות תכניו של בניין העל ואת התפתחותה של החברה. לטענתם קיים יחס דו-כיווני בין שני המבנים ולכן מציעים לוותר על ההבחנה הדיכוטומית ביניהם. הנאו-מרקסיסטים רואים בתודעה של בני האדם כבעלת השפעה משמעותית ומרכזית על המערכת החברתית-כלכלית בה הם חיים, ולכן רואים חשיבות בחקירת התרבות ובהדגשת התפקיד החברתי שלה. לאור ביקורות אלה ההוגים הנאו-מרקסיסטים השונים מציעים הסברים חלופיים לתהליכים ההיסטוריים של המאה ה-20 ובעיקר להישרדותו של הקפיטליזם ולשינויים בתודעתם של בני האדם. מנקודת מבט סוציולוגית הנאו-מרקסיסטים מחברים בין המרקסיזם לבין תפיסותיו של מקס ובר לגבי הריבוד החברתי אותו ראה כמורכב משלושה ממדים שונים - מעמד, סטטוס ועוצמה^[1]^[2].

ביקורת התרבות

הגישה הנאו-מרקסיסטית מייחסת לתרבות באופן כללי שני תפקידים חברתיים מנוגדים - מצד אחד אישוש, או שעתוק המבנה החברתי הקיים, ומנגד שימוש בה ככלי חתרני המבקר את המציאות החברתית הקיימת וחושף את חוסר הצדק וחוסר השוויון בה. לאור השאיפה להחלפת השלטון הקפיטליסטי, הגישה מייחסת חשיבות וערך רבים יותר לאותם חלקים בתרבות הניתנים להבנה כמבטאים ביקורתיות כלפי המציאות החברתית הקיימת והוגים השייכים לזרם זה ניסו להציע הבנות שיאפשרו להבחין מתי וכיצד מתבצעים תפקידים אלה בתחומים השונים של התרבות. במסגרת זו ניתן להבחין בשלושה כיוונים מחקריים עיקריים שפעלו במהלך המאה ה-20^[3]:

הוגים בולטים

דמויות בולטות

ג'רג' לוקאץ' (1885–1971), פילוסוף מרקסיסטי ומבקר ספרות יהודי-הונגרי שכבר בשנת 1923^[4] ראה חשיבות בתהליכים המתרחשים בתודעה האנושית וערער על ההבחנה בין הבסיס הכלכלי לבניין העל האידאולוגי והתרבותי. לוקאץ' תיאר את תהליכי הניכור העוברים על התודעה האנושית תחת הקפיטליזם, ויצר את מושג ה"החפצה" - התהליך בו התודעה האנושית הופכת להיות "חפץ" - פסיבית ונטולת יכולת לפעול לשינוי תנאי המציאות.
אנטוניו גראמשי (1891–1937), אינטלקטואל ומהפכן חברתי, ממייסדיה ומנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה בשנות ה-20. האמין שהשלטון שורד לא רק אמצעות הכוח הכלכלי (אמצעי הייצור) והמדיני, אלא במידה רבה גם באמצעות השליטה בחיי התרבות והרוח. הציע את מושג ה"הגמוניה" במקום ה"אידאולוגיה" של מרקס. ההגמוניה היא אוסף המנגנונים התרבותיים והכלכליים המאפשרים המשך השליטה של המעמד השליט בדרך של הסכמה וקונצנזוס^[5].
תאודור אדורנו (1903–1969), מקס הורקהיימר (1895–1973) – חברים מרכזיים באסכולת פרנקפורט.
לואי אלתוסר (1918–1990), פילוסוף מרקסיסט צרפתי, היה דמות אקדמית בולטת בקרב המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ואחד התאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים של המאה ה-20. בהגותו קרא תיגר על החשיבה המרקסיסטית האורתודוקסית ושינה את הנחות היסוד שלה לגבי חברה, היסטוריה, אידאולוגיה, מדינה והסובייקט^[6].
פרדריק ג'יימסון (נולד ב־1934), מרקסיסט, מבקר ספרות ותאורטיקן של ספרות. הנאו-מרקסיזם של ג'יימסון, עם הדגש שהוא שם על טוטאליות חברתית והיסטורית, מושפע רבות מהפילוסופיה של הגל, דרך עבודתו של ג'רג' לוקאץ' בהגות פוליטית מרקסיסטית וספרותית.
ריימונד ויליאמס (1921–1988), מלומד וולשי, סופר ומבקר, היה דמות משפיעה בשמאל החדש ובתרבות הרחבה יותר. כתביו על פוליטיקה, תרבות, תקשורת המונים וספרות תרמו משמעותית לביקורת המרקסיסטית על התרבות האומנות. עבודתו הניחה את התשתיות לנושא לימודי התרבות ולגישת המטריאליזם התרבותי.

אסכולת פרנקפורט

ערך מורחב – אסכולת פרנקפורט

קבוצת אינטלקטואלים מתחומים שונים שחברו בגרמניה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. המשותף לכולם היה הבסיס המרקסיסטי, אולם הם היו ערים למגבלותיו, וביקשו להרחיב את הביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם מן המוקד הכלכלי אל מוקדי תרבות וחברה. הם בחנו את הקשרים בין הכלכלה, התודעה והפסיכולוגיה של היחיד והשינויים בחברה ושאפו ליצור תאוריה ביקורתית שתצביע על המנגנונים השלטוניים של החברה המערבית הקפיטליסטית. במסגרת זו הצביעו על דכאנותה של התרבות המערבית, ובעיקר של תרבות ההמונים ותוצריה - "חרושת התרבות". לטענתם, הפופולריות של חרושת התרבות מדכאת ומחסלת את התודעה בדרכי נועם. קהל הצרכנים מקבל אמנם מה שהוא רוצה, אך תוצרים אלה הופכים אותו לגוף צייתן וסתגלני, שבוי באידאולוגיות של בידור והנאה, ועומד חסר אונים מול אי הצדק, אי השוויון והניצול שיוצרים המבנים החברתיים הקיימים^[3].

אסכולת ברמינגהם

אסכולה זו צמחה מתוך מרכז מחקרי שהוקם בשנת 1964 באוניברסיטת ברמינגהם שבאנגליה "המרכז ללימודי תרבות עכשווית" (CCCS). החוקרים באסכולה זו צמחו מרקע של מעמד הפועלים והתעניינו בשאלת התרבות מזווית מעמדית. מחקריהם בחנו את התרבות הפופולרית של מעמד הפועלים התעשייתיים - כגון הרגלי בילוי, מוזיקה ותיאטרון קהילתי - תוך ניסיון להתחקות אחר האופנים בהם פרקטיקות אלה עיצבו את דמותה התרבותית של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה. התרבות נתפסה בעיניהם כאוסף של פרקטיקות שמתקיימות בזירת מאבק על דומיננטיות תרבותית ולגיטימציה אזרחית, כלכלית ומעמדית. הם התבססו על החשיבה המרקסיסטית, והרחיבו את תחומי מחקריהם לבחינת הקשר בין תרבות לזהות - מגדרית, מעמדית, ועוד.

לימודי תרבות

ערך מורחב – לימודי תרבות

מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 לימודי תרבות מהווים מסגרת של מחקר ותאוריה שמעוגנת במסורת החשיבה המרקסיסטית ומיישמת אותה במחקר התרבות בת זמננו. הדגש ההתחלתי של לימודי תרבות היה בתחום התרבות הפופולרית והמדיה, אך בהמשך הוא התרחב לתחומים כגון תפיסת הגוף ודימוייו, סביבה, זיכרון ועוד. התגבשותם של לימודי תרבות במובנם זה לכדי תחום מוגדר ונפרד הושפעה במידה מכרעת מפעילותה של קבוצת החוקרים חברי אסכולת בירמינגהם.

ביקורת

ביקורות על הניתוח הנאו מרקסיסטי מתמקדות בעיקר בשני כיוונים:

הכיוון הראשון נוגע להנחות היסוד המרקסיסטית, על כוחות היצור כאלמנט מסביר יחידי. לטענת סוציולוגים רבים, לא ניתן לתת הסבר מלא של תופעות חברתיות בלא להתייחס לגורמים מסבירים השייכים, לפי המרקסיזם והנאו-מרקסיזם, למבנה העל. ביקורת מכיוון נוסף היא הביקורת הפוסט מודרניסטית, לפיה הנחות היסוד של הנאו-מרקסיזם הן מהותניות (לעניין זה עיינו בערך לוגוצנטריות).

תדה סקוצ'פול (אנ') ביקרה את הנאו-מרקסיסטים על כך שלא התייחסו למדינה כגוף אוטונומי בעל עוצמה שיורית משלו. כלומר, ההתייחסות של הזרם הנאו-מרקסיסטי היא ליחסי הכוחות בחברה ומכאן הייצוגיות הפוליטית, אך לא כלפי המדינה כגוף בעל אינטרסים (כגון בית משפט כזרוע מדינית שלא נשען על סמכות פוליטית או הסכמיות חברתית). אין זאת אלא שלפי סקוצ'פול, המאבק על הכוח (כלכלי, פוליטי וחברתי), היא בין שלוש זירות, מדינה-חברה-פוליטיקה ולא רק שתיים כפי שרואים זאת הנאו-מרקסיסטים (פוליטיקה וחברה).

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נאו-מרקסיזם בוויקישיתוף

נאו-מרקסיזם ותקשורת: דן כספי, התפיסה הנאו-מרקסיסטית.
מרקסיזם, ביקורת מרקסיסטית, ביקורת ניאו/פוסט-מרקסיסטית - האנציקלופדיה של הרעיונות.
THE NEO-MARXIST SYNTHESIS OF MARX AND WEBER ON CLASS - פרק 3 בתוך הספר The Marx-Weber Debate, edited by Norbert Wiley
The Neo-Marxist Legacy in American Sociology - מתוך: Annual Review of Sociology 37(1) · August 2011 (חופשי להורדה)

הערות שוליים

^ ג'ון ג'. משוניס, סוציולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 1999, עמ' 248-249
^ מוטי רגב - "אסכולת בירמינגהם ולימודי התרבות כתחום הגות ומחקר", בתוך: חברה תרבות וייצוג, האוניברסיטה הפתוחה, 2008.
^ ¹ ² תמי עמיאל-האוזר - "פיתוחי המרקסיזם", בתוך: תאוריות וגישות בחקר התרבות, האוניברסיטה הפתוחה, 2010. עמ' 150-154
^ בספרו History & Class Consciousness
^ אנטוניו גרמשי, מחברות הכלא, רסלינג, 2004
^ לואי אלתוסר, על האידיאולוגיה, רסלינג, 2003