בחלק הקדמי של ה-M-270 MLRS ממוקם תא מפעיל המשמש גם כתא נהג ותא בקר ירי, ומאחור – משגר רקטות ניתן לצידוד הכולל שני תאי שיגור הנטענים על ידי מנוף אינטגרלי. כל תא שיגור יכול להכיל מארז שיגור ("פוד"). ה-M-270 MLRS בנוי כך שאת הכלי אפשר לחמש במארזים של רקטות מסוגים שונים, דבר המגדיל את מגוון החימושים, היכולות והמטרות של הכלי.
המארז הסטנדרטי כולל שישה צינורות לשיגור 6 רקטות 227 מ"מ בעלות טווח של כ-40 ק"מ. עם שני מארזי M26 יכול ה-M270 MLRS לשגר מטח של 12 רקטות ב-60 שניות. קיימות רקטות נוספות בשימוש בעלות טווח ארוך יותר, שגם אותן ניתן לשגר מה-M270 MLRS כגון ה־GMLRS בעלת הטווח של עד 70 ק"מ, ורקטת MGM-140 ATACMS Block IA בעלת טווח מרבי של 300 ק"מ[2]. שתי הרקטות הנ"ל נמצאות בשימוש צבא ארצות הברית.
בשל היותו בנוי על תובה של נגמ"ש בראדלי ה-M-270 הוא בעל עבירות שטח וניידות מצוינת וזאת עקב השילוב בין עבירות השטח של כלי רכב זחלי למשקל קל יחסית (רק כ-25 טון) המאפשר נסיעה במהירות גבוהה.
כל כלי M-270 בנוי כך שהוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, לקבל מטרות ממערכת השליטה והבקרה של כוחות הצבא (בצה"ל ממערך האיכון של חיל התותחנים), לבצע ירי מהיר של מספר רקטות ומיד לאחר מכן לשנות מיקום כדי להימנע מירי נגדי של אש נגד סוללות מצד האויב. גם הטעינה מחדש של ה-M-270 היא מהירה יחסית ונעשית באמצעות מנוף אינטגרלי המותקן מעל תאי השיגור ונראה כשתי מסגרות מתכת ריבועיות הנמצאות בחזית המשגר ובולטות החוצה.
ה-MLRS הוא מערכת ארטילריה רקטית ומשמש לירי ארטילרי בכינון עקיף לטווחים בינוניים ורחוקים (20–40 ק"מ בדרך כלל, ישנן רקטות עם טווח מוגדל) והוא יכול לשגר חימוש מגוון.
בשנת 1994 נקלטה המערכת בחיל התותחנים הישראלי, שם הוקם עבורה מערך מקצועי נפרד, לרבות אימונים ומערכי הדרכה. למערכת ניתן השם "המנתץ" או פשוט "מנתץ", היות שמדובר במערכת הנשק הטקטית ההרסנית ביותר בצה"ל. בשנות ה-2000 עברה המערכת שורה של שיפורים ושדרוגים ישראליים, והתקנת מערכות בקרת אש מתקדמות מתוצרת ישראל.
השימוש המבצעי הראשון במנתץ בוצע רק 12 שנים לאחר קליטתו בצה"ל. ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה[3]. כתוצאה מהשימוש בה, נפגעו עשרות משגרי קטיושות ונהרגו עשרות מחבלי חזבאללה וכ-24 אזרחים לבנונים[4], חלקם עקב פצצונות שנותרו לאחר המלחמה. השימוש ב-MLRS והשלכותיו עוררו ביקורת גדולה בעולם. בעקבות זאת הכחיש הרמטכ"ל, דן חלוץ, שהתיר ירי בקרבת ריכוזי אוכלוסייה, ואמר שהירי נעשה בניגוד לפקודתו[5].
לדברי מפקד ביחידה המפעילה את המערכת[6], במהלך מלחמת לבנון השנייה ירתה ישראל כ-1,800 רקטות מצרר שהתפרקו למעל למיליון פצצות. מעריכים שכ־2% מהן נותרו בשטח כנפלים. לאחר המלחמה אסף האו"ם כ־12 אלף פצצונות מצרר שלא התפוצצו, לפי טענות שונות גם בריכוזי אוכלוסייה. האו"ם טען שתעבור שנה שלמה עד שניתן יהיה לפרק את כל הנפלים. תוך כדי המלחמה, החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל להקים ועדה בראשות האלוףגרשון הכהן לבדיקת הנושא[7]. בעקבות מסקנות הוועדה, קבע הפרקליט הצבאי הראשי, תא"לאביחי מנדלבליט כי השימוש שנעשה בחימוש מצרר תאם את עקרונות דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי[8].
במלחמה גם נעשה שימוש עולמי ראשון ברקטה ישראלית חדשה בשם רקטה מתקנת מסלול (רמ"מ) – רקטה בעלת רש"ק מצרר ודיוק גבוה ביחס לרקטה. בעקבות המלחמה בלבנון הוחלט להגביר את ההצטיידות ברקטות מתקנות מסלול מתוצרת התעשייה הצבאית.
רקטה נוספת שפותחה היא "רומח" – זוהי רקטה קטנה יותר, בעלת ראש קרב נפיץ ודיוק גבוה ביותר, שלמעשה היא טיל מונחה GPS, אשר נכנסה לשימוש מבצעי ב-2014.
ב-2016 נכנסה לשירות בצה"ל רקטת "רעם איתן". מדובר בדגם מתקדם יותר של הרקטה מתקנת מסלול והשיפור העיקרי בו הוא בפצצונות המצרר והקטנת אחוז הנפלים באופן משמעותי ל-0.01% בלבד.
רקטה מתקנת מסלול/רעם איתן – רקטת מצרר ישראלית מדויקת תוצרת התעשייה הצבאית. ב-2016 נכנס לשירות דגם מתקדם יותר, "רעם איתן", ובו אחוז הנפלים קטן באופן משמעותי מאוד.
.jpg)
