מרקוס אנטוניוס

לידה	14 בינואר 83 לפנה"ס רומא, רומא העתיקה
התאבד	1 באוגוסט 30 לפנה"ס (בגיל 53) אלכסנדריה, ממלכת בית תלמי
מדינה	רומא העתיקה
בת זוג	פאדיה אנטוניה היברידה פולביה אוקטביה קלאופטרה.
שושלת אנטוניוס
אב מרקוס אנטוניוס קרטיקוס (אנ') אם יוליה אנטוניה (אנ') צאצאים אנטוניה הגדולה (אנ') מרקוס אנטוניוס אנטילוס (אנ') יולוס אנטוניוס אנטוניה הזקנה אנטוניה הצעירה אלכסנדר הליוס קלאופטרה סלנה השנייה תלמי פילדלפוס
קונסול 44 לפנה״ס 34 לפנה״ס מלך רע ממלכת בית תלמי 32 לפנה״ס – 30 לפנה״ס (כשנתיים) סנאטור ברומא העתיקה ?

מרקוס אנטוניוס (בלטינית: Marcus Antonius; ‏83 לפנה"ס – 1 באוגוסט 30 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומאי, מתומכיו החשובים של יוליוס קיסר. לאחר רציחתו של קיסר, תבע לעצמו את הירושה וחבר לאוקטביאנוס וללפידוס על מנת ליצור את הטריומווירט השני. הסכמה משולשת זו הסתיימה בשנת 33 לפנה"ס, ובמלחמת האזרחים שפרצה הובס אנטוניוס. לאחר שנטשו אנטוניוס וקלאופטרה את המערכה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, התאבדו שניהם באוגוסט 30 לפנה"ס.

אנטוניוס נולד ברומא, בערך בשנת 83 לפנה"ס. אביו, שאת שמו נשא, מרקוס אנטוניוס קרטיקוס, היה בנו של הנואם הגדול מרקוס אנטוניוס אוראטור, אשר הוצא להורג בידי אנשי גאיוס מריוס בשנת 86 לפנה"ס. דרך אמו היה קרוב רחוק של יוליוס קיסר. אביו מת בעודו בגיל רך, ואנטוניוס ואחיו גאיוס ולוקיוס נותרו בהשגחת אמם יוליה. יוליה נישאה לפובליוס קורנליוס לנטולוס סורה, אשר הוצא להורג בשל השתתפותו בקשר קטילינה להפלת הרפובליקה הרומית בשנת 63 לפנה"ס.

נעוריו של אנטוניוס התאפיינו, אם כן, בהיעדרה של השגחה הורית. על פי היסטוריונים כפלוטרכוס הוא בילה את שנות נעוריו בהשתוללות ברומא עם אחיו, ועם ידידים כפובליוס קלודיוס פולכר (שנודע לשמצה בשל כך שחילל את טקס "האלה הטובה", אליו היו מוזמנות רק נשים, והוא הסתנן אליו בלבוש אישה). רעים אלו פיתחו אורח חיים פרוע, הימרו, שתו לשוכרה, וקיימו מערכות יחסים לא נאותות עם נשים. פלוטרכוס מזכיר שמועה לפיה בטרם הגיע אנטוניוס לגיל עשרים כבר היה חייב את הסכום של 250 כיכרות זהב (המקביל למספר מיליוני שקלים חדשים כיום).

לאחר תקופה פרועה זו, נשלח אנטוניוס ליוון, על מנת ללמוד רטוריקה. במהלך ביקור זה, הצטרף לחיל הפרשים בצבאו של הפרוקונסול אולוס גביניוס בדרכו לסוריה. הוא הוכיח יכולת כמפקד פרשים וכן תעוזה אישית כבר במשימתו הראשונה, כשהכניע בשנת 56 לפנה"ס את המרד ביהודה בהנהגת אריסטובולוס השני^[1] וגם במערכה שבאה לאחר מכן, בשנת 55 לפנה"ס, בפעם הראשונה שביקר במצרים ובאלכסנדריה כשצבאו של גביניוס הגיע לסייע לתלמי השנים עשר במאבקו לחזור לשלטון במצרים.

בשנת 54 לפנה"ס הפך אנטוניוס לחבר המטה של צבאו של יוליוס קיסר במלחמת גאליה בדרגת קווסטור. הוא הוכיח עצמו כמפקד מוכשר במהלך מלחמת גאליה, אך אישיותו גרמה לחוסר יציבות בכל מקום בו הוצב. נאמר כי אף קיסר היה לעיתים מרוגז בשל התנהגותו.

למרות זאת הפך אנטוניוס לאחד מתומכיו הגדולים של קיסר. הוא הקדיש את שנת 50 לפנה"ס, שבה נבחר לטריבון הפלבס, לקידום מטרותיו של קיסר. שתי תקופות הכהונה של קיסר כפרוקונסול, שארכו 10 שנים, עמדו לחלוף, וקיסר חפץ לשוב לרומא על מנת להיבחר לקונסול. הסנאט הרומאי, המונהג על ידי בן בריתו לשעבר של קיסר, פומפיוס ראה זאת בעין רעה, שכן חשש מן הפופולריות של המצביא, אשר צירף לרפובליקה הרומית את גאליה כולה בשנים שבהן שימש כפרוקונסול. קיסר נדרש להתפטר ממשרת הפרוקונסול, להשאיר מאחור את צבאותיו ולחזור לרומא. במקרה זה, ידע קיסר, הוא יועמד לדין על עבירות (אמיתיות או מדומות), דבר שיביא לסיום הקריירה שלו, להגלייתו, או אף לגרוע מכך.

המאבק היה, בשלב זה של דמדומי הרפובליקה, מאבק בין אישים. קיסר ופומפיוס היו בעבר בעלי ברית, וביחד עם קראסוס, ייסדו את הטריומווירט הראשון, אשר הביא את שלושתם למרומי השלטון ברומא. במסגרת זו השיא קיסר את בתו האהובה לפומפיוס. אך מאז שבת זו מתה, כשהיא מנסה ללדת את בנו של פומפיוס, ולאחר מותו של קראסוס במלחמה במזרח, הפכה הידידות ליריבות מרה.

אנטוניוס הציע כי שני המצביאים יוותרו על צבאותיהם. כך יכול היה קיסר לשוב לרומא ללא חשש. הרעיון, שייתכן והיה בו כדי למנוע מלחמת אזרחים, נדחה, ואנטוניוס פנה לנתיב אלים. הוא עזב את רומא, הצטרף לקיסר, שעמד עם צבאותיו על גדות נהר הרוביקון. הנהר סימן את גבולות רומא, אשר אסור היה להכניס אליהם את הצבא הפרוקונסולרי. עתה, כאשר כל הסיכויים לסיום הסכסוך בדרכי שלום אבדו, הוביל קיסר את צבאותיו אל מעבר לנהר ואל תוך איטליה גופא, וצעד אל רומא. חציית נהר הרוביקון נחקקה כתחילתה של מלחמת אזרחים. במלחמה היה אנטוניוס לסגנו של קיסר, והוביל את אגפם השמאלי של חילות קיסר בשדה הקרב, אות לאמון שנתן בו קיסר.

לקראת סופה של המלחמה, בשנת 47 לפנה"ס קיבל אנטוניוס משרות ניהול ברומא, ונותר בעיר כאשר לחם קיסר באחרוני אנשי פומפיוס בספרד ובאפריקה. אנטוניוס היה מנהלן גרוע. כאשר לא הצליח לכפות את רצונותיו בדרכי שלום, נגרר לאלימות. מאות אזרחים נהרגו, והעיר הידרדרה לאנרכיה. קיסר הורה על פיטורי אנטוניוס ממשרותיו הפוליטיות, והשניים לא ראו זה את זה למשך שנתיים. ב-44 לפנה"ס התפייסו השניים, וקיסר בחר באנטוניוס כעמיתו למשרת הקונסול.

בתקופה זו שלט קיסר שלטון יחיד ברומא, והשמועה אמרה כי בכוונתו להכריז על עצמו כמלך. מן הסנאט ומן העם קיבל קיסר כיבודים יוצאי דופן, שלא ניתנו לאיש מלפניו. בפברואר 44 לפנה"ס בעת חגיגות הלופרקליה (חג עממי המוקדש לאל פאן שבו הוקרבו תיישים וכלב, ולאחר מכן התרוצצו בעיר צעירים לבושים באזור חלציים, והלקו את כל הנקרה בדרכם), הושיט אנטוניוס לקיסר את הדיאדמה, היא רצועה לבנה מבד פשתן, שנלבשה מסביב לראש והייתה לסמל למלוכה הרומית. קיסר סירב לקבל את הדיאדמה, ושלח אותה אל מקדשו של יופיטר, אך המעשה עורר גל חששות ושמועות. אנשי הרפובליקה הרומית חששו ממוסד המלוכה, וחששו כי הפירוש שייתן קיסר למוסד המלוכה יהיה קרוב לאידיאל, אותו ראו במזרח, של מלוכה אבסולוטית ועריצה, שנראתה כמנוגדת לרוחו של העם הרומאי.

באידי מרס, הוא ה-15 במרץ שנת 44 לפנה"ס, נרצח קיסר על ידי קבוצת סנטורים רפובליקנים. במהומה שפרצה בעקבות המאורע, נמלט אנטוניוס מרומא בלבוש עבד, בחששו כי רוצחיו של הדיקטטור יפנו עתה אליו. כאשר נמנעו הרוצחים ממרחץ הדמים המתוכנן, שב אנטוניוס לרומא וניסה להגיע להבנה עם ראשי חבורת המתנקשים. למשך זמן מה, אנטוניוס, אשר עדיין שימש כקונסול, נראה כרודף שלום והתפייסות. לאחר נאום של מרקוס טוליוס קיקרו בסנאט, הוכרז על מתן חנינה כללית למתנקשים. אך בהלווייתו של קיסר נשא אנטוניוס, כסגנו וכשותפו לתפקיד הקונסול, את נאום ההספד. בנאום זה יצא בהאשמות בדבר רצח, והבטיח את רדיפת הקושרים עד שייפרע מהם. בנאום הוכיח כישרון רטורי ודרמטי, כאשר הוריד את הטוגה מעל גופת קיסר על מנת להראות להמון כיצד נדקר המנהיג המת. באותו הלילה התקיף ההמון את בתיהם של הקושרים, והכריח אותם לצאת מן העיר.

ויליאם שייקספיר, במחזהו "יוליוס קיסר", שם בפיו של אנטוניוס כמה מן הציטטות הידועות ביותר, והנציח את דמותו כדמות של נואם עילאי, אשר פנייתו אל ההמון היא שהיטתה את הכף כנגד המתנקשים. נאום ההספד ליוליוס קיסר, אשר שם שייקספיר בפיו של אנטוניוס, המתחיל במילים: "Friends, Romans, countrymen, lend me your ears; I come to bury Caesar, not to praise him" נחשב לאחד משיאי יצירתו של שייקספיר. בנאום עושה אנטוניוס שימוש בביטוי "אנשי כבוד" לתיאור ברוטוס והקושרים, כך שבתחילת הנאום הוא משתמש בביטוי בכנות וככל שהנאום מתפתח הולך הביטוי והופך לביטוי של ספקנות ואז של סרקזם ולבסוף של גנאי. בנוסף הקדיש שייקספיר לאנטוניוס מחזה נוסף, הוא "אנטוניוס וקלאופטרה".

מות קיסר הותיר חלל בפוליטיקה הרומית. הרפובליקה, עליה ניסו המתנקשים להגן, מתה למעשה, ומלחמת אזרחים נוספת עמדה לפרוץ. בשלב זה פרץ אל הזירה הפוליטית בן אחייניתו של קיסר, אוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו, וקיבל את שמו. השפעה רבה הייתה גם למרקוס אמיליוס לפידוס, איש ציבור נוסף מתומכי קיסר. לאחר משא ומתן ממושך, החליטו שלושת האישים לחלוק בכוח וייסדו בנובמבר 43 לפנה"ס את הטריומווירט השני. הטריומווירט קיבל הכרה רשמית בחוק שהעניק לשלישייה את כל הסמכויות במדינה לתקופה בת חמש שנים, החל משנת 43 לפנה"ס. על מנת לחתום את הברית, נשא אוקטביאנוס לאישה את קלאודיה, בתו החורגת של אנטוניוס. או אז יצאו השלושה להילחם במתנקשים בחיי קיסר, אשר נמלטו אל המזרח, ולרצוח את אלה מהם שנותרו ברומא. מרקוס טוליוס קיקרו, המדינאי והנואם הדגול, היה הקורבן המפורסם ביותר של ימים אלימים אלה. ביודעו כי אנטוניוס רוחש כלפיו טינה, התאבד קיקרו, בטרם יוכלו להוציאו להורג (על פי ההיסטוריון ליביוס, הוא רק לא התנגד לבאים ליטול את חייו). גם במוות ניסה אנטוניוס להיפרע מקיקרו. ראשו וידיו הוצגו על גבי כידון בכיכר העיר, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולביה אנטוניה, אשתו של אנטוניוס. לאחר הניצחון ב-42 לפנה"ס, בקרב פיליפי שבו הובסו ראשי הקושרים ובהם מרקוס יוניוס ברוטוס ובחרו להתאבד, לא נותר איש שיתנגד לכוחם של אנשי הטריומווירט.

לאחר שטיפלו במצב הפוליטי והצבאי, חילקו ביניהם הטריומוויראנטים את השלטון בעולם הרומאי. לפידוס קיבל את הפרובינקיות במערב, אוקטביאנוס נותר באיטליה, על מנת להבטיח את חלוקת האדמות לוותיקי הצבא (משרה שהקנתה לו את נאמנות הצבאות) ואילו אנטוניוס נסע אל הפרובינקיות המזרחיות, על מנת להשקיט מרד נוסף ביהודה, ולנסות ולכבוש את האימפריה הפרתית. במהלך מסע זה פגש בקלאופטרה בעיר טרסוס בשנת 41 לפנה"ס. כשם שכבשה את לבו של קיסר, נפל עתה אף אנטוניוס בשבייה של המלכה המצרית המצודדת.

בו בזמן, באיטליה, החמיר המצב. אוקטביאנוס לא הצליח להרגיע את החיילים המשוחררים, ויצר סכסוכים הן עם החיילים (שטענו שאינם מקבלים את המגיע להם) והן עם בעלי האדמות (שטענו כי מגרשים אותם מאדמתם לטובת החיילים) ויתרה מכך, התגרש מקלאודיה, אשר הייתה עדיין בבתוליה, בטענה כי היא מרגיזה אותו. הרקע לגירושין, ולתסיסת החיילים, היה פועלה של פולביה, אשתו של אנטוניוס, שהייתה ידועה בשאיפותיה הפוליטיות ובמזגה הסוער. פולביה גייסה שמונה לגיונות מכספה היא, ובסיוע אחיו של אנטוניוס, לוקיוס אנטוניוס, פלשה לרומא. אוקטביאנוס נאבק בה, ולבסוף הצליח להתגבר על צבאה, במצור שהושת על העיר פרוג'ה, ולשלוח אותה לגלות, שם היא מתה בעודה ממתינה לישועתו של אנטוניוס.

אנטוניוס לא מיהר לנקום את מות אשתו ואחיו. הוא הגיע להסכמה עם אוקטביאנוס, אשר נחתמה בנישואיו לאוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס. הסדר הטריומווירט נותר על כנו. עתה היה אנטוניוס פנוי לצאת למלחמה, לה ציפה זה מכבר, נגד הפרתים.

על מנת להתחיל במלחמה נגד הפרתים יצא אנטוניוס ליוון מלווה באשתו החדשה. מרד שפרץ בסיציליה, מטעם אחרוני תומכי פומפיוס, העסיק את הצבא שהובטח לו לצורך המלחמה, ואנטוניוס נותר בחוסר מעש. סכסוך חדש עם אוקטביאנוס הביא לחתימת ברית חדשה בשנת 38 לפנה"ס. הטריומווירט חודש למשך חמש שנים נוספות עד לשנת 33 לפנה"ס, ואוקטביאנוס הבטיח לשלוח את הלגיונות למזרח לצורך מלחמותיו של אנטוניוס.

עתה היה אפילו אנטוניוס ספקן באשר לתמיכתו המצופה של אוקטביאנוס במלחמה במזרח. הוא הותיר מאחור את אוקטביה ההרה, ושט לאלכסנדריה, על מנת לקבל מימון למלחמה מקלאופטרה, שהייתה כבר אם לשניים מילדיו. קלאופטרה מימנה את מסע המלחמה ולאחר שהפך את הורדוס למלך יהודה במקום אנטיגונוס השני^[2] (שנכנע וראשו נערף), נתן לה חבלי-ארץ גדולים (ובתוכם אזור יריחו) במתנה^[3].

אנטוניוס פלש לשטחי האימפריה הפרתית, אך מסע המלחמה הזה נכשל באופן חרוץ ואנטוניוס איבד את רוב צבאו בנסיגה הרת אסון דרך ארמניה בחודשי החורף.

בינתיים, ברומא הסתיים הסדר הטריומווירט. אוקטביאנוס הכריח את לפידוס להתפטר לאחר שלפידוס, שהוזעק על מנת לסייע בדיכוי המרד בסיציליה, ניסה בהזדמנות זו לקבל את השלטון הבלעדי. עתה היה אוקטביאנוס השליט היחיד ברומא, וסחף לצדו את האצולה והסנאט. הוא נישא לליוויה והחל לתקוף את אנטוניוס בציבור על מנת לצבור לעצמו כוח. אנטוניוס הואשם בהאשמות רבות, אך ההאשמה העיקרית הייתה כי הפך מאציל רומאי לבן המזרח. מספר פעמים זומן אנטוניוס לרומא, אך החליט להישאר לצדה של קלאופטרה.

בסיוע כספה של קלאופטרה שב אנטוניוס ופלש לארמניה. לאחר שובו, ערך מצעד ניצחון ברחובות אלכסנדריה, בסיומו כינס את העם והודיע על סיום הברית עם אוקטביאנוס, ועל חלוקת הממלכות בין שלושת ילדי קלאופטרה: אלכסנדר הליוס הוכרז כמלכן של ארמניה ופרתיה (שעדיין לא נכבשה). תאומתו, קלאופטרה סלנה השנייה, קיבלה את קירנאיקה ולוב, ותלמי פילדלפוס הצעיר קיבל את סוריה וקיליקיה. קלאופטרה הוכתרה למלכת המלכים ומלכת מצרים, בצוותא עם בנה מיוליוס קיסר, קיסריון, אשר הוכרז כבנו החוקי ויורשו של יוליוס קיסר.

חלוקת אדמות שכיבושן עלה בדם רומאי רב בין ילדיה של קלאופטרה הייתה צעד בעייתי מבחינתו של אנטוניוס. ההכרה בקיסריון כבנו של קיסר ערערה את מעמדו של אוקטביאנוס, אשר בנה את הקריירה שלו על כך שהיה בנו המאומץ של קיסר. אוקטביאנוס לא יכול להניח לדברים אלה בשתיקה. ביום האחרון של שנת 33 לפנה"ס פקע תוקף הסכם הטריומווירט, והסכם זה לא חודש. הייתה זו תחילתה של מלחמת אזרחים נוספת.

במהלך שנת 33 ושנת 32 לפנה"ס נערכה מלחמת תעמולה ברומא, בה החליפו שני הצדדים האשמות. אנטוניוס התגרש מאוקטביה והאשים את אוקטביאנוס בהיותו אדם פשוט, זה מקרוב בא, נכד לעבד משוחרר ממחוז תוריאי שעיסוקו בשזירת חבלים, ולמלווה בריבית, אשר זייף את מסמכי האימוץ שאימץ אותו קיסר (האשמות אלו היו מופרכות וחסרות בסיס, אבל היוו את העלבון העילאי שניתן היה להטיח בפניו של אוקטביאנוס). אוקטביאנוס כינה את אנטוניוס "בוגד", והאשים אותו בכך ששמר לעצמו את הפרובינקיות שעל פי החוק היה עליו להגריל בין רומאים אחרים, ובעשיית מלחמה נגד ארמניה ונגד הפרתים מבלי שקיבל את הסכמת הסנאט. בשנת 32 לפנה"ס שני הקונסולים ושליש מן הסנאט עזבו את רומא, על מנת לחבור לאנטוניוס במזרח.

המלחמה החלה ב-31 לפנה"ס. צבאותיו של אוקטביאנוס, בראשות המצביא המוכשר מרקוס ויפסניוס אגריפה, תוגברו בחיילים מן הפרובינקיות בקירנאיקה וביוון שחברו אל אוקטביאנוס. אנטוניוס לעומתו, נעזר בצבאותיהם של המלכים בני-חסותו ובהם "הורדוס היהודי"^[4]. ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס התרחש הקרב המכריע, הוא הקרב הימי באקטיום. הצי של אנטוניוס וקלאופטרה הושמד והם נאלצו להימלט למצרים, כשהורדוס ושאר שליטי האזור העדיפו לעבור לצד המנצח^[5].

אבל אוקטביאנוס לא נתן להם מנוח ובאוגוסט 30 לפנה"ס, בסיועו של אגריפה, פלש למצרים. אנטוניוס, שהושם בין המצרים, התאבד. ימים ספורים לאחר מכן התאבדה קלאופטרה, שנלקחה בשבי. השניים נקברו בצוותא.

לאחר מותו של אנטוניוס הפך אוקטביאנוס לשליט היחיד ברומא. את אנטונינוס, בנה של פולביה, הוציא להורג, כמו גם את קיסריון. את תלמי פילדלפוס וקלאופטרה סלנה, בניהם של אנטוניוס וקלאופטרה, שמר בחיים, ופרנס אותם כאילו היו בני משפחתו. אוקטביאנוס ריכז בידיו את כל הכוח ברומא, ושינה את שמו לאוגוסטוס ("הנעלה") בשנת 27 לפנה"ס. הייתה זו תחילתה של צורת שלטון חדשה ברומא, הקיסרות. אוגוסטוס הכריז על עצמו כ"פרינקפס", תואר חדש שפירושו "האזרח הראשון". בלשון ימינו מכונה הפרינקפס "קיסר", אך באותה העת היה זה אך שם משפחתו של הפרינקפס. הסנאט הפך לגוף מייעץ, בעל סמכויות סמליות.

יש הרואים בקרב אקטיום ובתבוסתו של אנטוניוס, אשר הביאה לעלייתו של אוגוסטוס, את יום מותה של הרפובליקה הרומית. יש המאחרים תאריך זה עד למותו של אוגוסטוס ועלייתו לשלטון של יורשו טיבריוס קיסר בשנת 14 לספירה. מכל מקום ניסיונו של אנטוניוס ליצור ממלכה מזרחית בה שולבו אלמנטים מתרבות המזרח ומן התרבות הרומאית כשל, ומצרים הייתה לחלק מן האימפריה הרומית.

אנטוניוס היה נשוי ברציפות לארבע נשים: פאדיה, אנטוניה היברידה, פולביה, אוקטביה. והיה בן זוגה של קלאופטרה. הוא הותיר אחריו מספר ילדים. מבנותיו שנולדו לו מנישואיו לאוקטביה נולדו בדורות הבאים, הקיסרים קליגולה, קלאודיוס ונרון

1. נישואיו הראשונים היו לפאדיה שהייתה בתו של עבד משוחרר. על פי קיקרו, פאדיה ילדה לאנטוניוס מספר ילדים. קיקרו היה המקור היחיד לאשתו הראשונה של אנטוניוס וילדיו. ואין מידע נוסף לגביהם.
2. נישואים לבת דודתו מצד אביו אנטניה היברידה הקטנה. על פי פלוטרכוס, אנטוניוס סילק אותה מביתו ברומא בשנת 47 לפנה"ס, בשל פרשיית אהבים שניהלה עם חברו הטריבון פובליוס קורנליוס דולבלה (Publius Cornelius Dolabella). אנטוניוס התגרש ממנה. מנישואיו לאנטוניה נולדה לו בשנת 50 לפנה"ס בת ששמה היה אנטוניה (אנ').
3. נישואים לפולביה אנטוניה בשנת 47 לפנה"ס. היא נפטרה בשנת 41 לפנה"ס. מנשואים אלה נולדו לו שני בנים:

   מרקוס אנטוניוס אנטילוס (Marcus Antonius Antyllus, נולד בשנת 47 לפנה"ס. נרצח על ידי אוקטביאנוס בשנת 30 לפנה"ס.

   יולוס אנטוניוס נולד בשנת 43 לפנה"ס. התאבד בשנת 2 לפנה"ס.

4. נישואים לאוקטביה אחותו של אוקטביאנוס בשנת 41 לפנה"ס. הוא התגרש ממנה בשנת 32 לפנה"ס. מנשואים אלה נולדו לו שתי בנות:

   אנטוניה הזקנה נולדה בשנת 39 לפנה"ס. הייתה סבתא רבה של הקיסר נרון

   אנטוניה הצעירה נולדה בשנת 36 לפנה"ס. נישאה לנירון קלאודיוס דרוסוס. הייתה אמו של הקיסר קלאודיוס, וסבתו של קליגולה

5. בן זוגה של קלאופטרה השביעית. הקשר הראשון נוצר בשנת 41 לפנה"ס. ולאחר הפסקה חודש בשנת 37 לפנה"ס. ייתכן ובשנת 34 לפנה"ס במועד חגיגת הניצחון באלכסנדריה לניצחון על הפרתים, קלאופטרה ואנטוניוס היו נשואים. המקורות בנושא בעיתיים. הנושא מוזכר רק כבדרך אגב על ידי פלוטרכוס. אין התייחסות לכך אצל בן-מתתיהו וגם לא אצל דיו קסיוס. גם במקורות המצריים הנושא אינו מופיע. אי הבהירות גוברת בעקבות דבריו של אנטוניוס בחגיגת הניצחון שקלאופטרה הייתה נשואה לקיסר. ייתכן וכל האזכור נוצר כדי לשמש את התעמולה ברומא כנגד אנטוניוס^[6]. מקשר זה נולדו:

   אלכסנדר הליוס, נולד בשנת 40 לפנה"ס

   קלאופטרה סלנה השנייה, נולדה בשנת 40 לפנה"ס. אחותו התאומה של אלכסנדר. נישאה ליובה השני וביחד מלכו על מאוריטניה

   תלמי פילדלפוס, נולד בשנת 36 לפנה"ס.

מדיה וקבצים בנושא מרקוס אנטוניוס בוויקישיתוף

• פלוטרכוס, חיי אנטוניוס (באנגלית)
• סיפור אהבתם ומותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית בבלוג ההיסטוריה הישראלי
• מרקוס אנטוניוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרקוס אנטוניוס (83?-30 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית
• מרקוס אנטוניוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)