מרים זמיר

לידה	15 בפברואר 1925 קלוז׳, רומניה
פטירה	22 ביוני 2000 (בגיל 75) בית העלמין בשמרת
לאום	ישראלית
תחום יצירה	פיסול, קדרות
בן זוג	זמיר שלמה

מרים זמיר (15 בפברואר 1925 – 22 ביוני 2000) הייתה אמנית קרמיקה ופסלת ישראלית.

מרים בת מטילדה וזוסיה לבית פוקס, נולדה בעיר קלוז׳. לאחר ילדות בחיק המשפחה ומות אמה, עברה עם שני אחיה להשגחת סביהם באזור הרי הקרפטים. בהמשך חזרה מרים אל בית אביה בקלוז׳ שם הצטרפה חרף התנגדות משפחתה אל תנועת השומר הצעיר.

בזמן מלחמת העולם השנייה גורשה לאושוויץ, שם נפרדה מאביה, אותו לא ראתה יותר. בהמשך נשלחה לעבודות כפייה במפעלי קרופ ליד המבורג. אחיה, אשר שרתו במחנה עבודה הונגרי, שרדו את השואה ואחרי המלחמה נפגשו השלושה בארץ ישראל.

בתום המלחמה, שהתה מרים במשך שנתיים בשוודיה^[1], עד לעלייתה ארצה באוניית המעפילים ׳חיים ארלוזורוב׳. אונייה זו נתפסה על ידי הצי הבריטי והמעפילים הובלו למחנות העצורים בקפריסין, שם פגשה מרים את קבוצת העלייה של ׳לוחמי המחתרת׳, שלימים היו לחברי קיבוץ שמרת, והצטרפה אליהם.

לאחר השחרור ממחנה המעצר בקפריסין, הגיעה מרים אל ארץ ישראל בשנת 1948, על אניית אנדריאה. עם קבוצת פלוגת ההכשרה שלה, הגיעה מרים לקיבוץ דן, ושימשה כמטפלת של ילדי הקיבוץ. בזמן זה התהדקו קשריה של מרים עם שלמה זמיר עד כדי החלטה להקים משפחה בקיבוץ. בשנת 1949 התקבלה מרים כחברת קיבוץ שמרת, שם מילאה מגוון תפקידים, בין היתר כאקונומית, מטפלת פעוטות, רכזת וועדת תרבות וחברה בוועדות שונות.

לאחר מלחמת ששת הימים החלה זמיר בלימודי אמנות וקרמיקה באקדמיה לאמנות ׳בצלאל׳, ירושלים, ואף זכתה בפרס ראשון לעיצוב מעולה ללבנה תעשייתית, אותה עיצבה בהשראת חומות העיר העתיקה בירושלים^[2].

בנוסף הייתה זמיר חברה פעילה באגודת אמני קרמיקה בישראל והשתתפה בתערוכות ארציות של האגודה.

בשנת 2000 נפטרה עקב מחלת הסרטן בגיל 75, והובאה למנוחות בבית העלמין של שמרת. היא הותירה בעל ושני ילדים.

זמיר ידעה מספר שפות, בהן רומנית, הונגרית, גרמנית, שוודית ועברית.

תרומתה החשובה והמשמעותית ביותר של זמיר הייתה בשטח הפיסול והקדרות.

יצירותיה מפארות את נוף קיבוץ שמרת - תבליט קיר הקרמיקה המקדם את פני הנכנסים לחדר האוכל בקיבוץ, קיר הקרמיקה בכניסה לבניין המועדון, האנדרטה לזכר חללי מלחמות ישראל, קיר הזיכרון בבית הקברות לזכר המשפחות שניספו בשואה.

המיזם האומנותי הגדול הראשון שביצעה זמיר היה קיר הקרמיקה הממוקם בחזית חדר האוכל של קיבוץ שמרת. הקיר ממקד ומפגיש בתבליטיו את השדות, המדרכות והשבילים המתכנסים כולם אל חדר האוכל.

קיר קראמי נוסף, מלאכת ידיה של זמיר, מעטר את חזית בניין המועדון בשמרת. מגילות מדבר יהודה ונוף הקדומים של חורבת קומראן על שכבות הסלע הרבגוניות היוו את מקור ההשראה לעיצוב הקיר. הרעיון תאם את הבניין שבתוכו מאוכסנים הספרייה, חדר העיון ומועדון החבר, היכל התרבות בזעיר אנפין של הקיבוץ^[3].

יצירה משמעותית נוספת היא פינת הזיכרון לזכר חברי הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. פסל זה מוצב ליד בריכת השחייה בקיבוץ. האבן המרכזית אותרה והובאה מאזור הנגב.

יצירתה האחרונה הגדולה של זמיר הייתה האנדרטה שבאתר ההנצחה בבית הקברות בשמרת, עליה רשומים שמותיהן של 82 משפחות שבני משפחותיהם ניספו בשואה. במסגרת ראיון בעלון ׳חיינו׳ משנת 1988, המדבר על הסרת הלוט מהאנדרטה באתר ההנצחה תוך תיאור שלבי העבודה, מסיימת מרים את דבריה - ׳ראיתי דמעות בעיני החברים וזה היה הגמול לעבודתי׳. לרגלי יצירתה זו האחרונה נחה מרים מנוחת עולמים.

חותם ידיה של זמיר מוטבע אף במאות כלי הקרמיקה ופסלי הכדים המצויים בבתי הקיבוץ, בפינות החמד והזיכרון הפזורות במרחבי הקיבוץ.

• 
  האנדרטה לזכר חללי מלחמות ישראל
• 
  שדות ותלמים - קיר קראמי בחזית חדר האוכל
• 
  קיר קראמי בחזית בניין המועדון
• 
  בגדי קראמיקה

• האנדרטה לזכר חללי מלחמות ישראל באתר יזכור.
• שדות ותלמים באתר סקר אמנות הקיר בישראל.
• קח לך מגילת ספר וכתבת באתר סקר אמנות הקיר בישראל.