מרדכי יגאֵל (1892- 1979) היה חבר ארגון השומר ומראשי פעיליו, חבר בגדוד העבודה, ממייסדי אגודת השומרים, מפקד בארגון ההגנה ואיש תנועת העבודה.

מרדכי יגאל נולד למשפחת איליוביץ' בזכרון יעקב. כילד גדל במושבה הקטנה עין זיתים, בסמוך לצפת. כך הכיר מקרוב הן את חיי האיכרים היהודים מייסדי המושבה והן את חיי הפלאחים הערבים מן הכפר הסמוך עין זיתון, שפתם ותרבותם. כנער התקרב אל אנשי העלייה השנייה. בשל עוז רוחו, ידיעותיו ומסירותו בשמירה הוא התקבל אל ארגון השומר,^[1] ופיתח יחסים קרובים עם ראש הארגון ישראל שוחט.

בשורות ארגון השומר מילא תפקידים בסג'רה, בחדרה ובכרכור, והגיע אל דמשק, צור, מטולה, פטרה ועוג'ה אל-חפיר. כאשר היה במרחביה בתיה מיטלמן התאהבה בו ובשל אהבה נכזבת התאבדה. בעת ששמר במרחביה נחלץ ממארב בשדות עמק יזרעאל, ותוך כדי כך הרג את אחד מתוקפיו.^[2] בתחילה נאלץ לעזוב בשל חשש מנקמת דם, ואחר נעצר בבית הסוהר בנצרת, עד שנערכה "סולחה" עם משפחת ההרוג. יגאל החזיק בדעה הרווחת אצל אנשי השומר לנהוג ריסון ביחסים עם הבדואים והערבים, לנקוט כלפי שודדים באלימות מרוסנת ולהחזיר מלחמה שערה לתוקפים באופן מחושב ובמידה.

בעקבות גילויו של ארגון המחתרת ניל"י בשנות מלחמת העולם הראשונה, הוכנס יגאל אל רשימת החשודים של השלטון הטורקי, הוא נעצר ונחקר, וכמו רבים מחבריו גורש מן הארץ. הוא חזר לארץ בשלהי מלחמת העולם הראשונה דרך צידון ומשם לחיפה, ואחר חצה את קו החזית, והגיע אל השטח הדרומי שהיה כבר בשליטת הבריטים. הוא התגייס אל הגדוד הארצישראלי. אך בחורף 1920, בעקבות סדרת אירועי הדמים בגליל העליון, ערק מן הגדוד שהוצב בדרום הארץ, ויצא לעזור לאנשי היישובים היהודים אשר שיוועו לעזרה. באותה תקופה נישא לחיה, ואיש "השומר" מנדל פורטוגלי נישא לאחותו, טובה. יגאל היה מאנשי השומר שהצטרפו אל גדוד העבודה שהוקם בקיץ תר"פ (1920), הוא השתתף בהקמת פלוגת החוצבים של גדוד העבודה בירושלים, ויחד עם חבריו השתתף בהקמת כח ההגנה בעיר ובסביבתה. בשנות העשרים הקים וניהל משק לייצור חלב ב"שכונת הפועלים" בסמוך לשכונת בית הכרם בירושלים.^[3]

במחצית שנות השלושים חזר יגאל לשירות פעיל בהגנה. הוא הופקד על השמירה בגדר גבול הצפון.^[4] בתחילת שנת 1943 מונה יגאל מטעם קרן קיימת לישראל על אזור גוש עציון, לשמש כ"מוכתר" ההתיישבות - איש הביטחון המרכזי, במהלך הושבתם של ארבעת היישובים: כפר עציון (אשר הוקם ב-30.4.1943), משואות יצחק (4.11.1945), עין צורים (22.10.1946) ורבדים (11.2.1947). הוא שימש בתפקיד עד מלחמת העצמאות.^[5]

לאחר הקמת מדינת ישראל התיישב יגאל בקריית עמל, עסק ברישום נכסי נפקדים באזור חיפה, ועבד במנהלת נמל חיפה. עם צאתו לגמלאות עברו מרדכי וחיה יגאל אל קיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל, שם הדריך מבקרים בבית הכנסת העתיק בבית אלפא. בשנת 1959 נפטרה חיה יגאל. כאשר מרדכי יגאל נפטר ב-1979, הוא נקבר בבית הקברות של השומר בכפר גלעדי. בשל כהונתו כמרכז האגודה ב-1935, שמו חקוק בשלט בשער הכניסה של בית הקברות של אגודת השומרים.

בספרו תוארו לאחר שנים חוויותיו הססגוניות כאיש השומר. למשל, השמירה במשמרתו הראשונה במושבה מסחה. הוא הצטייד ברובה "מרטין"

"וחמישים כדורי עופרת מצוחצחים ומבריקים בחגורי. ... כל הלילה התהלכתי ללא ליאות או נטייה לשינה. הכל נדמה זר וחדש, אף כי זו לא הפעם הראשונה שהייתי ער בלילה ושנמצאתי יחידי בשדה. הייתה זו הרגשת האחריות הראשונה שעברה עלי, אך רגש נעים וביטחון עז, כזה לא ידעתי מעודי. הרגשתי סיפוק מיוחד, שכל העמלים ישנים בשקט ואני עומד לשמור ולהגן עליהם. העברתי בדמיוני כמה נפשות וכמה רכוש נמסר לאחריותי, וזה הוסיף לי יתר ביטחון ומרץ. ... רציתי לעשות דבר-מה, לפעול ולהראות שאני ראוי לתפקיד רב-חשיבות זה של שמירת מושבה שלימה ולאחריות הגדולה שהוטלה על כתפי."

— מרדכי יגאל, עלי אוכף, עמ' 33.

בזכרונו של יגאל נצרב טקס התקבלותו לארגון השומר עם ייסודו הרשמי על ידי חברי בר-גיורא. "לפי הנוהג שנקבע צריך מועד לשמור או לעבוד יחד עם חברים ותיקים לשם היכרות קרובה, למען יוכלו אלו להמליץ עליו, ודרושה הצבעתם של שני שלישים מן המשתתפים בעד קבלתו של חבר חדש". יגאל חפץ מאוד להתקבל לארגון, אך לא ידע כיצד יפול דבר. ערב האספה הכללית במסחה ב"א' דחול-המועד פסח (כ"ב בניסן) תרס"ט" 1909, הוא נרמז בשיחותיו עם "החברים רחל ינאית ויצחק בן-צבי" כי יתקבל; וכך גם עם צבי נדב אשר "ביטל את חששותי". ואז

"הגיע הערב. הכל התאספו במעון השומרים. ...
בחדר-האספה ישבו החברים בגורן עגולה, במרכז, ליד הקיר, עמד שולחן ואליו ישבו ישראל שוחט, יצחק בן-צבי, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי. על הקיר היה תלוי דגל "השומר" ועליו הסיסמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". מתחת לדגל היו תלויות שתי חרבות משולבים [כך] ומשני הצדדים שני רובים יונים. מנורה אחת האירה את השולחן והשאר היה נתון בצל.
ישראל גלעדי קם והכריז: "רוב החברים הנאספים כאן ממליצים לקבל אותך בשורותינו. ההנהלה, בהתיעצות עם החברים, מאשרת את קבלתך. אם אתה מקבל להיות נאמן תמיד לאגודה, לחוקיה, מסור ושומר-סוד, הרם את יד ימינך ואמור אחרי: 'הנני מקבל עלי להיות נאמן תמיד'."
הרימותי את ידי ואמרתי: "הנני מוכן להיות נאמן תמיד".
ועל-כך באה ההודעה: "מרגע זה הנך חברנו לכל הזכויות והחובות. שב".

— מרדכי יגאל, עלי אוכף, עמ' 40 -42.

• מרדכי יגאל, עלי אוכף, (עורך: ירמיהו רבינא), הוצאת אגודת השומרים הא"י, תל אביב תשט"ז-1957. מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, יולי 1981 מו"ל: מערכות - משרד הביטחון, 228 עמ'
• מרדכי יגאל, טיול בבקעת הירדן, ספר השומר, הוצאת דביר, 1957, עמודים 97 - 102

• יצחק בן-צבי (עורך עם אחרים), ספר השומר, תל אביב: דביר, תשי"ז-1957.
• ברכה חבס, אליעזר שוחט (עורכים), העלייה השנייה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.
• שלמה קפלנסקי [עורך], קובץ השומר, תעודות, זכרונות ודברי הערכה, תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ז-1937.
• משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 20–27
• נאוה דקל ורות קרק, חיה מלמד־יגאל: אשת השומר, עת-מול 285 (דצמבר 2023), עמ' 5–8.

• בן-ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, א-ג, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955.
• גרשון גרא, "השומר", תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1985.
• יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, "בר-גיורא" ו"השומר" 1907 -1935, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ד-1994.
• מרדכי נאור, גוש - עציון מראשיתו עד תש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1996, עמ' 75–85.[1]
• ישראל ברטל (עורך), העלייה השנייה, א-ג, (מחקרים, מקורות, אישים), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח-1988, עמ' א: 461, ג: 364, 460.

• דוד תדהר (עורך), "מרדכי יגאל (אליוביץ')", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2088
• איור של מרדכי יגאל על גבי כריכת הספר "משפחת יגאל"(הקישור אינו פעיל)