מפרץ ווֹיזי (באנגלית: Voisey's Bay) הוא מפרץ על חוף האוקיינוס האטלנטי בחצי האי לברדור שבפרובינציהניופאונדלנד ולברדור בקנדה. המפרץ שוכן כ-35 קילומטרים דרומית-מערבית ליישוב הקטן נאין (Nain), בירת המחוז האוטונומי נונאטסיאווט (Nunatsiavut) וצפונית לכפר "מפרץ דייוויס" (Davis Inlet). אורך המפרץ כ-50 קילומטרים[1] ויש בו לשונות ים ואיים רבים. המפרץ סלעי מאוד והוא התפרסם בסוף המאה ה-20 בעקבות גילוי מרבצי ניקל גדולים ב-1993, ופועל בו מכרה גדול (Voisey's Bay Mine).
היסטוריה גאולוגית
רקע
בין לפני 1,860 מיליון שנים ועד לפני 1,840 מיליון שנים התנגשו באזור שתי יבשות, כאשר היבשת המערבית עברה הפחתה מתחת ליבשת המזרחית. המשקעים שעל קרקע האוקיינוס שבין שתי היבשות נדחפו עמוק לתוך קרום כדור הארץ ועברו קימוט והתמרה. סלעים מקומטים ומותמרים אלו נחשפו בסוף של דבר על פני השטח, כתוצאה מתהליכי התרוממות וסחיפה, כרצועה של סלעי גנייס וסלעים פלוטוניים המכונה אוֹרוֹגֶן טורנגט (Torngat orogen)[2] המשתרעת פחות או יותר במקביל לקו החוף של האוקיינוס האטלנטי של ימינו. את העובדה שאורגון טורנגט מהווה נקודת חיבור בין שתי יבשות ניתן לראות מהמבנים הגאולוגיים השונים משני צדי האורוגן המתעדים היסטוריה גאולוגית שונה.
לפני 1,340 מיליון שנים ועד לפני 1,290 מיליון שנים החל קרום כדור הארץ באוֹרוֹגֶן טורנגט לעבור מתיחה ונוצרו בו העתקים עמוקים, קרוב לוודאי בהשפעת תימרת מעטפת שמתחת לקרום. עקב כך ניתקה מרבית היבשת המזרחית ויצרה את האי גרינלנד בהותירה בלברדור רצועה צרה, חבל גאולוגי המכונה "החבל המבני של נאין" (Nain Structural Province).[3]
יצירת גוף העפרה
תימרת המעטפת עברה התכה חלקית קרוב לפני השטח והמאגמה שנוצרה עקב כך הייתה עשירה בברזל ובמגנזיום ודלה בסיליקה, הרכב היוצר את סלע היסוד הפלוטוני גברו כשהמאגמה מתקררת, ובמקרה זה הסוג המיוחד הקרוי טרוקטוליט, וכללה גם כמויות זעירות של ניקל ונחושת. בדרכה מעלה עברה המאגמה שכבה עשירה בגופרית שהתמוססה במאגמה הלוהטת תוך כדי החלפה של קטיון החמצן במולקולה של ה-FeO שבמאגמה ונוצר סולפיד הברזל (FeS). כאשר המאגמה התקררה הופיעו בה טיפות של ברזל סולפיד שצפיפותן גדולה בהרבה מצפיפות המאגמה שבה הן נמצאות, ולכן הן צוללות דרך המאגמה ומצטברות בתחתית תא המאגמה כמאגר של ברזל סולפיד נוזלי. בדרכן מטה דרך המאגמה אספו הטיפות מתוכה את המתכות המצויות בכמויות זעירות במאגמה: בדרך כלל ניקל ונחושת, אבל גם קובלט, פלטינה ופלדיום. הנוזל שהצטבר בתחתית תא המאגמה התקרר ויצר את המינרלים הסולפידיים של העפרה. הרכב העפרה במפרץ וויזי הוא בערך 75% פירוטיט (Fe1-xS כשערכי x בין 0.17 ל-0), כ-12% אחוז פנטלנדיט (Fe,Ni)9S8)), 8% כלקופיריט (CuFeS2) ו-5% מגנטיט (Fe3O4).[4]
היסטוריה אנושית
אזור החוף האטלנטי של חצי האי לברדור היה מיושב על ידי שתי קבוצות אתניות של ילידים: האינו (Innu), נהגו לצוד בפנים הארץ והאינואיטים, שחיו על החוף, ונהגו לצוד בים. האינואיטים כינו את מפרץ וויזי בשם טסאיוג'טסואק (Tasiujatsoak), והאינו קראו לאזור הצמוד למפרץ אמיש (Emish). שתי הקבוצות האתניות השתמשו במפרץ והתגוררו בו תקופות קצרות, קרוב לוודאי שלא במקביל, ולא תמיד שררו ביניהן יחסי שלום.[5]
ב-1769 הסכימה ממשלת בריטניה להעניק ל"חברה לקידום הבשורה" (באנגלית Society for the Furtherance of the Gospel בראשי תיבות SFG), ארגון מיסיונריפרוטסטנטי השייך לכנסייה המוראבית[6] שטח בן 100,000 אקרים ב"מפרץ האסקימוסים" ("Esquimaux Bay"). ב-1770 הקימה קבוצת החלוץ את היישוב נאין. במהלך המאה ה-18 נוספו שני יישובים ובמהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נוספו עוד חמישה יישובים.[7][8] בשל פעילותם זו כונה קטע חוף זה של לברדור "החוף המוראבי" ("Moravian Coast").
לאזור זה הגיע במאה ה-19 איימוס וויזי (Amos Voisey; 1887-1817), האדם שעל שמו קרוי המפרץ. וויזי, יליד פלימות' שבאנגליה,[9] עזב את מולדתו מסיבה לא ידועה והגיע ללברדור כנראה בשנות ה-30 של המאה ה-19. וויזי נדד בין כמה אתרים על החוף המוראבי ועסק בסחר בפרוות[10] לפני שהקים את ביתו במפרץ וויזי סביב 1868, בהסכמת הכנסייה המוראבית שהשטח היה שייך לה.[11] ב-1871 הוא הקים חנות עבור המיסיון בקמרסוק (Kamarsuk - מפרץ צפונית למפרץ וויזי ודרומית לנאין) שאחרי מותו ב-1887 העביר בנו, ג'ורג' וויזי, למפרץ וויזי.[12] צאצאיו של איימוס וויזי המשיכו להתגורר במפרץ וויזי, יחד עם ילידים מבני האינו וכמה משפחות אירופאיות נוספות, אבל היישוב במפרץ הלך והצטמצם. בני האינו היו פגיעים במיוחד למחלות שהביא האדם הלבן מאירופה: השפעת הספרדית, שחפת, עגבת, שנית, שעלת וחצבת. האתנולוג הקנדי פרדריק וו (Frederick Waugh) דיווח בשנות ה-20 של המאה ה-20 כי אוכלוסיית האינו במפרץ וויזי הצטמצמה מ-250 נפשות ל-75 בתוך שמונה שנים כתוצאה ממחלות אלו.[13] אבל גם המשפחות האירופאיות נטשו את המקום בהדרגה. ב-1921 התגוררו במקום 35 נפשות וב-1945 28 נפשות,[14] וב-1965 ניטש היישוב במפרץ וויזי לגמרי.[15]
גילוי מרבצי הניקל
ב-1993 חיפשו אלברט צ'יזלט (Albert Chislett) וכריס ורביסקי (Chris Verbiski), בעלי חברה קטנה לחיפוש מחצבים מניופאונדלנד, יהלומים עבור חברה בשם דיאמונד פילדס ריסורסס (Diamond Fields Resources - בראשי תיבות DFR) באזור מפרץ וויזי. הם התמקדו בסלעים בגוון אדום חלודה שהעידו על קיומו של ברזל בסלע, ולאחר שפיצלו דגימות מתוך סלע באחד המחשופים היה ברור להם שגילו תגלית משמעותית, ובדיקות המעבדה אישרו זאת. בנובמבר 1994 הודיעה DFR רשמית על גילוי עפרה של סולפידים של ניקל-נחושת-קובלט במפרץ וויזי, וקידוח ב-1995 הראה עתודות של 32 מיליון טון עפרה באיכות של 2.38% ניקל, 1.68% נחושת ו-0.12% קובלט.
הערכה מעודכנת יותר של חברת INCO הקנדית מ-2003 שיערה כי המרבצים במפרץ וויזי עשויים להכיל כ-100 מיליון טון של עפרה בריכוז של 1.94% ניקל, מקום שישי בעולם במרבצים מגמטיים סולפידיים.[16][17] לפי כך זו אחת התגליות הגאולוגיות הכלכליות המשמעותית ביותר בקנדה ב-30 השנים שקדמו לגילוי.[4] הערכות אלו הצטמצמו במשך השנים ונכון ל-2011 מוערכים עתודות העפרה של מפרץ וויזי ב-21.8 מיליון טון.[18]
לצורך הפקת הניקל, הנחושת והקובלט הקימה DFR את חברת הניקל של מפרץ וויזי (Voisey's Bay Nickel Company). בנוסף לאתר המכרה הקימה החברה מחנה עבודה לעובדיה, כשאין כוונה להקים במקום יישוב קבע. בסמוך הוקם שדה תעופה (Voisey's Bay Aerodrome) שדרכו מוטסים העובדים למכרה.
הקמת המכרה נתקלה בהתנגדות של הילידים בני האינו והאינואיט, שדרשו לקבל חלק מהרווחים בתור הבעלים המקוריים של השטח, ודרשו גם להבטיח הגנה על הסביבה. זמן קצר לאחר התחלת פעולות הקידוח פשטה קבוצה של בני האינו על המקום, שרפה את המבנה שהכיל את המשאבות ששאבו מים לייצור בוץ הקידוח והשמידו מקדחים. בתגובה שלח המושל של ניופאונדלנד קבוצה של 50 שוטרים של המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה לאתר. ניסיון נוסף לעצור את הקידוח בהפגנה שקטה נערך באוגוסט 1997 על ידי קבוצה של 250 אינו ואינואיטים. במקביל הצליחו נציגים של קבוצות אתניות אלו להוציא צו מניעה בבית המשפט בספטמבר 1997. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם.[5]
ב-1996 רכשה INCO, חברת המכרות השנייה בגודלה בקנדה, את DFR תמורת 4.3 מיליארד דולר קנדיים.[19] ביולי 2006 פתחו 120 עובדי המכרה בשביתה בדרישה להשוות את שכרם לזה של עובדי מכרות אחרים של INCO, למשל באגן סדברי. השביתה הסתיימה כשההנהלה קיבלה את דרישות העובדים.[20] חודש אחר-כך, באוקטובר 2006, נרכשה INCO על ידי חברת המכרות הברזילאיתואלי (.Vale S.A) תמורת כ-19 מיליארד דולר, ומאז שייכת חברת הניקל של מפרץ וויזי לוואלי. נכון ל-2011 עובדים במכרה כ-450 עובדים שהפיקו בשנה זו 69,000 טון ניקל, 51,000 טון נחושת ו-1,585 טון קובלט.[18]
^הכנסייה המוראבית היא זרם בנצרות הפרוטסטנטית שהתחיל בצ'כיה והתפשט למדינות נוספות באירופה במאה ה-18. היא נחשבת בין הכנסיות הפרוטסטנטיות הראשונות שהפעילו מיסיון ברחבי העולם, ראו המיסיון הפרוטסטנטי 1500 - 1950
^כל היישובים פרט לנאין ננטשו במאה ה-20 ביוזמת המתיישבים או בהוראת הממשל הקנדי. היישוב האחרון היה חברון (Hebron) שפונה ב-1959
