נשר מפעלי מלט ישראליים

נתונים כלליים
מייסדים	סינדיקט לצמנט פורטלנד בארץ ישראל
תקופת הפעילות	1925–הווה (כ־99 שנים)
חברת אם	כלל תעשיות
קואורדינטות	32°45′50″N 35°03′29″E / 32.76386944°N 35.05815°E / 32.76386944; 35.05815
מוצרים עיקריים	מלט
יו"ר	אבי פישר
מנכ"ל	אלדד בן-משה
(למפת חיפה מוגדלת)   מפעל נשר חיפה (למפת חיפה רגילה)   מפעל נשר חיפה (למפת הגליל המערבי רגילה)   מפעל נשר חיפה (למפת הגליל המערבי מוגדלת)   מפעל נשר חיפה

מפעל נשר חיפה היה מפעל לייצור צמנט של חברת נשר מפעלי מלט ישראליים בעיר נשר. היה המפעל הראשון מתוך שלושה של החברה בישראל והשלישי בכושר הייצור (מפעלים נוספים בהר טוב וברמלה). למפעל היה כושר טחינה של כ-1.2 מיליון טון מלט בשנה והוא השתרע על פני כ-400 דונם. בינואר 2020 פסק יצור המלט במפעל. נכון לשנת 2022 רק מפעל אריזת המלט מוסיף לפעול באתר. ומפעל זה נסגר בשנת 2023 לערך.

השם נשר ניתן למפעל על ידי מייסדו מיכאל פולק הוא הופיע בשם "מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר" או בקיצור "בית חרושת נשר". שם היישוב נשר על שם המפעל. בהמשך לאחר הוספת המפעל ברמלה, החלה החברה לקרוא למפעל זה "מפעל נשר חיפה" אף על פי שמעולם הוא לא היה בשטחה של חיפה.

בספרו "אלטנוילנד" (1902), חזה בנימין זאב הרצל את בנייתו של בית חרושת למלט בחיפה.^[1] בשנת 1903 עלה לארץ ישראל מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש), אחיה של מניה שוחט. הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה, והמליץ על הקמתו בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, מסילת הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. מלחמת העולם הראשונה דחתה את מימוש תוכניותיו של וילבושביץ. ב-1918 הוא חזר לארץ, נפגש עם יהושע חנקין וביקש ממנו שירכוש שטחי קרקע מתאימים שנמצאו ליד הכפר הערבי יאג'ור, שהיו שייכים למשפחת ח'ורי, שהתגוררה בלבנון.

במקביל לפעילותו של וילבושביץ הוקם בלונדון ה"סינדיקט לצמנט פורטלנד בארץ ישראל", שווילבושביץ לא נמנה עם מייסדיו. יוזם הסינדיקט היה בוריס גולדברג, ומזכירו היה יצחק שניאורסון. ב-1920 הגיע שניאורסון ביחד עם מהנדס בריטי לארץ ישראל, כדי לבחון מקום להקמת מפעל למלט. חנקין סיפר להם על השטח שעליו המליץ וילבושביץ. כדי למנוע את עליית מחירי הקרקע אמרו היזמים לבא כוח משפחת ח'ורי שהם רוצים לעשות קידוחי ניסיון בקרקע; המילה "מלט" לא הוזכרה. הבדיקה העלתה שאבן הגיר המתאימה ביותר נמצאה במרחק של 7.5 ק"מ מחיפה, ליד יאג'ור, וחרסית ניתן למצוא בשפע ליד נחל קישון.^[2]

בעקבות ההמלצה קנה בנובמבר 1921 יהושע חנקין באמצעות חברת הכשרת היישוב את האדמות ממשפחת ח'ורי ושילם מקדמה של 10,000 לירות מצריות על חשבון שטח בגודל של 19,000 דונם, מתוכם 3,000 דונם לייצור מלט. במקביל חיפשו חברי הסינדיקט מהנדס מומחה ושותפים נוספים למימון ההשקעה במפעל. הם פנו למהנדס הונגרי בשם בלה שפיגל וביקשו את חוות דעתו. שפיגל הגיע לארץ ישראל בקיץ 1921 לבדוק שוב את הר הכרמל ואת התנאים להקמת מפעל רווחי. ב-5 בספטמבר 1921 שלח לחברי הסינדיקט דו"ח חיובי. בחיפושיהם אחרי משקיע הגיעו לתעשיין היהודי-רוסי מיכאל פולק. פולק הגיע לארץ ישראל במאי 1922 ביחד עם שפיגל ובדק את השטח בנשר. הוא מצא שטח מתאים, אבל היה מודאג מביצות הקישון וממחלת המלריה שפגעה בפועלים. פולק דאג לטפל במיגור הקדחת בעזרת צוות סניטרים שבראשם עמד צבי סליטרניק. שפיגל גם המליץ על בניית שלוחת רכבת שתוביל אל בית החרושת. בשלב זה הוחלט על השלמת רכישת השטח. פולק נפגש עם חנקין כדי שימשיך את תהליך הרכישה, חזר לאנגליה, הצטרף במאי 1922 לסינדיקט וביוני הפך ליו"ר שלו. בארץ ישראל המשיך חנקין במשא ומתן עם משפחת ח'ורי. לאחר שהסתבר שיש בעיה ברישום הקרקע בטאבו, סוכמה על דעת כל הצדדים העברה מיידית של 3,000 דונם לחברת הכשרת היישוב, 1,000 דונם על הר הכרמל ו-2,000 דונם במישור. השטח כלל מקום שנקרא "סלמיה" (באזור מחצבת נשר הישנה של היום), שבו היה חאן ששימש בעבר למגורי אריסים. ב-17 באוגוסט 1922 אישר בית משפט מנדטורי את ההסכם.

בנובמבר 1922 החלו מדידות בשטח. ב-1922 פרסמה ממשלת המנדט כי החברה הבריטית "חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ" נרשמה בארץ ישראל.

פולק המשיך באנגליה במאמצי גיוס ההון הנדרש להקמת המפעל. ב-16 במאי 1923 הודיע פולק שהצליח לגייס את כל ההון הדרוש מידידיו: הסכום שגויס היה 225,000 ליש"ט. הוא גייס את שפיגל לתפקיד מנהל "חברת מלט פורטלנד נשר", והודיע לו שיתחיל בעבודה ב-1 ביוני. את שניאורסון מינה פולק להיות המנהל המקומי של החברה בישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הזמין שפיגל את הציוד הנדרש ממפעלים באירופה. את הכבשנים הניצבים הזמין מגרמניה, צעד שעורר את התנגדות פולק בשל היותה של גרמניה מדינת אויב לבריטניה. יתרת הציוד הוזמנה במדינות אירופה אחרות.^[3] במקביל, בארץ ישראל התחיל שניאורסון בהקמת התשתית למפעל. בספטמבר 1923 התחילו עבודות הפיתוח הראשונות בסלמיה בשיפור שלושת מבני החאן. מבנה אחד שימש כמשרד טכני, ושני המבנים האחרים שימשו למגורי הפועלים.^[4] עבודות ניקוז השטח וחפירת יסודות המפעל ניתנה לקבוצת חלוצים מחיפה. החפירה הסתיימה ב-20 בפברואר 1924, ולאחר מכן התחילה יציקת היסודות של הבניין הראשי ובתי המלאכה, כאשר במקביל נחפרו תעלות הניקוז. מספר הפועלים העוסקים בהקמת המפעל הגיע לכ-150. במהלך שנת 1924 נבנתה שלוחת מסילת הרכבת המובילה למפעל והתחילה אספקת המכונות.

בחודש אוקטובר 1924 פרצה השביתה הראשונה של הפועלים, בגלל התנגדות הנהלת המפעל להקמת ועד לפועלי נשר ואי־הסכמתה לקביעת שכר מינימום. השביתה זכתה לתמיכתו של דוד בן-גוריון, שהגיע לנשר ונשא נאום עידוד לפועלים. שביתה זו נפסקה לאחר יום, בעקבות הסכמת ההנהלה להעלאת השכר והכרה דה פקטו בוועד. שביתה נוספת פרצה ב-5 בפברואר 1925, והסתיימה ב-26 בפברואר, לאחר בוררות ופשרה בתיווך מועצת פועלי חיפה.^[5][6] ב-18 באוקטובר 1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת.

מעת הקמתו עבדו במפעל נשר שליד חיפה פועלים יהודים לצד פועלים ערבים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ביקש הרב אברהם ישעיהו קרליץ לארגן חרם על המפעל בגלל עבודה בשבת והחתים רבנים על איסור להשתמש במלט של המפעל. הרבנים נסעו למפעל והציגו אזהרה למפעל שהם עומדים לפרסם את החרם. בעקבות זאת הבטיחה הנהלת המפעל שלא לעבוד בשבת.^[7]

משנת 1927 ועד ראשית שנות ה-30 יצא המפעל חלק מתוצרתו דרך נמלי מזרח הים התיכון באמצעות ספינת מפרש בעלת מנוע עזר, "נשר" שמה בראשית דרכה ומיד לאחר מכן, "גוזל". את הספינה רכש פולק על מנת להימנע מתלות במובילים עצמאיים. "גוזל" הייתה לספינה הראשונה בבעלות יהודית בארץ ישראל שרב החובל שלה, יהודי, זאב הים.

במפעל היו 4 ארובות. ארובה מספר 1 הייתה עשויה ממתכת, ונהרסה עוד לפני הדממת הכבשנים הרטובים. ארובות 2, 3, ו-4 נבנו מבטון, הן נהרסו כשנתיים לאחר הדממת הכבשנים הרטובים, בשנת 2002 לערך.

בשנת 2000 הודממו הכבשנים הרטובים כבשנים 2,3,4, ייצור מלט המשיך להתבצע במפעל בנשר כאשר את הקלינקר שהוא המרכיב העיקרי בייצור המלט מביאים ממפעל נשר רמלה, שם מיוצר הקלינקר בכבשן יבש הצורך הרבה פחות אנרגיה ואינו מזהם את הסביבה כמו תהליך הייצור בכבשן הרטוב, בינואר 2020 נסגרו טחנות המלט 7,8,9. והופסק לחלוטין יצור המלט במפעל, והוא עבר רק לאריזת מלט המגיע מהמפעל ברמלה. נכון לפברואר 2022 בית האריזה ממשיך לפעול.

בדצמבר 2023 הסתבר שכלל נדל"ן הגישה בקשה לפקיד היערות במשרד החקלאות לכרות 3,658 עצים, ולהעתיק 236 עצים סה"כ 3,894 עצים במפעל נשר חיפה ובמחצבת נשר הישנה והשוכנת צמוד למפעל.הכריתה כוללת כנראה גם את השטח של גבעת העמדות שנמצא ממערב מחצבה והוא בבעלות חברת כלל תעשיות, בעקבות כך הגישה החברה להגנת הטבע ערר לפקיד היערות. וכך גם תושבים מהעיר נשר חיפה ובכל הארץ התאגדו להגשת ערר נפרד הערר הוגש ב-2 בינואר 2024^[8][9]

• צ. אשל המלט ויוצריו: נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, 1976
• המלט ויוצריו - הרעיון ומימושו, נשר מפעלי מלט ישראליים והוצאת יבנה, 2002
• אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן - זכרונות על שכונת נשר, 1978

מדיה וקבצים בנושא מפעל נשר חיפה בוויקישיתוף

• היסטוריה של מפעל נשר באתר החברה
• מפעלים מספרים - הפיצוץ הגדול בכרמל, דבר, 6 ביוני 1958
• דבורה ברנשטיין, ‏יהודים וערבים במפעל 'נשר', קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 106-82
• נשר - מפעלי מלט ישראליים (חיפה), דף שער בספרייה הלאומית
• מפעל למלט נשר שנסגר כיסה את השער, וחסם את הצפייה במבנים לשימור בניין הנהלה ועוד למה? 30/5/2023 בערוץ יוטיוב
• מפעל למלט נשר לשעבר, היום שטח אחסון שבתוכו נמצאים מבנים לשימור שלא בטוח אם הם נשמרים כראוי 27/5/2023 בערוץ יוטיוב