מסע הצלב השישי

פרידריך השני בדרכו לארץ הקודש במסע הצלב השישי. פסיפס מארמונה של אליזבת מתורינגיה
מערכה: מסעי הצלב
תאריכים	נובמבר 1227 – אפריל 1229 (כשנה)
מלחמה לפני	מסע הצלב החמישי
מלחמה אחרי	קרב הירביה
מקום	קפריסין
עילה	שלטון השושלת האיובית על ירושלים
תוצאה	הסכם יפו
הצדדים הלוחמים האימפריה הרומית הקדושה, ממלכת ירושלים המסדרים הצבאיים הנוצריים הח'ליפות האיובית מנהיגים פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה  אל-מלכ אל-כאמל

מסע הצלב השישי היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים.

המסע נתאפיין גם בסכסוכים ופלגנות בתוך המחנה הנוצרי עיקרם בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לקיסר אך גם בין הקיסר (שנשא גם את התואר מלך ירושלים) לאצילי ממלכת ירושלים והמסדרים הצבאיים, סכסוכים אלו מנעו - בסיכומו של דבר מיצוי של תוצאות מסע הצלב והותירו את ממלכת ירושלים במצב של אנרכיה חוקתית וואקום שלטוני.

ערך מורחב – מסע הצלב החמישי

ביום 30 באוגוסט 1221 נחתם הסכם אלברמון בין צלבני מסע הצלב החמישי לבין הסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל, שהביא לידי סיכום את ההרפתקאה הצבאית במצרים. הצבא הצלבני יצא ממצרים ופינה את העיר המבוצרת דמיאט, שביתת נשק לתקופה של 8 שנים הוכרזה בין מצרים האיובית לממלכת ירושלים.

סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית. על גבולות הממלכה - שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף - ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.

האפיפיור הונוריוס השלישי - יוזם מסע הצלב החמישי, המשיך ללחוץ על הקיסר פרידריך השני לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. ובמהלך השנים 1221- 1222 מנהל האפיפיור סדרת פגישות מגובה במכתבים עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים ז'אן דה בריין.

בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית ברינדיזי הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת 1223 הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר יישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים ויציאת מסע הצלב נקבעה לשנת 1225.

בשנת 1226 נטל על עצמו - שוב - הקיסר את ההתחייבות לצאת למסע צלב אך דחה את תאריך המסע לקיץ של שנת 1227.

ערך מורחב – איזבל השנייה, מלכת ירושלים

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל, וארבע עשרה אוניות יצאו לנמל עכו. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים ושם טבעת על אצבעה של איזבל בכנסייה בעכו – כנסיית הצלב הקדוש ולאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בקתדרלה של צור ששימשה תחליף לכנסיית הקבר בירושלים – מקום הכתרתם המסורתי של מלכי ממלכת ירושלים. משם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס הנישואים ב-9 בנובמבר 1225 בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. על פי מקורות בעלי נטייה רומנטית^[1] אמרה איזבל משעזבה את חופי ארץ הקודש: ” אדיו (שלום) סוריה היקרה, לא אראה אותך שוב”

בטקס הנישואים נשבע פרידריך כי:

”שעל ידי כך הוא מתחייב לעזרת ארץ הקודש לא כמו שאר עולי הרגל אלא לנצח, כמו הטמפלרים וההוספיטלרים” עם מימוש הסכם הנישואים הפכה ממלכת ירושלים לחלק מקיסרות רומא. פרידריך השני דרש - וקיבל את ויתורו של ז'אן דה בריין על תוארו כמלך ירושלים ובהמשך דרש וקיבל את שבועת הנאמנות של אבירי הארץ.

באביב של 1227 נפטר האפיפיור הונוריוס ועל כס האפיפיור עלה גרגוריוס התשיעי הנחשב לאחד מגדולי האפיפיורים.

בשנת 1227 נאספו גדודים של עולי רגל וצלבנים חמושים בנמלים של דרום איטליה, ביום 8 בספטמבר עלה הקיסר על אונייה בליווי הפטריארך החדש של ירושלים נציג האפיפיור - ז'רולד. שלושה ימים לאחר ההפלגה נעצר צי הצלבנים בדרכו לארץ ישראל לאחר שהקיסר הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו. עיכוב זה הגדיש את הסאה והאפיפיור הטיל חרם על הקיסר.

סוף העימות של מסע הצלב החמישי החזיר את הסולטנות האיובית למצב של מתיחות ויריבות בין הנסיכים האיובים. אלמלך אלעאדל אחיו של צלאח א-דין ושליט מצרים חילק את ממלכתו בין שלושת בניו - בנו הבכור אלמלך אלכאמל קיבל את התואר סולטאן מצרים ועם התואר קיבל גם זכויות של ריבון באימפריה האיובית כולה. אלמלכ אלמעט'ם עיסא קיבל את השליטה בדמשק ואלמלך אל אשרף קיבל את השליטה באזור הג'זירה. מתיחות זו הגיע לידי רתיחה משכרת האמיר של דמשק אלמלך אל מועטם ברית עם הח'ווארזמים שכוונה כנגד הסולטאן המצרי וקיפלה בתוכה גם את שליט הגזירה. תמונה זו הביאה את הסולטאן המצרי לחפש בני ברית אפשריים בעימות העתידי ומשלחת מטעמו יצאה לסיציליה לשיחות עם פרידריך השני. שיחות אלו והמשא ומתן שהתנהל בעקבותיהן פתח בפני הקיסר הרומי אפשריות פוליטיות שמשמעותן שיסוי הנסיכים האיוביים זה בזה, ניצול עוינותם וחששם אחד מן השני לטובת ויתורים בארץ ישראל.

במהלך ספטמבר ואוקטובר של שנת 1227 יצא האמיר אלמלך אלמועטם מדמשק והחל בהחרבה שיטתית של ביצורי ירושלים ומבצרים בגליל - אסטרטגיה שיזם צלאח א-דין ברצונו למנוע התבססות הצלבנים בארץ. בחודש נובמבר מת אלמלך אלמועטם ומותו שינה את המפה הפוליטית של ממלכת ירושלים ואויביה. בסוף 1228 נפגשו הצבאות של אלמלך אלאשרף הנסיך האיובי מהג'זירה עם צבאות שליט מצרים בסמוך לתל אל עג'ול, הנמצא על הדרך לעזה בשפכו של נחל הבשור. המפגש הלא מתוכנן הוליד הסכם בין הנסיכים על חלוקה מחדש של אזורי השליטה, עיקר השינוי נעשה על חשבונו של בן אחיהם - שליט דמשק החדש והחלש אלמלך אנאצר דאוד. כך קיבל אלאשרף את שטחי סוריה ובמרכזם דמשק והשטח המוסלמי של ארץ ישראל עד עזה, עבר הירדן, הכנרת נלקחו על ידי הסולטאן המצרי.

שביתת הנשק שסיימה את מסע הצלב החמישי הבטיחה את שלומה של המדינה הצלבנית - בתחומי המחייה הצרים של מישור החוף אך הותירה לישות הצלבנית אמצעי מחייה דלים - בהיעדר הינטרלנד לשאוב ממנו מיסים והכנסות - עובדה שהפכה את ממלכת ירושלים ואת מלכה לעני המחזר על הפתחים של שליטי אירופה. גם הביטחון הצבאי היה בעירבון מוגבל והחרב המתהפכת של תאריך תום החוזה הותירה את עצם קיום ממלכת ירושלים בסימן שאלה.

כוחם של מוסדות הממלכה ומלך ירושלים הגיע לשפל המדרגה ובירת הממלכה - עכו - הפכה לשדה קרב בין חיילי הקומונות הימיות של איטליה, כך פרצו קרבות של ממש בין חיילי פיזה לגנואזים במהלכו נשרף חלק מהרובע הגנואזי בשנת 1222.

כל אותה תקופה ממתינים היו צלבני ארץ ישראל וצלבני קפריסין לבואו של הקיסר ותחילתו של מסע הצלב המובטח.

נישואיו של פרידריך השני לאיזבל השנייה, מלכת ירושלים, לידת בנם הוא קונרד הרביעי, מלך גרמניה בשנת 1228 ומותה של איזבל באותה שנה הותירו את פרידריך כעוצר לכתר ירושלים עבור קונרד עד שהלה יגיע לבגרות. בקפריסין - ממלכת הצלבנים השנייה, היה השלטון בידי אנרי דה ליזיניאן - ילד כבן 11 והשלטון הממשי באי היה נתון בידי משפחת איבלין, זכויות הריבונות באי היה להלכה בידי פרידריך השני מאחר שבשנת 1197 הכתיר נציג הקיסר הגרמני היינריך השישי את אימרי דה ליזיניאן כמלך הצלבני הראשון של קפריסין - זאת על פי בקשתו של אימרי שרצה לקבל מהקיסר תואר וכשרות משפטית לשליטתו באי וזאת בתמורה להסכמתו להיות במעמד של וסל קיסרי.

ערכים מורחבים – מונפור (מבצר), מבצר הים בצידון

מותו של אמיר דמשק העירו את צלבני ממלכת ירושלים וגדודי הצלבנים שהגיעו לחופי הארץ כחיל חלוץ של מסע הצלב השישי וישבו באפס מעשה בציפייה לבואו של הקיסר פרידריך השני.

גדודים של צלבנים מאנגליה וצרפת גירשו את חיל המצב המוסלמי הכפוף לאמיר דמשק מצידון והחלו בעבודות ביצור אי קטן במרחק מה מהעיר. העבודות החלו ביום 11 בנובמבר 1227 והסתיימו ביום 2 במרץ 1228.

הצלבנים החליטו שלא לבצר את כל העיר - מחוסר זמן ובעיקר מחוסר אמצעים. על האי נבנה מגדל גדול יחסית ממערב ומצודה מרובעת קטנה יותר ממזרח. ביצורים אלו הוקפו בחומה שצידה הפונה ליבשה הוא החזק ביותר. המבצר התחבר ליבשה על גשר העומד על ארבע קשתות אבן מסיביות שהגיע עד אמצע המצר בין האי ליבשה. משם, 40 המטרים הנותרים גושרו על ידי גשר עץ הניתן להריסה בקלות ובכך לנתק את האי לחלוטין מהיבשה.^[2] למבצר ניתר השם הציורי "מצודת הים" (בצרפתית: Le chateau de Mer).

הצלבנים הגרמנים רכשו דרך המסדר הטבטוני את האדמות עליהם עתיד להיבנות - במקביל לצידון - מבצר מונפור. לבניית מבצר זה חברו ליאופולד דוכס אוסטריה, והרמן פון-זלצה ראש המסדר ונציגו של הקיסר עם האפיפיור שעזר בגיוס כספים למטרת בניית המבצר. עם סיום הבנייה שימש המבצר כמרכז מנהלי של המסדר הטבטוני, שמצא תועלת בהתרחקות מעכו שנשלטה על ידי המסדרים הצבאיים הגדולים והקומונות האיטלקיות.

באביב 1228 סיימו הצלבנים את עבודות הביצורים וחזרו לעכו. לאחר חג הפסחא ביצרו הצלבנים את קיסריה, שוב, כמו בצידון, לא שוקמו הריסות העיר אלא הוקמה מצודה - במקרה זה על המזח הדרומי של הנמל, והעבודות הסתיימו לאחר חמישה חודשים.

ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. ביקורו של הקיסר בקפריסין לא היה מקרי אלא חלק מפעולות שנועדו לביסוס מעמדו כשליט בזכות של ממלכות הצלבנים במזרח. בקפריסין שלט אנרי הראשון ועל פי החלטת האבירים של הממלכה, הווסלים של המלך, מונה פיליפ מאיבלין לאפוטרופסו של המלך וכזה לשליט קפריסין בשמה של העוצרת אליס מקפריסין - אמו של אנרי. במות פיליפ מאיבלין ניסתה אליס להסיר מעליה את חסותה הכפויה של משפחת איבלין ולהעבירה לאצילי האי, אך לאחר מאבק עברה האפוטרופסות לידיו של ז'אן מאיבלין, אדון ביירות. בצר להם פנו אצלי האי לפרידריך השליט הפיאודלי העליון של האי. פרידריך מבחינתו ראה הזדמנות להשתלט על האי ועושרו ואפשרות ליצירת בסיס ימי לאימפריה הרומית.

מול הקיסר שכוחו החוקי נשען על מודל של שלטון אבסולוטי ומועצות של אצילים הן בעלות מעמד מייעץ בלבד עמד המודל הצלבני שמקורו נובע מהדלדלות בכוחה של המונרכיה והכוח השולט בה מצוי בידי אוליגרכיה של אבירים. מעמד שולט זה שואב כוחו מחוק פיאודלי הנותן תוקף מוחלט למועצת הברונים של הממלכה ומונע פגיעה בחברי המועצה ובני המעמד הברוני.

בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פונה הקיסר לז'אן מאיבלין בדרישה -בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש - כי הלה יעביר לידיו את העיר בירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין.

בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק - מעצם משקלן הפיננסי - נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים.^[3]

המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם, בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר שמצדו לא היה מוכן לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.

ביום ה-2 בספטמבר יצא הקיסר את קפריסין ולאחר חמישה ימים הגיע אל טריפולי ומשם המשיך אל עכו אליה הגיע ביום ה-7 בספטמבר.

למרות הבלבול בנוגע למעמדו של הקיסר - עתה מוחרם על ידי הכנסייה, ולמרות הסכסוך עם משפחת איבלין שכוחה בממלכת ירושלים היה משמעותי, נתקבלו הקיסר ומלוויו בשמחה וחגיגות וראשי המסדרים הצבאיים כרעו ברך לפניו. למרות זאת הייתה האווירה בעיר מתוחה והקיסר קבע את מושבו במחנה באזור נחל נעמן מכאן ניהל את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי, המשך של סדרת הפגישות שהתנהלו ללא הפסקה.

כחלק מהלחץ על המצרים יצא פרידריך מעכו אל כוון יפו מתוך כוונה מוצהרת לבצר את העיר - אך למעשה לצאת מעכו מתוך מצג של הכנות לכיבוש ירושלים והשתקת הביקורת הפנימית מחד ומאידך לחץ על המצרים על ידי יוזמה של מסע בעל אופי צבאי ברור אך לא ניתן לפירוש כמסע מלחמה. כך תחת צל קודר של צו אפיפיורי שלא להישמע להוראות הקיסר וכאשר אבירי הממלכה בעקבותיו יצא הקיסר ליפו.

בסמוך לארסוף הצטרפו אליו צבאות המסדרים הצבאיים וביום 15 בנובמבר הגיע המחנה ליפו. כאן סבלו הצלבנים מקשיי אספקה וכמעט ונאלצו לחזור לעכו אך ברגע האחרון, ספינות אספקה צלבניות הצליחו לעגון בחוף, לפרוק אספקה ועבודות הביצור המשיכו. הצלבנים חשפו את יסודות הביצורים שנהרסו בשנת 1197 ועליהם הוקמה מצודה חדשה וביום 18 בפברואר 1229 נשלמה העבודה.

במקביל לעבודות הביצור התברר לקיסר כי בעת שהותו בארץ הקודש פועל האפיפיור באופן אינטנסיבי לפגוע באינטרסים של הקיסרות באיטליה, ובחודש ינואר 1229 נכנס המשא ומתן בין הקיסר לסולטאן המצרי לשלבים מכריעים. ביום 11 בפברואר כינס המלך מועצה של אבירי הממלכה ודווח להם על פרטי ההסכם.

ערך מורחב – הסכם יפו (1229)

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים כולל אזור בית לחם.

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי.

כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים בו מובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים - הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.^[4]

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הודיע הקיסר לסולטאן על רצונו לבקר בירושלים והלה הורה לקאדי של שכם לאפשר את הביקור. צעד ראשון שנקט הקאדי היה פינוי חיל המצב המצרי בעיר, פעולה שנתקלה בהתנגדות תושבי העיר המוסלמיים והכריחה את הקאדי לנקוט צעדי עונשין. למרות האיסור לשתף פעולה עם הקיסר שהוצא על ידי האפיפיור ופורסם ברבים על ידי נציגו הפטריארך ז'רולד, יצאו עם הקיסר לירושלים רוב משתתפי מסע הצלב וביום שבת ה-17 במרץ הגיעו עולי הרגל אל מול החומות ההרוסות של ירושלים, בשערי העיר ניצב הקאדי של שכם ומסר לקיסר את מפתחות העיר.

למחרת ביום ראשון ה-18 במרץ 1229 יצא הקיסר פרידריך השני לבוש בבגדי מלכות אל כנסיית הקבר. שם הוא שם על ראשו - ללא גינוני טקס את כתר מלכות ירושלים. משם המשיך הקיסר לקבלת פנים שנערכה בארמון של מסדר ההוספיטלרים בסמוך לכנסיית הקבר. שם נשא הקיסר נאום פייסני. לאחר מכן ערך הקיסר פגישה - מחוץ לחומות העיר ירושלים- עם ראשי המסדרים הצבאיים בה הציע תוכנית פעולה לשיקום ביצורי ירושלים, ראשי המסדרים - לכודים בין צווי האפיפיור ורצונם להבטיח את שלום ירושלים ביקשו שהות לתשובה. הקיסר שאיבד את סבלנותו וחדל מלמחול על כבודו, ופקד על חייליו לאסוף בכוח הזרוע את התרומות של עולי הרגל למימון ביצורי העיר; ויצא לכוון עכו בבוקר יום 19 במרץ כשקללת חרם נוסף מרחפת על ראשו - שלא על מנת לחזור לעולם לירושלים.

במעברו בסמוך למבצר עתלית העיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלרים. הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלרים, מצידם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום עד לויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך המשיך בדרכו לכוון עכו. ההיסטוריון בן התקופה פיליפ דה נוברה מתאר את האירוע ומציין כי התרחש במהלך מסעו של הקיסר מעכו ליפו אך ההיסטוריון בר הסמכא יהושע פראוור קובע כי סביר יותר שהאירוע שמשרטט בקווים ברורים את מערכת היחסים של המסדרים הצבאיים עם שליט ממלכת ירושלים התרחש בדרך חזרה מירושלים לאחר העימות עם הטמפלרים הגיע לכדי פיצוץ.^[5]

ביום 25 במרץ הגיע הקיסר פרידריך השני אל עכו ומסע הצלב השישי החל להתפרק בעוד עולי הרגל האירופיים שמלאו את שבועת הצלבן יוצאים לכוון ביתם. הקרע בין הקיסר ונציגי האפיפיור החל להתגבש לכלל עימות, בעוד הפטריארך ז'רולד מגייס לוחמים מקרב עולי הרגל היו התנגשויות אלימות וחמושות בתוך העיר עכו מעשה של יום יום. השיא אכן הגיע בנאום שנשא הקיסר מחוץ לחומות עכו בו האשים את האפיפיור ואבירי מסדר הטמפלרים באסונות והקשיים וציווה על עולי הרגל לעזוב את הארץ.^[6] במקביל פשטו גדודי צבא קיסרי על שערי עכו ועל נקודות שולטות בעיר, מצור הוטל על הרובע - מצודה הטמפלרית בעיר ונזירים שהטיפו שטנה נגד האפיפיור ביום ראשון של הדקלים ב-8 באפריל נעצרו על ידי חיילי הקיסר. בתגובה הטילו נציגי האפיפיור צו האוסר קיום טקסים דתיים בעכו ומנעו טבילת תינוקות וקבורה נוצרית מנפטרים, הקיסר איבד את שארית האהדה של אנשי העיר עכו.

אירוניה היסטורית היא שהקיסר שהצליח להשיג הבנה במשא ומתן עם המוסלמים, נכשל בכל מגעיו עם הכנסייה הקתולית. לאחר חתימה על סדרת צווים מנהלתיים וויתור על דיון משפטי בשאלות קפריסין ובירות היה הקיסר מוכן לעזוב את ממלכת ירושלים בטרם עזיבתו מינה פרידריך את בליאן שליט צור ואת האציל הגרמני ורנר לעמוד כעוצרים לממלכת ירושלים.

בסוף חודש אפריל 1229 הגיעו אוניות הקיסר לעכו וביום 1 במאי עלה הקיסר בחשאי על ספינתו ועזב את חופי הארץ. בדרכו ממשכנו אל החוף הוא נתקל בקבוצה של תושבי העיר עכו שקיבלו את פניו בצעקות בוז וזרקו לעברו שיירים של בשר מבתי המטבחיים.^[7]

מסע הצלב השישי היה מהמוצלחים שבמסעי הצלב, הקיסר פרידריך השני עזב את ממלכת ירושלים והוא משאיר מדינה שגבולותיה הורחבו ובירתה האמיתית והסיבה האידאולוגית - דתית לקיומה, העיר ירושלים, נמצאת שוב בידיה. קיום המדינה עדיין תלוי ועומד על בלימה ונסמך על הרצון הטוב של סולטאן מצרים לקיים את חוזה יפו.

במדינה הלכה והתחזקה אופוזיציה של אצילי ממלכת ירושלים בראש משפחת איבלין שנתמכה והוסתה על ידי נציג האפיפיור הפטריארך ז'רולד ונציגי המסדרים הצבאיים. תקופה חדשה החלה בתולדות ממלכת ירושלים שבה האצולה המקומית היא הגורם המכריע והמשפיע בתולדות הממלכה. אצולה זו בוחרת בדרך של פירוק חוקי של יסודות השלטון כחלק מהמאבק בקיסר ומאיץ תהליך של התפוררות פנימית והחלשת כוח המדינה בפני התקפות מבחוץ. סופו של תהליך זה נוצל בסיכומו של דבר על ידי הממלוכים, שליטי מצרים, להחרבת המדינה הצלבנית.

חוזה השלום של יפו סבל מספר נסיגות והקשה שבהן אירעה כאשר בדואים מאזור חברון פשטו על היישוב הצלבני בירושלים כשהם מנצלים את עובדת היותה עיר פרזות. האוכלוסייה ברחה אל מצודת מגדל דוד ועם בוא כוח צבאי נוצרי מעכו ברחו הפושטים.

בשנת 1230 חתמו הקיסר והאפיפיור על חוזה השלום של סן- זרמנו שפתח תקופה של שקט יחסי והבלגה ביחסים בין שני מנהיגי העולם הנוצרי. כך קיבלו הטמפלרים ואנשי הכנסייה בארץ ישראל הוראות מפורשות להתאים את גישתם לקו האוהד את הקיסר ולחדול מכל מעשה העשוי לסכן את חוזה יפו. ז'רולד עצמו הודח מתפקידו - כשעיר לעזאזל בסכסוך בין הקיסרות לכס האפיפיור ופטריארך אנטיוכיה מונה לנציג האפיפיור בקיץ 1232.

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, ירושלים: מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

מדיה וקבצים בנושא מסע הצלב השישי בוויקישיתוף

• מכתבו של ז'רולד פטריארך ירושלים - 1229 מתורגם לאנגלית מתוך מקורות ימי הביניים
• קטעים מספרו של פיליפ דה-נובר - מסע הצלב של פרידריך השני מתורגם לאנגלית מתוך מקורות ימי הביניים
• מכתבו של פרידריך השני להנרי השלישי, מלך אנגליה- 1229 מתורגם לאנגלית מתוך מקורות ימי הביניים
• מסע הצלב השישי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)