האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע הצלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט ניהל משא-ומתן ב-1200 עם הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר חלק גדול מהצלבנים בחרו לצאת לכיוון ארץ הקודש דרך נמלים אחרים, הצבא הצלבני המצומצם אשר התאסף בוונציה לא יכול היה לשלם את המחיר תמורת ההובלה. בעקבות כך הוצע שהצלבנים ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה (זאדר) בדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתוליאימרה הראשון, מלך הונגריה.
בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי אלכסיוס השלישי, שבדיוק הודח מתפקידו. אלכסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל 1204.
האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופול הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בנוסף, גורמים כנסייתיים האשימו את הוונציאנים ובמיוחד את דנדולו בכישלון מסע הצלב מתוך טענה שוונציה ניצלה את המסע למטרותיה. הביזנטים האשימו את ונציה בהטיית מסע לקונסטנטינופול מתוך היריבות בין המדינות ובשל הרווח הכלכלי שוונציה יכלה להשיג. טענות אלו נגד ונציה אינן מקובלות בקרב חוקרי מסע הצלב ומדובר כנראה בהשמצה נגד ונציה משום שהייתה צד שווה בקרב מקבלי ההחלטות במסע הצלב.
מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע-צלב אחד, השישי, הצליח להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית.
רקע
אחרי כישלונו של מסע הצלב השלישי, היה באירופה עניין מועט במסע צלב נוסף כנגד המוסלמים. ירושלים נשלטה על ידי השושלת האיובית, ששלטה בכל סוריה ומצרים, חוץ מבמספר ערים על קו החוף שנשארו בשליטת ממלכת ירושלים הצלבנית, שמרכזה היה כעת בעכו.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ירש את האפיפיורות ב-1198, ודרישת מסע-צלב נוסף הייתה מטרת כהונתו. קריאתו נתקלה בהתעלמות גדולה בין שליטי אירופה: הגרמנים נאבקו נגד האפיפיור, ואנגליה וצרפת היו שקועות במלחמות אחת כנגד השנייה. עם זאת, בעקבות קריאתו של פולק מנאולי, אורגן לבסוף צבא צלבני בצרפת ב-1199. המנהיג המקורי שייועד למסע נהרג ב-1200 והוחלף על ידי רוזן איטלקי, בוניפציו ממונפראט. בוניפציו והמנהיגים האחרים שלחו שליחים לוונציה, ג'נובה וערי-מדינה אחרות כדי להסדיר חוזה משלוח למצרים, מטרת המסע. ג'נובה לא התעניינה, אבל ונציה הסכימה להעביר 33,500 צלבנים ו-4500 סוסים, מספר שאפתני ביותר. ההכנות לחתימת ההסכם נערכו שנה שלמה, שבה הוונציאנים בנו הרבה ספינות ואימנו את החובלים שלהן, ובו זמנית ניהלו את עסקי המסחר של עירם.
ההתקפה על זארה
מכיוון שלא נחתם הסכם מחייב לכך שכל הצלבנים יפליגו מוונציה, הרבה בחרו להפליג מנמלים אחרים, בייחוד ממרסיי ואפוליה. ב-1201 התברר שרוב הצלבנים לא התאספו בוונציה, ומספרם היה קטן הרבה יותר מן המצופה. הוונציאנים, תחת הנהגתו של הדוג'ה הזקן (והעיוור, כנראה), לא נתנו לצלבנים לעזוב מבלי לשלם את הסכום המלא שהוסכם, 85,000 מארקים. הצלבנים יכלו לשלם רק 51,000 מארקים, וזה רק על ידי הפיכתם לעניים מאוד. הוונציאנים חסמו אותם על האי לִידוֹ עד שיחליטו מה לעשות איתם.
ישנה טענה שמאז הוונציאנים ואנריקו דאנדולו, הדוג'ה של ונציה, הפכו את התנועה הצלבנית למטרותיהם שלהם. הוצע שהצלבנים ישלמו את חובותיהם על ידי התקפת הנמל זארה בדלמטיה, שהייתה ביסודה קהילה עצמאית שהכירו במלך אמריק ההונגרי כמגינם, ושנשלטה בעבר על ידי ונציה. המלך ההונגרי היה קתולי, והסכים להצטרף למסע הצלב (אף על פי שעשה זאת מטעמים פוליטיים בלבד, ולא התכונן לצאת למסע). רבים מהצלבנים התנגדו לכך, וחלק סירבו להשתתף ביחד איתו וחזרו לביתם או הגיעו עצמאית ללבנט. נציג האפיפיור במסע הצלב ראה את המהלך כנחוץ למניעת כישלון מוחלט של המסע, האפיפיור עצמו דאג שמא המסע ייכשל, וכתב מכתב להנהגת הצלבנים ואיים בהחרמה. מכתב זה הוחבא מהצבא וההתקפה נמשכה. אזרחי זארה הדגישו את העובדה שהם קתולים, בכך שתלו שלטים עם צלבים מחלונותיהם ומחומותיהם. אבל זה לא סייע להם, והעיר נפלה לידי הצלבנים אחרי מצור קצר. גם הוונציאנים וגם הצלבנים הוחרמו מיד אחרי המצור על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, אך לאחר מכן ההחרמה על הצלבנים בוטלה.
מעבר לקונסטנטינופול
בינתיים, עזב בוניפציו את הצי לפני שהפליג מוונציה, כדי לפגוש את בן-דודו פיליפ. הסיבות לביקורו ניתנות לוויכוח: ייתכן שהבין את תוכניותיהם של הוונציאנים ועזב כדי להימנע מהחרמה; ייתכן גם שעזב כי רצה להיפגש עם הנסיך הביזנטי אלכסיוס הרביעי, גיסו של פיליפ ובנו של השליט הביזנטי, איסאקיוס השני, שהודח מתפקידו על ידי אחיו. אלכסיוס ברח אל פיליפ כשאביו הופל מהשלטון ב-1195, אבל יש הטוענים כי בוניפציו לא ידע על הימצאותו אצל פיליפ. אלכסיוס הציע לאחד את הכנסייה הביזנטית עם רומא, לשלם סכום עצום לצלבנים, ולהצטרף למסע עם צבא גדול וזאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול ויפילו את השליט הנוכחי. הייתה זו הצעה מפתה לצלבנים העניים, שמספרם לא היה רב כמו שציפו כך שצבא נוסף לא יכול להזיק להם. היחסים היווניים-לטיניים היו מורכבים מאז פילוג הכנסייה הנוצרית ב-1054. מסעי הצלב הראשון והשני גרמו לנזק רב בקונסטנטינופול בדרכם לארץ הקדושה, והיוונים הואשמו שהסגירו את הצלבנים לטורקים. מספר קטן של סוחרים ונציאנים הותקפו וגורשו מקונסטנטינופול במהלך מהומות כנגד הלטינים ב־1182 ושודדי ים אשר תקפו אניות ונציאניות חנו על חופי האימפריה הביזנטית. עם זאת, הצעת הנסיך הביזנטי כללה את החזרתו לכס המלוכה, ולא את בזיזת עיר הבירה שלו. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לשאר הצי בקורפו אחרי שהפליג מזארה. שאר המנהיגים הצלבנים האחרים קיבלו לבסוף את תוכניתו, אבל הרבה חיילים פשוטים לא הסכימו עם ההסכם שגובש, ונטשו את המסע. הצי הגיע לקונסטנטינופול בסוף יוני 1203.
המניע הראשוני להחזרת איסאאקיוס השני, אביו של הנסיך אלכסיוס, לשלטון, היה שאחרי החזרתו יקבלו הצלבנים את התמיכה שהובטחה להם. לאלכסיוס השלישי, שהדיח את איסאאקיוס ושלט במקומו בקונסטנטינופול נודע על המצאות הצלבנים באזור. אזרחי קונסטנטינופול לא התעניינו בהדחת השליט והגליית בנו; תפיסות השלטון שלא כדין היו די שכיחות בביזנטיון, והפעם כס המלוכה אף נשאר באותה המשפחה. מחומות העיר האזרחים התגרו והביכו את הצלבנים שהובטח להם שהנסיך אלכסיוס יקודם בברכה. הצלבנים נחתו, לאחר שהצליחו לחתוך את השרשרת הכבדה שחסמה את קרן הזהב, התקיפו את החלק הצפון-מזרחי של העיר, והעלו באש בניינים רבים. בכך, גרמו הצלבנים לאזרחי העיר להפנות את גבם אל אלכסיוס השלישי שנמלט מיד, או לפי גרסה אחרת, יצא מן העיר המובסת על מנת לחזור אליה בכוחות מחודשים[1]. הנסיך אלכסיוס (אלכסיוס הרביעי) תפס את המלוכה, ושלט באימפריה יחד עם אביו איסאאקיוס.
התקפות נוספות על קונסטנטינופול
אלכסיוס הרביעי הבין שיהיה לו קשה לקיים את הבטחותיו לצלבנים, שכן אלכסיוס השלישי לקח איתו סכום כסף גדול כשנמלט מהעיר, והשאיר את האימפריה חסרת-כסף. בנקודה זו הורה אלכסיוס להרוס ולהתיך סמלים ביזנטיים ורומיים בעלי-ערך כדי להפריד את הזהב והכסף שבהם. בעיני כל היוונים שידעו על ההחלטה הזו, היה זה סימן מזעזע לייאוש והנהגה חלשה, שהגיע לה להיענש על ידי אלוהים. ההיסטוריון הביזנטי ניקטאס כוניאטס אף אפיין אותו כנקודת מפנה של שקיעת האימפריה הרומית.
כתוצאה מכך, אלכסיוס הרביעי היה צריך לטפל בשנאה הגוברת של אזרחי קונסטנטינופול ל"לטיניים" ולהפך. מתוך פחד על חייו, אלכסיוס ביקש מהצלבנים לחדש את ההסכם שלהם לעוד שישה חודשים (עד לאפריל 1204). הסכם זה התקבל בקרב ההנהגה הצלבנית לאחר תחנונים כלפי הצלבנים אשר התמרמרו על כך שהם נשארים בקונסטנטינופול ולא יוצאים לארץ ישראל. אף על פי כן, תקיפות בתוך העיר עדיין נמשכו, והצלבנים התקיפו באוגוסט 1203 מסגד, שהוּגן על ידי כוח משולב של מוסלמים ויוונים. בניסיון נוסף לברוח, הוונציאנים הקימו חומת אש, וגרמו ל"השריפה הגדולה", שבה חלק גדול מהעיר נשרף כליל. ההתנגדות לאלכסיוס הרביעי גברה, ואחד מהחצרנים שלו, אלכסיוס דוקאס, הפיל אותו מהשלטון וחנק אותו למוות. דוקאס תפס את כס המלוכה והיה לאלכסיוס החמישי; איסאאקיוס מת קצת אחר-כך, כנראה מוות טבעי.
הצלבנים והוונציאנים, שכעסו בגלל רצח הפטרון המיועד שלהם, התקיפו את העיר פעם נוספת ב־8 באפריל, צבאו של אלכסיוס החמישי הציג התנגדות חזקה שהרתיעה את הצלבנים. היוונים ירו קליעים ענקיים לתוך מכונות המצור של הצלבנים, וריסקו רבות מהן. מזג האוויר הקשה היווה מכשול רציני לצלבנים - רוח חזקה נשבה מהחופים ומנעה מרוב הספינות להתקרב לחומות כדי לשגר מתקפה. רק חמישה מתוך הצריחים היוונים הותקפו, ואף אחד מהם לא נכבש או נפגע. בצהרי-היום היה ברור שהמתקפה נכשלה.
ההנהגה הדתית במסע דנה במצב והחלה בהעלאת המורל בצבא המיואש. הם ניסו לשכנע את האנשים שאירועי השמיני והתשיעי באפריל לא היו עונש האלוהים על מסע רצוף-חטאים, אלא מסע צודק שעם אמונה נכונה, יצליח. הרעיון שאלוהים בודק את נחישותם של הצלבנים דרך מפלות זמניות היה אמצעי מוכר של הכמורה להסברת כישלון במהלך המסע. הודעת הכמורה הוכנה כך שתחזיר את הביטחון ותעודד את הצלבנים. הטענה שההתקפה על קונסטנטינפול הייתה דתית סבבה סביב שני רעיונות. ראשית, היוונים היו בוגדים ורוצחים מכיוון שהם הרגו את אדונם ההוגן, אלכסיוס הרביעי. אנשי הכנסייה השתמשו בשפה משלהבת וטענו ש"היוונים גרועים יותר מהיהודים", ופנו למרות האלוהים והאפיפיור לנקוט בפעולה. אף על פי שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי הזהיר שוב את הצלבנים לא לתקוף, ההוראה האפיפיורית הודחקה על ידי הכהונה והצלבנים התכוננו להתקיף, בזמן שהוונציאנים התקיפו מהים; צבאו של אלכסיוס החמישי נשאר בתוך העיר כדי להילחם, יחד עם המשמר הוורנגי, אבל אלכסיוס עצמו נמלט במהלך הלילה.
כיבוש קונסטנטינופול
ב־12 באפריל תנאי מזג האוויר השתנו לטובת הצלבנים, רוח צפונית חזקה סייעה לספינות הוונציאניות להתקרב לחומות, ולאחר קרב קצר, כשבעים צלבנים הצליחו להיכנס לעיר. חלק מהצלבנים הצליחו ליצור חורים בחומות, שדרכם זחלו מספר צלבנים בכל פעם. הוונציאנים הצליחו גם הם להעפיל על החומות מהים, למרות לחימה עקובה-מדם עם הורנגים. הצלבנים כבשו את החלק הצפון-מערבי של העיר והשתמשו בו כבסיס כדי לתקוף את שאר העיר. בניסיון להגן על עצמם עם חומת אש, הם שרפו חלקים מהעיר. לבסוף, כבשו הצלבנים את העיר ב־12 באפריל. הצלבנים בזזו את העיר במשך שלושה ימים, שבמהלכם נהרסו או נגנבו הרבה עבודות יווניות ורומיות עתיקות לרבות אלו שנשמרו בתוך הארמון הגדול של קונסטנטינופול. למרות שבועתם והאיום להחרמה, הצלבנים חיללו את המקומות הקדושים באופן שיטתי ובברוטליות, בעיקר על מנת להעביר שרידי קדושים למדינות אירופה. כאשר שמע אינוקנטיוס על מעשיהם של הצלבנים, הוא התמלא בבושה וגער בהם בחומרה.
לפי הסדר מסודר מראש, האימפריה חולקה בין מנהיגי ונציה והצלבנים והוקמה האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול. בוניפציו לא נבחר למושל החדש, אף על פי שהאזרחים התייחסו אליו כמושל; הוונציאנים חשבו שהיו לו יותר מדי קשרים עם האימפריה לשעבר בגלל אחיו, שהיה נשוי לקיסרית ביזנטיון. במקומו העלו הצלבנים והוונציאנים לשלטון את בלדווין הראשון. בוניפציו המשיך והקים את ממלכת סלוניקי, מדינת חסות של האימפריה החדשה. הוונציאנים גם הקימו את דוכסות ארכיפלגו בים האגאי. בינתיים הקימו פליטים ביזנטיים מדינות חדשות משלהם, ביניהן אימפריית ניקאה, אימפריית טרביזונד ועריצות אפירוס.
תוצאות המסע
לא הרבה צלבנים הגיעו לארץ הקדושה, ובשל מספרם הקטן לא הסכים המלך הצלבני בעכו אמרליך השני להפר את הפסקת האש עם המוסלמים ולצאת ללחימה מולם. צלבנים אחרים לחמו עבור ממלכות נוצריות אחרות בלבנט מול מוסלמים ואפילו בעימותים בין המדינות הנוצריות. האימפריה הלטינית המעורערת שאבה את מרץ הצלבנות של אירופה. המורשת של מסע הצלב הרביעי הייתה תחושת הבגידה העמוקה שהלטינים החדירו ביוונים. עם אירועי 1204, הקרע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית התעצם. כאחרית דבר למסע, אינוקנטיוס השלישי, מי ששלח את המסע, רעם נגד הצלבנים בהודעה שבה אמר כי חרבותיהם הוכתמו בדם נוצרים, ולא בדמם של הכופרים.
האימפריה הלטינית עמדה במהרה כנגד מספר רב של אויבים. מלבד המדינות הביזנטיות-יווניות החדשות באפירוס ובניקאה, האימפריה עמדה בפני לחץ רב מסולטנות רום ומהאימפריה הבולגרית השנייה. המדינות היווניות נלחמו על עליונות כנגד הלטינים וגם אחת בשנייה. אלכסיוס השלישי נתפס על ידי בוניפציו ונשלח לגלות בדרום איטליה. בוניפציו עצמו הובס על ידי דוקאס, שליט אפירוס, וממלכת סלוניקי הוחזרה לשלטון ביזנטי ב-1224.
מספר אצילויות לטינית-צרפתיות ברחבי יוון - בעיקר דוכסות אתונה ונסיכות אכיאה - סיפקו קשרים תרבותיים עם מערב אירופה ולימוד השפה היוונית. השפעה צרפתית על יוון ניכרה באוסף חוקים, דיני רומניה (Assises de Romanie). היצירה הידועה "כרוניקות של מוראה" תורגמה לצרפתית וליוונית. טירות צלבניות רבות וכנסיות גותיות נבנו ברחבי יוון במהלך מסע הצלב, ואחריו היו למוקד תיירותי. אף על פי כן, האימפריה הלטינית נשענה תמיד על יסודות רופפים. העיר נכבשה לבסוף ב-1261 על ידי היוונים, והמסחר עם ונציה חודש.
במהלך רצף אירוני של אירועים באמצע המאה ה-15, הכנסייה הלטינית ניסתה לארגן מסע צלב שכיוון להחזרת האימפריה הביזנטית, שנכבשה בהדרגה על ידי העות'מאנים. הניסיון נכשל, כאשר הרוב הביזנטי סירב לאחד את הכנסיות. במידת מה, היוונים הביזנטים חשבו שהתרבות הביזנטית, שמרכזה הייתה באמונה האורתודוקסית, תהיה יותר מוגנת תחת שלטון עות'מאני, והעדיפו להקריב את חופשם הפוליטי כדי לשמר את דתם. בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15, שני מסעות צלב אורגנו לבסוף על ידי ממלכות הונגריה, פולין, ולאכיה וסרביה. שני המסעות חוסלו על ידי האימפריה העות'מאנית. במהלך כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 על ידי העות'מאנים, מספר גדול של אבירים ונציאנים וגנואים מתו בהגנה על העיר.
שמונה מאות שנים אחרי מסע הצלב הרביעי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע צער לגבי אירועי המסע הרביעי פעמיים. ב-2001, הוא כתב לקריסטודולוס, הארכיבישוף של אתונה, ש"זה טראגי שהתוקפים, שיצאו להבטיח גישה בטוחה של הנוצרים לארץ הקדושה, הפנו גב לאחיהם. העובדה שהם היו נוצרים לטינים ממלאת את הקתולים בחרטה רבה." [1]. ב-2004, כאשר הפטריארך של קונסטנטינופול ביקר בותיקן, יוחנן פאולוס השני שאל "איך ניתן לא לחלוק את הכאב ואת שאט-הנפש גם אחרי שמונה מאות שנים" [2]. אל דבר זה התייחסו כהתנצלות לעבר הכנסייה האורתודוקסית היוונית על הטבח שבוצע על ידי לוחמי מסע הצלב הרביעי.
מסע הצלב הרביעי היה אחד ממסעות הצלב הגדולים האחרונים שהונחו על ידי האפיפיורות, שבעצמו יצא משליטת האפיפיור באמצע. אחרי שסכסוך בין חילונים לנציג האפיפיורות הוביל להתפוררות מסע הצלב החמישי, המסעות הבאים הונחו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע אחד, השישי, הצליח להחזיר את ירושלים לידי הנוצרים, ורק לזמן קצר.
Angeliki Laiou (ed.), Urbs Capta: The fourth Crusade and its consequences
Donald E. Queller and Thomas F. Madden, The Fourth Crusade: The Conquest of Constantinople, University of Pennsylvania Press, 1999 מסת"ב 978-0812217131
