מכשפתבל (באנגלית: Bell Witch או Bell Witch Haunting) היא אגדה מהפולקלור של דרום ארצות הברית מהמאה ה-19 שבמרכזה משפחת בל שחיה בצפון-מערב מחוז רוברטסון (אנ'), טנסי. אבי המשפחה, איכר העונה לשם ג'ון בל, התגורר עם משפחתו לאורך הנהר האדום באזור שנכון לשנת 2022 נמצא ליד העיירה אדמס (אנ'). על פי האגדה מ-1817 עד 1821 משפחתו והאזור הותקפו על ידי ישות בלתי נראית לרוב שהייתה מסוגלת לדבר, להשפיע על הסביבה הפיזית ולשנות צורה. לפי מספר דיווחים הרוח גם הייתה בעלת כושר ראייה על חושי ומסוגלת לעבור מרחקים ארוכים במהירות על אנושית (ו/או להיות ביותר ממקום אחד בו זמנית).
תקציר הסיפור
ציור של בית משפחת בל בידי אמן, פורסם במקור ב-1894
בספרו "היסטוריה מאומתת של מכשפת בל" (באנגלית: An Authenticated History of the Bell Witch) הסופר מרטין ו' אינגרם פרסם ששמה של הפולטרגייסט היה קייט, לאחר שהישות טענה בשלב מסוים שהיא "המכשפה של קייט באטס הזקנה", והמשיכה להגיב בחיוב לשם.[1] הפעולות הפיזיות התרכזו בבטסי, בתם הצעירה של משפחת בל, ובאביה, ו'קייט' הביעה מורת רוח בעיקר כאשר בטסי התארסה למקומי בשם ג'ושוע גרדנר.[2]
הרדיפות החלו אי שם בשנת 1817 כאשר ג'ון בל ראה חיה מוזר הדומה לכלב. בל ירה לעבר החיה אך היא נעלמה. בנו של ג'ון, דרו בל, ניגש אל ציפור משונה שנחה על גדר והייתה ב"גודל יוצא דופן". בטסי הבחינה בילדה בשמלה ירוקה מתנדנדת מענף של עץ אלון. דין, אדם ששועבד על ידי משפחת בל, דיווח שעקב אחריו כלב שחור וגדול בערבים שבהם ביקר את אשתו. הפעילות עברה לבית משפחת בל עם דפיקות שנשמעו לאורך הדלת והקירות. המשפחה שמעה קולות של כרסום במיטות, כלבים בלתי נראים נלחמים זה בזה, ושלשלאות לאורך הרצפה. בערך באותה התקופה ג'ון בל התחיל לחוות שיתוק בפיו.[3] התופעות התעצמו כאשר סדינים נשלפו מהמיטות כשהילדים ישנו. עד מהרה הישות משכה בשיער ושרטה את הילדים בדגש על בטסי שספגה סטירות, צביטות ודקירות מסיכות.[4]
משפחת בל פנתה לחבר המשפחה ג'יימס ג'ונסטון לעזרה. לאחר שסיים את הערב בבית משפחת בל, ג'ונסטון התעורר באותו לילה בגלל תופעות זהות. בבוקר שלמחרת הוא אמר לג'ון בל שזו "רוח, בדיוק כמו בתנ"ך. עד מהרה התפשטה השמועה על הרדיפות, ואנשים חצו מרחקים גדולים כדי לראות את המכשפה.[5] הישות החלה לדבר בקול. היא נשאלה: "מי את ומה את רוצה?" והקול ענה בקושי: "אני רוח. פעם הייתי מאושרת אבל הפריעו לי."[6] הרוח הציעה הסברים מגוונים להופעתה, קשרה את מקורה להפרעה של תל קבורה אינדיאני שנמצא בשטח, ושלחה את דרו בל ובנט פורטר לחיפוש חסר תועלת אחר אוצר קבור.[7] כאשר החלה להרבות בדיבור, הרוח חזרה מילה במילה על שתי דרשות שניתנו במרחק של כ-21 קילומטרים זה מזה בו-זמנית.[5] הישות הכירה היטב את הטקסט התנ"כי ונראה כי נהנתה מוויכוחים בנושאי דת. כשעשוע נוסף המכשפה חלקה רכילות על פעילויות במשקי בית אחרים, ולעיתים נראתה כשהיא עוזבת לרגעים קצרים כדי לבקר בבתים לאחר בירור.[7]
ג'ון ג'ונסטון, בנו של ג'יימס, הגה מבחן למכשפה, משהו שאיש מחוץ למשפחתו לא ידע. הוא שאל את אותה מה סבתו החורגת מצפון קרוליינה הייתה אומרת לעבדים כשחשבה שהם עשו משהו לא בסדר. המכשפה ענתה במבטא של סבתו, "נו נו, מה קרה עכשיו?". לפי דיווח אחר בחור אנגלי ספקני עצר לבקר במקום והציע לחקור את הנושא. בעודו מדבר על משפחתו מעבר לים, החלה המכשפה לפתע לחקות את הוריו האנגלים. בשעת בוקר מוקדמת העירה אותו המכשפה לקולות הוריו המודאגים, ובו בזמן הם בעצמם שמעו את קולו שלו. האנגלי עזב במהירות באותו בוקר ומאוחר יותר כתב למשפחת בל שהישות ביקרה את משפחתו באנגליה. לבסוף הוא התנצל על ספקנותו.[8]
לעיתים הרוח הפגינה סוג של אדיבות במיוחד כלפי לוסי, אשתו של ג'ון בל, "האישה המושלמת ביותר על פני האדמה". המכשפה הייתה נותנת ללוסי פירות טריים ושרה לה מזמורים. בנוסף היא נהגה להפגין כלפי ג'ון בל ג'וניור מידה של כבוד.[9]
בהתייחסה לג'ון בל האב כ"ג'ק הזקן", המכשפה טענה שהיא מתכוונת להרוג אותו והעידה על כוונתה באמצעות קללות, איומים וייסורים. הסיפור מגיע לשיא כשמר בל מורעל למוות על ידי המכשפה. מאוחר יותר בהלוויה הישות הפריעה לאבלים בשירת שירי שתייה.[10] בשנת 1821 כתוצאה מהפצרות חוזרות ונשנות של המכשפה בטסי בל ביטלה את אירוסיה לג'ושוע גרדנר. לאחר מכן, הישות הודיעה למשפחה שהיא עומדת לעזוב, אבל תחזור בעוד שבע שנים ב-1828. המכשפה אכן שבה בשנה הזו כדי לרדוף את לוסי ואת בניה ריצ'רד וג'ואל, אך אלה בחרו שלא לעודד זאת ולכן היא עזבה שוב.[11]
בכתב היד המיוחס לריצ'רד ויליאמס בל, הוא כתב שהרוח נותרה בגדר תעלומה:[12]
בין אם היה זה כישוף, כגון זה שפגע באנשים במאות קודמות ובתקופות האפלות יותר, בין אם איזה רשע בעל כוחות על-טבעיים ואופי שטני שמתרגל כישוף לשם הנאה עצמית, או איזה מדע מודרני יותר הדומה לזה של המהפנט, או איזה הובגובלין (אנ') יליד הפרא של הארץ, או נשמה חסרת גוף שגורשה מגן עדן, או רוח רעה כמו זו שפאולוס הוציא מהאדם והחדיר בחזירים, מה שהוציא אותם מדעתם; או שד משוחרר מהגיהנום, אני לא מסוגל להחליט. אף אחד עדיין לא ניבא את טבעה או את הסיבה להופעתה, ואני בטוח שהתיאור הזה של המפלצת בכל הצורות ובשפות רבות יוביל מומחים שעשויים להגיע מדור חכם יותר, למסקנה נכונה ולהסבר מספק.
— ריצ'רד ויליאמס בל
תיעודים כתובים מהמאה ה-19
משלחת לונג-בל, 1820
הקצין ג'ון ר. בל הצטרף למשלחת סטפן, הרימן ולונג בשנת 1820 כדי לחקור את המישורים הגדולים המרכזיים. בשל היעדר הוראות, לונג ובל הובילו צוותים מפוצלים לאחר שהגיעו להרי הרוקי, והתאגדו מחדש בפורט סמית', ארקנסו.[13] בל ניהל יומן מפורט של מסעותיו. נסיעתו חזרה, ב-19 באוקטובר 1820, חצתה את הנהר האדום בפורט רויאל, טנסי. מאוחר יותר באותו יום, בל עצר בבית משפחת מרפי במחוז רוברטסון לאכול ארוחת ערב. במהלך השהות סיפרו לו על אישה צעירה מלווה בקול. הקול ייחל לאישה להינשא לגבר מקומי, ואלפים נסעו לשם כדי לשמוע אותו:[14]
נסיבות מיוחדות היו כאן קשורות אליי, של נערה צעירה כבת 15 המתגוררת רק 3 מיילים ממרפי, וקול שמלווה אותה ואומר שהיא צריכה להתחתן עם גבר שכן - אלפי אנשים ביקרו אותה כדי לשמוע את הקול הזה שבמקרים רבים יענה לשאלות שהופנו אליו. המבקרים עזבו כשסקרנותם מסופקת אך במעט מאשר קודם, כאשר רבים התרשמו שמדובר בפיתומות שנכפתה על השומעים על ידי הילדה או אחיה - שלכאורה הוא בדרך כלל בחברתה, המשפחה שלה מכובדת.
— ג'ון ר' בל
ליי אריק שמידט כותב שכותבי ההשכלה עד סוף המאה ה-18 השתמשו בפיתומות כהסבר הגיוני לביטוי דתי של קולות על טבעיים כמו אלו שנמצאו בנצרות הדמוקרטית של ההתעוררות הגדולה ובפרקטיקות שאמאניות של אינדיאנים. שמידט טוען שההסבר הרציונלי הזה של קולות על טבעיים כסוג של הונאה ואשליה גרם לקוסמים לאמץ את הפיתומות במופעיהם בעשור הראשון של המאה ה-19. המופעים הפופולריים המוקדמים הללו, של קוסמי במה גברים לבנים בעיקר, הובילו במקביל לדמוקרטיזציה של התיאוריה החילונית ברחבי ארצות הברית. השינוי התרבותי הותיר פרשנויות דתיות של קולות כאלה לקבוצות מודרות יותר ואת הפרשנות החילונית של אמונות אלו כפרובינציאלית או "כפרית". שינוי זה הוביל גם את התנועה הספיריטואליסטית של אמצע המאה ה-19 למצוא ביטוי גדול יותר בקרב נשים.[15]
The Saturday Evening Post
ציור של בטסי בל, פורסם במקור ב-1894
העיתונים New England Farmer של בוסטון ו-Green Mountain Freeman של ורמונט פרסמו בינואר ובפברואר 1856 מאמר בנושא המכשפה, וייחסו את מקור הטקסט ל-The Saturday Evening Post(אנ').[16][17] המחבר האלמוני תיאר את הישות כ'רוח טנסי' או 'רוח בל', וקבע שהאירוע התרחש 30 שנה או יותר מרגע כתיבת המאמר. ישנן שלוש דמויות אנושיות בסיפור - מר בל, בתו בטסי בל וג'ושוע גרדנר. המחבר קבע שהקול, שדיבר בחופשיות ברחבי הבית מכל הכיוונים, נשמע רק לאחר כיבוי האורות בלילה. התופעה עוררה עניין רב. המחבר הוסיף וטען כי הכיר היטב את מר גרדנר. כאשר נשאלה רוח הרפאים כמה זמן היא תישאר, היא ענתה: "עד שג'ושוע גרדנר ובטסי בל יתחתנו". המחבר מוסיף וקובע כי בטסי בל התאהבה בג'ושוע גרדנר וגילתה את מיומנות הפיתומות. הוא גם מציין שגב' בל השתמשה אז בכישורה כדי לנסות לשכנע את ג'ושוע גרדנר להינשא לה, וכשלא נישאו, הישות נעלמה.[16]
משפט קלינארד ובורגס, 1868
בספטמבר 1868 פורסם מאמר תחת הכותרת "כישוף ורצח: הובגובלינים וסוסים אפורים זקנים התמריץ לפשע" (באנגלית: Witchcraft and Murder: Hobgoblins and Old Gray Horses the Incentive to Crime). טום קלינארד ודיק בורגס נעצרו על רצח מר סמית'. הכתבה דיווחה שסמית' טען שיש לו כוחות כישוף בזמן שעבד ליד תחנת אדם, בעודו חוטב עצים בחווה עם הנאשמים. סמית' התכוון להשתמש בכוחות הללו כנגד קלינארד ובורגס, מה שהוביל לסכסוך ביניהם. זהותו של הנרצח דווחה כג'יימס או כצ'ארלס סמית'. חבר המושבעים של המדינה זיכה את קלינארד ובורגס.[18]
אינגרם פרסם ראיון עם לוסינדה א' רולס, מקלארקסוויל, טנסי, בתם של אלכסנדר גוץ' ות'יני ת'ורן, שניהם דיווחו שהם ידידים קרובים של בטסי בל. רולס העידה כי המכשפה הייתה נושא שיחה תדיר במהלך חייה והצביעה על רצח של אדם בגין כישוף כראיה לטענה זו:[19]
מכשפת בל הייתה ועודנה שעיר לעזאזל גדול. כל הנסיבות מחוץ לסדר הדברים הרגיל מיוחסות למכשפה. לא עבר זמן רב מאז שאדם הטוען שהוא המכשפה הותקף ונרצח על ידי שני גברים שזוכו בטענה שהנרצח כישף אותם.
— לוסינדה רולס
אינגרם צירף תאריך של 1875 או 1876 לשפיכות הדמים, אך קשר את הזיכרון של רולס עם מותו של סמית':[19]
סמית' הגיע לקהילה כזר, והועסק אצל מר פלטשר, שם עבדו גם קלינארד ובורגס. הוא התיימר להיות סוג של קוסם, או ליתר דיוק התפאר בכוחו להפנט ולהטיל כישופים על אנשים, הכפיף כל מי שהיה תחת השפעתו לרצונו, ודווח כי לטענתו הוא שאב את הכוח הזה מהמעטה של מכשפת בל. עם זאת, הסופר ראיין את הונ. ג'ון פ. האוס שהיה פרקליט ההגנה, בנושא, שאומר שלא הובאו ראיות כאלה במשפט, אלא שעורכי הדין טיפלו בפרשת המכשפה על כל מה שהיה שווה להגנת לקוחותיהם, כשהם מציגים את האנלוגיה או את הדמיון של הנסיבות עם השפעה טובה על חבר המושבעים.
— מרטין ו' אינגרם
תערוכת המאה של נאשוויל
מותו של ג'ון בל, דצמבר 1820. האיור פורסם לראשונה ב-1894.
תיאור של מספר עמודים של האגדה נכלל בסקיצה של מחוז רוברטסון ולפי הדיווחים נכתב לתערוכת המאה של נאשוויל ב-1880. הסקיצה פורסמה בשנת 1900 על ידי "החברה ההיסטורית של טנסי". מחבר הסקיצה אינו ידוע והמאמר אינו מתוארך. התאריכים בסקיצה מסתיימים ב-1880. הסופר ציין את המקור של החלק הראשון של הסיפור מתוך "פ.ר מיילס, ויליאם פרייד, וו.ג'. גוץ', בן ב' באטס ורבים אחרים". המחבר זיהה את הפרעת הקבורה כעצמות גולגולת שנמצאו בעבר ב"תל סמוך לריבר בלאף (אנ')". החזרת השרידים לא הרגיעה את הרוח. המכשפה יכלה לדבר בכמה שפות והייתה "משסה את הכלבים" בקורבנות תמימים. לפי אותו התיאור של מחוז רוברטסון, מכשפת בל לא הרעילה במפורש את ג'ון בל:[20]
בשלב מסוים נמצא בקבוקון רעל בצינור הארובה, ולאחר שהוציאו אותו משם, ד"ר ג'ורג' ב. הופסון נתן טיפה אחת לחתול, וגרם למותו תוך שבע שניות. המכשפה טענה ששמה שם את הרעל במטרה להרוג את מר בל. כששאלו אותה איך היא מתכוונת להרעיל אותו, היא אמרה שעל ידי שפיכתו לסיר האוכל. זה מדהים שאף על פי שהוא נהנה מבריאות טובה עד למועד האירוע הזה, מר בל מת תוך ימים בודדים לאחר מציאת הבקבוקון, בהיותו נתון לקהות חושים בזמן מותו. מרגע זה האנשים ביקרו בבית לעתים רחוקות יותר, אף על פי שהמכשפה הייתה נשמעת מדי פעם.
בדיווח של אינגרם, המיוחס לריצ'רד ויליאמס בל, ג'ון בל כבר סבל ממצוקה לא ידועה והיה ומרותק למיטה במשך זמן מה. בנו של ג'ון בל, ג'ון בל ג'וניור, מצא את הבקבוקון בארון לאחר שאביו לא התעורר. המשפחה קראה לד"ר הופסון, בעוד המכשפה הכריזה שהיא השקתה את מר בל ברעל. אלכס גאן וג'ון בל ג'וניור בדקו את הרעל על החתול באמצעות קשית, וזה "מת מהר מאוד". ג'ון בל מת למחרת ב-20 בדצמבר 1820.[21]
הסקיצה של תערוכת המאה קבעה שהמכשפה יכולה להופיע כארנבת, כדוב או ככלב שחור, ולחקותקולות של בעלי חיים שונים. הקול טען שזו אחת משבע רוחות בעלת שלושה שמות שנתנה לעצמה: בלאקדוג, ת'רי ווטרס וטינאפּרטי.[20] הדיווח של אינגרם תיאר גם משפחה של רוחות שהופיעה במשך פרק זמן קצר. לבני 'משפחת המכשפות' קראו בלאקדוג, מתמטיקה, קיפּוקריפיה וירושלים. בלאקדוג תואר כמנהיג לכאורה של הקבוצה.[1]
"ההיסטוריה של טנסי" בהוצאת גודספיד
בספר "ההיסטוריה של טנסי" בהוצאת גודספיד בראת'רס (אנ') מתועד תיאור קצר של האגדה שזיהה את הרוח כנשית וקבע כי העניין בתופעה היה נרחב באזור באותה תקופה:[22]
התרחשות יוצאת דופן שמשכה עניין נרחב, הייתה קשורה למשפחתו של ג'ון בל שהתיישבה ליד מה שכיום הוא תחנת אדמס בערך ב-1804. כל כך גדולה הייתה ההתרגשות שאנשים הגיעו ממאות קילומטרים כדי לחזות בגילויים של מה שהיה ידוע בכינויו "מכשפת בל". המכשפה הזו הייתה אמורה להיות איזו ישות רוחנית בעלת קול ותכונות של אישה. היא הייתה בלתי נראית לעין, ובכל זאת הייתה מקיימת שיחה ואפילו לוחצת ידיים עם אנשים מסוימים. התעלולים שהיא ביצעה היו פלאיים, ולכאורה נועדו לעצבן את המשפחה. היא הייתה לוקחת את הסוכר מהקערות, שופכת את החלב, לוקחת את השמיכות מהמיטות, מטיחה וצובטת את הילדים, ואז צוחקת על אי-הנוחות של קורבנותיה. בתחילה הייתה זו אמורה להיות רוח טובה, אך מעשיה הבאים, יחד עם הקללות שבהן השלימה את דבריה, הוכיחו את ההיפך. ניתן לכתוב כרך שלם על ביצועיה של ישות נפלאה זו כפי שהם מתוארים כעת על ידי בני זמנם וצאצאיהם. על כך שכל זה התרחש במציאות לא תהיה מחלוקת, וגם לא יוצע הסבר רציונלי. הוא רק מוצג כדוגמה לאמונות טפלות, חזק במוחם של כולם פרט למעטים בזמנים ההם, ועדיין לא נכחד לחלוטין.
— דיוויד ל' סאנפורד
דיווחים משנת 1890
בשבוע של 20 בינואר 1890 דווח על מאות אנשים שביקרו בבית הנמצא 2.5 מייל מזרחית להופקינסוויל (אנ'), קנטקי, לאחר שהתפשטה שמועה על גושי פחם שנפלו באופן מסתורי מהתקרה בחדר המשפחה. הבית אוכלס על ידי שר בולט של הכנסייה הפרסביטריאנית של קמברלנד, וו.ג.ל קווייט, אשתו, בתו החורגת בל הול, וכן משרתת בת שש-עשרה ששמה אינו מוזכר. גברת קווייט נפצעה כשחתיכה פגעה בראשה והיא נזקקה לטיפול רפואי.[23] דיווח מוקדם יותר הציע את המשרתת כחשודה פוטנציאלית, תוך שהוא מציינת כי האמונות הטפלות מעוררות קשר ל"מכשפת בל ממחוז רוברטסון" מעשרות שנים קודם לכן.[24]
מאמר שפורסם ב-3 בפברואר 1890 מתאר סדרה של אירועים מתחנת אדם, טנסי. בשעת בין ערביים, 27 בינואר 1890, דווח שמר הולאוויי ראה שתי נשים אלמוניות מגיעות לביתו ויורדות מסוסיהן בזמן שהוא מאכיל בקר. כשהגיע לבית, הסוסים והנשים נעלמו. אשתו של מר הולאווי דיווחה שראתה את הנשים גם בחצר. באותו שבוע, מר רולנד ניסה להניח שק תירס על גבו של סוסו והשק נפל. הוא ניסה להניח את שק התירס על גבו של הסוס עוד מספר פעמים, אבל בכל פעם השק נפל. ג'ו ג'ונסון הגיע ואחז בשק כשמר רולנד עלה על סוסו. הם ראו את השק צף משם למרחק של 20 מטרים, שם הוא נחת ליד הגדר. כשהם הלכו לקחת את השק, נשמע קול: "אל תיגעו בשק הזה יותר".
דו"ח המשך פורסם ב-18 בפברואר 1890, עם הכותרת "מכשפה מוזרה: עוד סיפורים בטעם מולהטני מתחנת אדמס". בסוף המאה ה-19, ג'וזף מולהטן היה מבצע מתיחות ידוע של מאמרים בעיתונים.[25] לפי הדיווח הישות כונתה רק כמכשפה. המאמר מדווח שמר ג'ונסון ביקר את באק סמית', והם דנו בביקור לאחרונה של רוח הרפאים בביתו. הם שמעו דפיקה בדלת וכשפתחו את הדלת החלו הדפיקות בדלת אחרת. הם התיישבו והכלב החל להילחם עם משהו בלתי נראה. שתי דקות לאחר מכן הדלת נפתחה ואש התפשטה על פני החדר שנמלא ברוח ציקלונית, והפחמים נעלמו כשניסו לכבות אותה. באותו ערב מר ג'ונסון יצא הביתה על סוסו ומשהו קפץ על גבו ותפס את כתפו כשניסה לרסן את הסוס. הוא הרגיש איך הדבר הזה קופץ ממנו כשהתקרב לביתו, ונע בין העלים אל תוך היער.
מר וינטרס דיווח שלקח ציפור מוזרה תוך כדי ציד בקושי רב. לאחר שחזר הביתה, הוא פתח את שקית הציד וגילה שהציפור נעלמה, ובמקומה נמצא ארנב שאחר כך גם נעלם. בעודו מבעיר צמחייה בחוץ, מר רולנד תיאר ביקור בשעה 21:00 של גבר שחור לבוש למחצה עם עין אחת במצחו שהנחה אותו ללכת אחריו ולחפור בסלע גדול. לאחר מכן הדמות נעלמה. מר רולנד חפר באותו לילה עד שהתעייף. הוא קיבל עזרה למחרת בבוקר מביל בורגס וממר ג'ונסון וגילה משהו שתואר כ"קומקום הפוך". הם לא הצליחו להסיר אותו מכיוון שהאדמה החלה לנוע בחזרה לתוך החור מהר יותר ממה שהם היו מסוגלים לחפור. הדוח מסתכם בכך שאנשים רבים ביקרו במקום כדי לראות את המכשפה.
דעות ספקניות
בריאן דאנינג (אנ') כתב שאין צורך לדון בפעילות העל-טבעית כביכול עד שיהיו ראיות לכך שהסיפור נכון. "סיפורים מעורפלים מצביעים על כך שהייתה מכשפה באזור. כל העובדות המשמעותיות של הסיפור זויפו, והאחרות מגיעות ממקור של אמינות מפוקפקת. מכיוון שלא קיים תיעוד אמין של אירועים ממשיים, אין שום דבר ששווה לבדוק". דאנינג מסכם: "אני מגדיר את מכשפת בל כלא יותר מאחת מיני אגדות עם רבות בלתי-מבוססות, מקושטת ופופוליסטית במידה רבה, שחוברה על ידי מחבר אופורטוניסט של היסטוריה בדויה."
ג'ו ניקל (אנ') כתב שרבים מאלה שהכירו את בטסי חשדו בה בהונאה, וסיפור מכשפת בל "נשמע בצורה מחשידה כמו דוגמה ל"תסמונת זיוף פולטרגייסט" שבה מישהו, בדרך כלל ילד, גורם לשובבות".[26]
איימי פלוקר, חוקרת גרסת מיסיסיפי של האגדה המשויכת לאוניברסיטת מיסיסיפי (אנ'), הביעה שלאגדה יש ערך אחר. "כהיסטוריונית של זיכרון קולקטיבי, זה פחות משנה למחקר שלי אם רדיפות הן אמיתיות או לא. זה משנה שאנשים מאמינים שכן. כתוצאה מכך הם יכולים לעזור לנו להבין את נקודות המבט במקרה זה של אמריקאים במאות ה-19 וה-20."[27]
Barr, G.H. (1969). The Bell Witch at Adams. D. Hutchison Publishing Company.
Bell, C.B. (1934). The Bell Witch: A Mysterious Spirit. Lark Bindery.
Brooks, James & Brooks, Jim (2015). Bell Witch Stories You Have Never Heard. McClanahan Publishing House.
Hudson, & McCarter, P. K. (1934). The Bell Witch of Tennessee and Mississippi: A Folk Legend. The Journal of American Folklore, 47(183), 45–63. https://doi.org/10.2307/535902
Monahan, B. (2000). The Bell Witch: An American Haunting. St. Martin's Publishing Group.
^ 12Duggan, W. L. (1 בינואר 1900). "Sketches of Sevier and Robertson Counties". The American Historical Magazine. 5 (4): 310–25. JSTOR42657394. {{cite journal}}: (עזרה)
