מיקלוש רַדְנוטי (במקור גלאטר, בהונגרית: Radnóti Miklós; 5 במאי 1909, בודפשט – 9 בנובמבר 1944, אָבְּדָה, היה משורר יהודי-הונגרי מומר, מגדולי המשוררים ההונגרים של המאה העשרים. נספה בשואה. זכה בפרס באומגרטן (1937).
ביוגרפיה
רדנוטי נולד בשם מיקלוש גְלָאטֶר (Glatter Miklós) בשנת 1909 בבודפשט למשפחה יהודית מתבוללת.
בלידתו נפטרו אמו ואחיו התאום, דבר שהשפיע עליו והתבטא ביצירותיו. אגנש ארדאי החותו למחצה.
בשנותיו האחרונות נדחה על ידי החברה ההונגרית על רקע היותו יהודי. ב-1943 עם אשתו פאני דיארמטי קיבל עליו את הנצרות הקתולית.
בשנים 1930-1934 הוא למד באוניברסיטת סגד. לאחר סיום הלימודים הוא שינה את שמו ל"רדנוטי". בשנת 1935 הוא התחתן והחל לעבוד בבית הספר בבודפשט.
בראשית שנות הארבעים נלקח למחנות שרות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי). בין היתר עבר במפעל לסוכר באלשד. בהמשך עבד במחנה הריכוז בור. על פי עדות ראייה, בנובמבר 1944, במהלך צעדה של קבוצת יהודים, הוכה קשות ועונה על ידי שומר שיכור. לאחר מכן היה פצוע וחלש מכדי לעבוד ולכן נורה ונקבר בקבר אחים ליד הכפר אבדה, בצפון-מערב הונגריה.
כמה מספריו תורגמו לעברית. שיר בכתב ידו שכתב בהיותו בעבודת כפייה בתקופת השואה מוצג ביד ושם.
Il faut laisser
אחד משיריו הנודעים של רדנוטי נקרא "Il faut laisser" (צרפתית: 'צריך לעזוב'); זאת על שם השורה הפותחת שיר משנת 1586 של המשורר הצרפתי פייר דה רונסאר. רונסאר טוען כי "צריך לעזוב בית ובוסתן וגן" ("Il faut laisser maisons et vergers et jardins"), קרי להתנזר מהדאגה לרכוש ושאר הבלות העולם הגשמי. רדנוטי מהרהר בקול על פסיקה נושנה זו:
| מקור: דוד גלעדי, תרגומים מהשירה ההונגרית, 1997 |
הונגרית
|
Il faut laisser maisons et vergers et jardins
בשורה הזאת פתח רונסאר את שירו האחרון
ואותה אני מהמה בחלל פי והשביל החום מאזין
ומשיחי הוורדים נושר ומרחף עלה קמל
ושני שיחים ערומים עוקבים אחרי תמהים,
נראה שהנוף הזה מבין מעט שפת צרפת,
Il faut laisser - תוהה גם האלון המדקלם,
ומשיר בלוט לאה על אדי השלכת,
בין עבים יושבת החמה ותיש קשור לחבל
יוצא והולך בזקן לבן ויגון
לסחור-סחור ומבוסס בשלוליות השדה,
להקת ציפורים מתרוממת לנדוד בחלל רקיע
ומופיעה ונעלמת בערפלי השקיעה,
צעיפי גשם קר מתבדרים בין בדים דלילים
Il faut laisser - זה הלחש ורונסאר נטמן ברגבים.
אל תירא, גם עליך יקפאו פניני זעת אפיך.
|
Il faut laisser maison, et vergers et jardins,
egyik utolsó versét e sorral kezdte Ronsard,
morgom magamban és fülel a barna ösvény
s a kerti rózsafákról egy-egy holt szirom száll;
két meztelen bokor mélán utánam bámul,
úgy látszik ért a táj egy kissé franciául;
il faut laisser, - mereng a tölgyfa is szavalva
s egy fáradt makkot ejt a gőzölgő avarra.
Felhők közt ül a nap, egy bak kötélre fűzve
elindul s mint fehér, szakállas mélabú jár
köröskörül s a rét tócsáiban taposgat;
az égi téreken madárhad vé-je úszkál
és néha eltünik a lassu szürkületben;
a ritkás lomb között hűs eső fátyla lebben,
il faut laisser, - susog, Ronsard-t a földbe tették,
s majd megfagy rajtad is, ne félj a gyöngy verejték.
|
יצירתו
בשנות העשרים החל לכתוב שירה דאדאיסטית, אך עבר לכתיבה סימבוליסטית-אקספרסיוניסטית. שלושה מסלולים לכתיבתו: האישי, ההגותי והפוליטי. בשנות השלושים נרתם למאבק בפאשיזם, באנטישמיות ובאפליה הגזעית. ביצירתו ניכרת השפעתו של ברטולט ברכט. שיריו האחרונים המשקפים נפש שסועה בין תקווה וגעגוגים לביתו ולאוהביו לבין חשש מניצחון האלימות, נמצאו על גופתו והתפרסמו בקובץ "שמי סופה". הוא כתב גם יצירה אוטוביוגרפית בשם "מזל תאומים (1940).[1]
יצירתו שתורגמה לעברית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יהושע פראוור (עורך), האנציקלופדיה העברית, כרך ל., ירושלים - תל-אביב: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ח
.jpg)
