כתב-יד המציג את הקיריה בפתיחת "המיסה לבתולה המבורכת", יצירה מאוחרת של ז'וסקן דה פרה, ומיסת פרפרזה. כל אחד מן הקולות שר גרסה של הקנטוס פלאנוס המקורי, לאחר עיבוד או "פרפרזה"
פרפרזה מוזיקלית, באופן כללי, הייתה בשימוש זמן רב לפני שיוחסה לראשונה למוזיקה של נוסח המיסה המקובל. בראשית המאה ה-15 ובאמצעיתה היה זה נוהג מקובל, שיצירה כגון מוטט תעשה שימוש במלודיה רבת-עיטורים של קנטוס פלאנוס כמקור, כשהמלודיה מופיעה על פי רוב בקול העליון. "גלוריה" של ג'ון דאנסטפל היא דוגמה לנוהל הזה, וכמוה גם שתי היצירות שכתב גיום דופאי לאנטיפון המריאני Alma redemptoris mater. יצירות רבות בפובורדון, טכניקה אופיינית לאסכולה הבורגונדית, משתמשות בגרסת פרפרזה של נעימת קנטוס פלאנוס בקול העליון. במקרים אלה, לא הוסווה המקור בפרפרזה; אפשר היה לזהותו בנקל מבעד לכל הקישוטים שנוספו אליו.[1]
דופאי היה מן הסתם אחד הראשונים שהשתמשו בטכניקת פרפרזה במיסה. יצירתו Missa Ave regina celorum (שנכתבה בין 1463 ל-1474) דומה למיסת מחזורית (מיסת קנטוס פירמוס) במובן זה, שהנעימה מופיעה בטנור, עם זאת, היא עברה עיבוד (פרפרזה) בהרחבה ושכלול (ודופאי גם כולל בה קטעים מן המוטט שלו על אותו אנטיפון ומקדים בכך את טכניקת המיסה הפארודית). בשנות ה-70' או ה-80' של המאה ה-15 מופיעות המיסות הראשונות, העושות שימוש ביותר מקול אחד: שתי דוגמאות ששרדו הן משלך יוהנס מרטיני, Missa domenicalis ו-Missa[2]ferialis
עד ראשית המאה ה-16 התפשט השימוש בנעימה שעברה פרפרזה בכל הקולות של מרקם פוליפוני. הדוגמה המפורסמת ביותר מראשית המאה ה-16, ואחת המפורסמות ביותר במיסות הפרפרזה מאז ומעולם, הייתה ה-Missa pange lingua מאת ז'וסקן דה פרה, פנטזיה מורחבת על ה-Pange Lingua, מזמור תפילה ל"קורפוס כריסטי" מאת תומאס אקווינס. מיסה זו חוברה, קרוב לוודאי, סמוך לסוף חייו של ז'וסקן, בסביבות 1520. ב-Missa pange lingua כל הקולות שרים נוסחים שונים של המזמור, כשהתחלות של פסוקים עוקבים מציינות נקודות אימיטאציה במיסה. לכל הקולות ניתן משקל שווה, והיצירה כולה משיגה אחדות מוטיבית, שהוותה תמורה משמעותית מן הנוהג הקודם.[3]
עוד מלחין מן הדור של ז'וסקן, שמילא תפקיד חשוב בהתפתחות מיסת הפרפרזה היה פייר דה לה רי. כמו ז'וסקן, החל לעבוד בטכניקת הקנטוס פירמוס והמשיך להשתמש בה רוב חייו; אבל הוא החל לעבד ולשכלל את חומר המקור ובסופו של דבר מיזג אותו לרב-קוליות של המרקם הפוליפוני, הנותן משקל שווה לכל הקולות.[4]
בהמשך המאה ה-16 נשארה הפרפרזה טכניקה לבניית מיסות, אף כי השימוש בה פחת בהשוואה לטכניקה הפארודית. פלסטרינה השתמש בטכניקת פרפרזה ב-31 מן המיסות שלו; רק טכניקת הפארודיה, בה השתמש ב-51 מיסות, עלתה עליה במספר.[5]רוב המיסות שלו המבוססות על מזמורי תפילה הן מיסות פרפרזה. ביצירות אלה, מזמורי המקור מוצגים במקרים רבים בצורה תמציתית. כשוועידת טרנטו אסרה ב-1562 את השימוש בשירים חילוניים כמקורות למיסות, נמנע מן המלחינים השימוש במצבור גדול של מוזיקה, שעד אז בזזו ממנו ככל העולה על רוחם לשם כתיבת פארודיות; אותם מלחינים שצייתו לתכתיבי המועצה חזרו במקרים רבים לשימוש במזמורים מונודיים ובקנטוס פלאנוס, מקורות שהזכירו את טכניקת הפרפרזה. למעשה, במהלך תקופה זו הייתה זאת השיטה העדיפה לשימוש במזמרים גרגוריאניים ליצירת מיסות.[6]
מיסות פרפרזה נכתבו לעיתים רחוקות יחסית באנגליה ובגרמניה, בייחוד לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית. מלחיני מיסות במחוזות אלה פיתחו סגנונות עצמאיים ושניהם נטו לשימוש בצורות שונות של טכניקת הקנטוס פירמוס.
לקריאה נוספת
J. Peter Burkholder: "Borrowing"; Honey Meconi, "Pierre de La Rue"; Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed November 6, 2006), (subscription access)
Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 978-0-393-09530-2
Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana. Frangipani Press, 1986. ISBN 978-0-89917-034-3
Lewis Lockwood, "Mass." The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 978-1-56159-174-9
The New Harvard Dictionary of Music, ed. Don Randel. Cambridge, Massachusetts, Harvard University Press, 1986. ISBN 978-0-674-61525-0
Robert Sherr, ed., The Josquin Companion. Oxford University Press, 1999. ISBN 978-0-19-816335-0
ג'. פיטר בורקהולדר: "שאילות"; האני מקוני, "פייר דה לה רי"; מילון גרוב המקוון בעריכת ל. מייסי.
גוסטאב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, נורטון ושות', 1954.
הרולד גליסון ווארם בקר, "מוזיקה בימי הביניים והרנסאנס" (קווים מנחים בספרות המוזיקה, סדרה I), בלומינגטון, אינדיאנה, הוצאת פרנג'יפאני, 1986.
לואיס לוקווד, "מיסה", "מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים" בעריכת סטנלי סיידי, כרך 20. לונדון, מקמילן, 1980.
"מילון הרווארד החדש למוזיקה" בעריכת דון רנדל, קיממברידג', מאסצ'וסטס, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1986.
