הבולשת הוקמה ב-1921, עם הקמת משטרת המנדט. בנוסף לתפקידים רגילים של הבולשת הבריטית - זיהוי פלילי ומודיעין, עסקה הבולשת במעקב אחר קבוצות פוליטיות עוינות לשלטונות, כמו המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה על פלגיה השונים. עם זאת, הניחו מפקדי המשטרה כי למילוי תפקידיה של המחלקה ניתן יהיה להסתמך על כוח האדם הרגיל של המשטרה ומיומנויותיו[1]. בתקופה הראשונה פיקד על הבולשת המיור קויגלי[2]. באפריל 1924 הגיע ג'וזף ברודהרסט לארץ ישראל ליטול על עצמו את תפקיד מפקד הבולשת. באוטוביוגרפיה שלו הוא כותב שהבולשת אז התקיימה על הנייר בלבד וכל שהיא כללה היה משרד, מספר פקידים יהודים וערבים דוברי אנגלית, שני בלשים שהסתובבו ברחבי תחנת המשטרה וחפשו לעצמם עיסוקים וערימות של ניירת[3]. לטענתו של דוד תדהר, לאחר שש שנים המצב נשאר כשהיה וברודהרסט כיהן כראש בולשת בלי בולשת[4].
עם הפרשיות הפליליות החשובות שנחקרו באותה התקופה נמנה רצח יעקב ישראל דה האן. לדעת ההיסטוריונים בוצע הרצח על ידי איש "ההגנה" אברהם תהומי, בשל פעילותו האנטי-ציונית של דה האן. הרצח נחקר על ידי הבולשת. אחד החשודים היה מפקד משטרת ירושלים שמחוץ לחומות, דוד תדהר, שהיה בסוד האירוע, וביום הרצח אף החליף את שוטריה הערבים של תחנת מחנה יהודה, שבקרבת מקום הרצח, בשוטרים יהודים. תדהר נחקר על ידי מפקד הבולשת מייג'ור ג'וזף ברודהרסט, ולאחר שחקירתו לא הראתה על קשר בינו ובין האירוע, הוטלה עליו חקירת הרצח. התיק נסגר מבלי שאיש הועמד לדין בעוון רצח דה האן.[5]
לאחר מאורעות תרפ"ט כלל דו"ח ועדת שו ביקורת חריפה על משטרת המנדט ובמיוחד על איכות וכמות המודיעין שנאסף על ידי מחלקת החקירות הפליליות. בעקבות דו"ח זה מינה משרד המושבות את הרברט דאוביגין לבחון את פעילות משטרת המנדט ולהמליץ המלצות לגבי ארגונה מחדש[6]. בדו"ח שהוציא דאוביגין, שעליו התבסס מבנה המשטרה המנדטורית בשנות ה-30, מתח ביקורת חמורה על הבולשת. הוא קבע כי כשלה ברוב תפקידיה, לא הייתה מוכשרת באיסוף מודיעין ובהפצתו. הוא המליץ על ארגון מחדש של הבולשת,[7] ומפקד המחלקה, ג'וזף ברודהרסט, הוחלף בידי קויגלי[8][9], וביולי 1932 התמנה לתפקיד הארי רייס.
רייס, בשיתוף פעולה עם מפקד משטרת המנדט, רוי ספייסר, פתח תקופה חדשה בתולדות הבולשת. בשנת 1934 עלה מספר השוטרים המשרתים בבולשת מ-20 ל-57. בשנת 1936 העסיקה הבולשת 150 איש, ובנוסף לפיקוד בירושלים הוקמו שלוחות מקומיות בנפות ובמחוזות.[10] הכוח התיימר לעקוב הן אחר תנועות הארגונים הערבים, והן אחר פעולות המחתרות ביישוב, ולהילחם בתופעות של טרור ועלייה בלתי חוקית.[11] לבולשת היו מספר הצלחות, כגון גילוי רוצחי משפחת יעקובי בנהלל ב-1932, שהיו מאנשיו של עז א-דין אל-קסאם. העיקרי בכשלונותיה, לפי תפיסתם של ראשי הבולשת, היה פרוץ המאורעות ב-1936 אותם לא הצליח הגוף לחזות או למנוע, ולא הצליח להביא מודיעין יעיל לגביו.
כישלון זה של הבולשת ספג ביקורת בדו"ח ועדת פיל, שפורסם ביולי 1937. בעקבות פרסום הדו"ח מינה משרד המושבות את צ'ארלס טגארט, ועמו דייוויד פטרי, יועץ מודיעין שהיה לימים לראש ה-MI5, לחקור את פעילות משטרת המנדט ולהמליץ על ארגון מחדש של הבולשת והתאמתה ללוחמה בטרור[12].
בשנת 1938 התמנה למפקד הבולשת הקצין ארתור פרדריק ג'יילס המכונה "ג'יילס ביי". תחת פיקודו הייתה היחידה לגורם מקצועי חשוב, ולגוף שהערכותיו המודיעיניות היוו גורם משמעותי בהחלטות שלטוניות. עם סיום המנדט מנו כלל אנשי הבולשת בארץ 627 איש.[13] הערכותיה המקצועיות של הבולשת הדריכו תכנון פעולות נגד היישוב והעלייה הבלתי ליגאלית, וכך גם חוות הדעת וההמלצות שנשלחו למשרד המושבות ולממשלת בריטניה.[14] עלון פנימי וסודי היה מופץ מדי יום בין גורמי הבולשת, ומדי יום היה כל מפקד בולשת במחוזות מגיש סיכום מודיעין יומי (D.I.S - Daily Intelligence Summary).[15]
בראשית שנות הארבעים, בגבור מתקפות הלח"י על מטרות בריטיות, הפך המאבק בלח"י לאחד המאבקים העיקריים של הבולשת. בראש המאבק עמדו ג'פרי מורטון ותומאס ג'יימס וילקין. ב-20 בינואר1942 הטמינו אנשי הלח"י מטעני נפץ על גג בניין בתל אביב במטרה למשוך את תשומת לב הבולשת, ולהרוג את מורטון ווילקין, אך התוכנית כשלה ושלושה קצינים אחרים נהרגו, בהם הקצין היהודי שלמה שיף. בעקבות האירוע הפך מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר) למבוקש מספר אחת של הבולשת ונאלץ להסתתר בדירת מסתור. ב-12 בפברואר1942 נתגלה לבולשת מקום מחבואו, ומורטון הוציאו להורג במקום ללא משפט. מורטון הפך ליעד עיקרי של הלח"י. ב-1 במאי 1942 ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו. מורטון נפצע אך לא נשקפה סכנה לחייו ותוך זמן לא רב עזב את הארץ ווילקין מילא את מקומו. בספטמבר 1944 הצליחו אנשי הלח"י, יעקב בנאי (מזל), יהושע כהן, דוד שומרון ומתתיהו פלאי לרצוח את וילקין בירושלים.
בשנת 1947 כללה הבולשת יחידה פוליטית, יחידת יחסי ציבור, יחידת חקירות פליליות ויחידת ביקורת חופים. היחידה הפוליטית כללה מחלקה לעניינים ערביים, אך ברובה עסקה בעניינים יהודיים - תיקים אישיים, עניינים באירופה, צנזורה, עלייה בלתי ליגאלית, עצירים, מחלקה נגד טרור ותרגומים[16].
דרכי פעולת הבולשת כללו האזנה טלפונית ב-46 עמדות האזנה,[17] וכן האזנה מיקרופונית במתקני משטרה ומתקני כליאה.[18] כן פעלה הבולשת בתחום הצנזורה על המכתבים. מכתביהם של אישים ושל מוסדות ציוניים נפתחו כדרך שגרה. בשנות מלחמת העולם השנייה הופעלה גם צנזורה על הדואר של נתיני אויב.[19] כן ניהלה הבולשת חקירות, מעקבים ותצפיות (אם כי לא היה צוות שהתמחה בכך), איסוף ממקורות גלויים, ומחקר מודיעיני.[20]
הבולשת שמה דגש על לימודי ערבית, במיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ורבים מאנשיה למדו את השפה. לעומת זאת, מעטים מאנשי הבולשת ידעו עברית. ריצ'רד קטלינג טען שרק חמישה בריטים בבולשת הבריטית ידעו עברית ועל כן לעיתים הם השתמשו בשוטרים יהודים אשר בחלק מהמקרים היו נאמנים להגנה[21].
מאבק המחתרות העבריות בבולשת
מטה הבולשת הבריטית במגרש הרוסים בירושלים לאחר פיצוצו ב-23 במרץ1944 על ידי האצ"ל. עקב מיקומו האסטרטגי של מגרש הרוסים על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה, הלאימו הבריטים את הנכסים הרוסיים והפכו את המקום למרכז שלטונם. בעקבות ההסלמה ביחסים בין השלטון הבריטי והיהודים, עם הקמת המחתרות, ובעיקר לאחר פיצוץ בית הבולשת הבריטית ב-23 במרץ1944, ופיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, בוצר מגרש הרוסים והוקף בגדרות תיל גבוהים ובמחסומי משטרה, אחד מכמה "אזורי ביטחון" שהוגדרו סביב מבני שלטון בריטיים בירושלים.
ב-26 באוגוסט1939 חיסל האצ"ל את קצין הבולשת ראלף קרנס, האחראי לעינויים שהופעלו נגד חברי האצ"ל, בפיצוץ מוקש בשכונת רחביה בירושלים בעת שקרנס עבר במקום. מהפיצוץ גם נהרג קצין הבולשת רונאלד בארקר.[23]
ב-13 ביולי1944 הותקף המטה המחוזי של הבולשת בירושלים בשכונת ממילא (כיום רחוב אגרון).[26]
ב-27 בדצמבר1945 תקפו כוחות משותפים של האצ"ל והלח"י, במסגרת תנועת המרי העברי את משרדי הבולשת בירושלים וביפו, והצליחו להביא לקריסת בניין הבולשת בירושלים (בה נהרגו שבעה שוטרים בריטים ורבים נפצעו) ולהרס הקומה השנייה של בניין הבולשת ביפו. בפעולה בירושלים נהרג איש הלח"י צבי אהרוני.[27]
תבליט הנצחה על קיר בניין הבולשת הבריטית ברחוב העצמאות 82 בחיפה
ב-29 בספטמבר1947התקיף האצ"ל את בניין הבולשת בחיפה. בהתפוצצות, שבוצעה באמצעות מטען שהושלך אל מעבר לגדר הבניין ממשאית באמצעות מתקן מתוחכם, נהרגו שבעה שוטרים וארבעה אזרחים ונפצעו עשרים ושבעה שוטרים ועשרים וחמישה אזרחים.
במספר מקרים, לוחמי המחתרות, האצ"ל, הלח"י וההגנה הוציאו להורג ללא משפט יהודים ששיתפו פעולה או נחשדו בשיתוף פעולה עם הבולשת. בשנת 1944 הוציא הלח"י להורג שני בלשים יהודיים שהואשמו בבגידה, וניסה לחסל את אפרים אילין שנחשד בשיתוף פעולה עם הבולשת. במאי 1944 ביקש האצ"ל לחסל את יעקב חילביץ' אשר ככל הנראה הסגיר לידי הבולשת עשרות אנשי אצ"ל. מנחם בגין סירב לאשר את הפעולה לפני בירור מקיף בעניין ובינתיים חילביץ הצליח להימלט לארצות הברית[28].
נרי אראלי, "מי יהיה מחליפו של אליהו גולומב?", ארבעה מסמכים מארכיון המחלקה לחקירות פליליות (C.I.D.) של משטרת המנדט, עלי-זית וחרב, (עורך: דני הדרי), כרך ה, תל אביב: המרכז לתולדות כוח המגן - ה"הגנה" ע"ש ישראל גלילי, תשס"ד-2004, עמ' 185-196
אלדד חרובי, הבולשת חוקרת - ה CID בארץ ישראל, 1920 - 1948 - בעריכת הדס ועופר רגב, הוצאת פורת, 2011
