פרסי בראמלי נולד בהודו בשנת 1867 לאב שהשתייך למשפחה ותיקה מיורקשייר ושרת בצבא הבריטי בהודו. הוא קיבל חינוך ביתי ובסביבות שנת 1888 התגייס למשטרה הבריטית. הוא עסק במלחמה בפיראטיות ובשוד בגבול עם נפאל והיה השוטר הראשון שקיבל את מדליית קאיזר אי הינד של קיסר הודו. בשנת 1909 קיבל את מדליית המשטרה, בעת היותו סגן מפקח כללי בפועל של משטרת הודו[1].
בשנת 1919, בימי הממשל הצבאי הבריטי, מונה למנהל ביטחון הציבור[5] והקים את משטרת המנדט. ב-1 ביולי1920, כאשר הממשל הצבאי הבריטי העביר את השלטון בארץ ישראל לידי רשויות הממשל האזרחיות, מונה בראמלי כמנהל הביטחון הציבורי בארץ ישראל ומפקד המשטרה ושירות בתי הסוהר. כוח המשטרה היה מצומצם ומנה בהווסדו 18 קצינים בריטיים, 55 קצינים מקומיים (רובם ערבים ומיעוטם יהודים) ו-1,144 שוטרים.[6] בסוף 1920 קיצצה הממשלה במשכורות השוטרים, כתוצאה מכך התפטרו מרבית השוטרים הוותיקים ובהם כ-250 שוטרים יהודים.
בראמלי עשה רבות לחיסולן של כנופיות שודדים גדולות, שהמשיכו להתקיים עוד מתקופת הטורקים. הוא פיקד על מבצע גדול ללכידת כנופיית שודדים שבראשה עמד שודד בשם מוחמד אבו אימדרס, הצליח להקיף את השודד וקבצותו במחנה בדואים ליד שכם ותפס אותו עם 38 מאנשיו. אולם בשנת 1921, בעת מאורעות תרפ"א, מילאה המשטרה, תחת פיקודו של בראמלי, תפקיד עגום ולא הצליחה למנוע את הפרעות שהחלו ביפו והתפשטו להתקפות על המושבות ביתר חלקי הארץ, פתח תקווה, כפר סבא, מקוה ישראל, חדרה, רחובות ועוד, ובהן נרצחו 43 יהודים ונפצעו 140.
באפריל 1922 נודע שהנרי טיודור יגיע לארץ ישראל להחליף את בראמלי בראש המשטרה[7]. בתחילה מונה טיודור למשרה כוללת מעל בראמלי, אך בספטמבר 1922 שונה תוארו מ"הקצין הכללי המפקד על פלשתינה (א"י)" ל"המפקח הכללי של המשטרה ובתי הסוהר" ובראמלי היה לסגן המפקח[8]. אולם בפועל, המשיך בראמלי לנהל את המשטרה[9]. הוראס סמואל תיאר את בראמלי כ:"אדם בגיל העמידה ... שבילה את כל זמנו בכתיבת מזכרים מפורטים לממשלה במטרה לכסות אותו במקרה שתתרחש הסתבכות כלשהי"[10].
בראמלי כמו קצינים ושוטרים בריטים אחרים במשטרת המנדט, נחשב על הגורמים שהתנגדו לרעיון הציוני. רוב השוטרים הבריטיים ראו ביהודים "מהגרים" הזרים לרוח הארץ ותושביה, בעוד שבערבים ראו, מתוך השקפה רומנטית וקולוניאלית, את בני הארץ האותנטיים. הערבי היה בעיניהם מעין "הפרא האציל" בעוד שהיהודי נראה להם כנטע זר. בראמלי עמד לצדם של ארנסט ריצ'מונד, היועץ המדיני של הנציב העליון, ורונלד סטורס מושל ירושלים שתמכו בצד הערבי, לעומת הנציב העליון סר הרברט סמואל, וינדהאם דידסהמזכיר הראשי של ממשלת המנדט ונורמן בנטויץ' היועץ המשפטי, שנחשבו, יחסית, אוהדי הציונות. [דרוש מקור]
בשנת 1922, לאחר תום המאורעות, כשנתברר לשלטונות המנדט כוחו של ארגון "ההגנה", החלה המשטרה בפיקודו של בראמלי לערוך חיפושים אחר מחסני הנשק של ההגנה. ארנסט ריצ'מונד כתב שטנה על "ההגנה", בו תיאר אותה כארגון סתר בולשביקי. הוסיף עליו בראמלי וטען כי פקידי הממשל היהודיים יחד עם בכירי הממשל הבריטים הפרו-ציוניים, תופסים את כל עמדות המפתח בממשל. כשנמשך הקטרוג החליט הנציב העליון להפגיש את המקטרגים עם ראשי היישוב לשיחה גלויה. בנוכחות הנציב העליון הרברט סמואל והמזכיר הראשי וינדהאם דידס, נפגשו ארנסט ריצ'מונד ופרסי בראמלי עם קבוצה ממנהיגי היישוב ובהם ד"ר חיים ויצמן והקולונל פרדריק קיש. בראמלי טען כי אין להסתדרות הציונית כל שליטה על הנעשה בארץ ועל העולים הבאים אליה, שבהם סוכנים קומוניסטים רבים והם מביאים עמם נשק לרוב, לפי הוראת המוסדות הציוניים באירופה. בראמלי המשיך וטען כי ההסתדרות הכללית הולכת ונוטה לכיוון השמאל ואופיה הוא קומוניסטי, כפי שמוכיחים היישובים הקומוניסטיים שהיא מקימה בארץ. בראמלי הוסיף כי הדיקטטור האמיתי של המדיניות היהודית בארץ ישראל הוא יצחק בן-צבי, שהוא קומוניסט גמור, וכי הוא ואנשיו מנהלים את היישוב בארץ ולא ועד הצירים. האשמותיו של בראמלי נגד יצחק בן-צבי הגיעו עד ללונדון, הוצגו בשאילתא בפרלמנט הבריטי ונדונו בעיתונות הבריטית.
בראמלי טען שהוא פוטר מתפקידו בגלל מאבקו הבלתי מתפשר ב[12]:
עלייה בלתי לגלית של יהודים
החזקה בלתי חוקית של נשק על ידי היהודים והתנגדות לכל פשרה בנושא עם הקיצונים היהודיים
חדירת הקומוניזם לארץ ישראל על ידי עולים יהודיים
הדלפת סודות של השלטון לגופים יהודיים.
בעיתונות היהודית התבטאו בחריפות נגד בראמלי. היו אף שהדביקו לו את התואר "צוררינו"[13].
