משפט מפורסם שהופיע בו סמואל כסניגור, באותה תקופה, היה משפטו של יעקב סגל מבלפוריה שנאשם בשנת 1925, עם ראשית יישובה של עפולה, ברצח של ערבי תושב עפולה בעת התנגשות עם ערביי המקום. סגל נידון ל-12 שנות מאסר וסמואל הביא לזיכויו במסגרת ערעור.
סמואל קיבל למשרדו כמתמחה, ולאחר מכן כשותף, את ברנרד ג'וזף, לימים דב יוסף, מבכירי עורכי הדין בארץ ושר המשפטים בממשלות ישראל. בשנת 1926 פירק סמואל את השותפות עם ג'וזף ושניהם פעלו במשרדים נפרדים באותו בניין. בשנת 1928 שב סמואל לבריטניה. בלונדון יצא לו מוניטין של ליטיגטור המעדיף הופעה במשפט מעניין על פני משפט משמים ומכניס יותר.
בנוסף לפעילותו המשפטית פרסם הוראס סמואל מספר ספרי פרוזה ותרגומים. ספרו הראשון "The Quisto Box" יצא לאור בשנת 1925. היה זה סיפור סאטירי בסוגת המדע בדיוני על המצאת מכונה טלפתית המסוגלת לקרוא מחשבותיהם של בני אדם וגורמת להרס חייהם ולמהומה כלל עולמית. הוראס סמואל תרגם לאנגלית גם ספרים של ארתור שניצלר ואף הוציא עם שניצלר ספר משותף בשם "The green cocaktoo".
בשנת 1930 פרסם סמואל ספר זיכרונות בשם "Unholy Memories of the Holy Land" ("זיכרונות לא קדושים מן הארץ הקדושה"). מנקודת התצפית שלו, כיהודי ששירת במנגנון השלטון הצבאי הבריטי בשנים הראשונות של השלטון הבריטי, הוא תיאר את מערכת היחסים בין שלוש צלעות המשולש הארץ ישראלי: הבריטית, היהודית והערבית. הוא הסביר את יחסם השונה של הפקידים הבריטים כלפי היהודים והערבים בראשית ימי המנדט בגישה הרומנטית-אוריינטליסטית כלפי הערבים ה"ציוריים" לעומת היהודים קצרי הרוח שקיוו למימוש הצהרת בלפור.
משפט רצח ארלוזורוב
סוניה אחימאיר עם אברהם סטבסקי, משמאל, צבי רוזנבלט, מימין לאחר שחרורם מן הכלא. על השולחן דיוקנו של סנגורם הוראס סמואל
בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, כשנעצרו שני החשודים ברצח אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, והתנהלה נגדם חקירה מוקדמת על ידי שופט חוקר לקראת העמדתם לדין, חיפש מנהיג התנועה הרוויזיוניסטיתזאב ז'בוטינסקי עורך דין מן השורה הראשונה שייצגם במשפט. ראשית פנה לישראל גרוזנברג, שהיה ראש צוות ההגנה במשפט בייליס, וכאשר זה סירב לקבל עליו את התפקיד, שמע ז'בוטינסקי דברים בשבחו של סמואל והוא פנה אליו. לבקשת סמואל העביר אליו ז'בוטינסקי את חומר החקירה. בסוף חודש ספטמבר 1933 קיבל עליו סמואל את התפקיד.
סמואל הפליג בספינה לאלכסנדריה וממנה ברכבת דרך מדבר סיני לארץ ישראל והגיע לתחנת הרכבת בלוד ב-22 בנובמבר 1933.
מימון שכר טרחתו של סמואל הוסדר באמצעות תרומה של נדבן יהודי מדרום אפריקה, אך התעוררה בעיה בקשר לזכותו להופיע בפני בתי המשפט בארץ ישראל, לאור היעדרותו בת חמש השנים. הבעיה נפתרה כאשר שכר סמואל משרד והציג בדלתו שלט נחושת בשלוש השפות הרשמיות, ובכך נחשב כעורך דין ארץ ישראלי. הופעתו של סמואל בבית המשפט כסניגורם של נאשמי רצח ארלוזורוב עוררה סנסציה בארץ ישראל, וזאת בפרשה שלא חסרו בה סממנים סנסציוניים קודם לכך.
ב-26 בינואר1934, עוד לפני פתיחת המשפט, הטיל סמואל מה שכונה "פצצה משפטית" בהודיעו כי "נמצאו רוצחי ד"ר ארלוזורוב", כאשר נתגלו לפתע שני חשודים נוספים, וערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידיו ועל ידי חברו עיסא דרוויש תוך כדי ניסיון לתקוף מינית את סימה ארלוזורוב. בהמשך נתברר כי שני הערבים, שהיו חשודים במעשה רצח ביפו, נפגשו בכלא עם נאשמי רצח ארלוזורוב וכנראה מהם למדו על הפרשה. לאחר מכן חזרו בהם מן ההודאה, ושוב חזרו והודו, ולבסוף חזרו בהם כליל מעדותם וטענו שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתם.
לצדו של סמואל כראש צוות ההגנה עמדו שלושה עורכי דין נוספים: יוסף קייזרמן, יצחק בן ימיני וצבי אליהו כהן. את סימה ארלוזורוב, שהייתה עדה במשפט, ליווה עו"ד ברנרד ג'וזף.
העדות המרכזית במשפט הייתה עדותה של סימה ארלוזורוב שהעידה במשפט כי זיהתה את סטבסקי ואת רוזנבלט כרוצחי בעלה. סמואל וצוות ההגנה התרכזו במאמץ לקעקע את עדותה ולערער את מהימנותה. הדבר צלח בידם רק לגבי אחד מהנאשמים. ב-8 ביוני 1934, שבוע לפני שמלאה שנה מליל הרצח, ניתן פסק הדין. היה זה פסק דין קצר ולקוני במילים ספורות, שהוקרא על ידי השופט אוון קורי, שבו הורשע סטבסקי, ברוב דעות של קורי עצמו והשופט פלאנקט ברצח ונגזר עליו עונש מוות וצבי רוזנבלט זוכה מאשמה, כי לזיהויו על ידי סימה ארלוזורוב לא נמצא סיוע. השופט יוסף משה ואלירו, בדעת מיעוט, סבר שיש לזכות את הנאשמים, שכן הרצח אירע אגב ניסיון לתקיפה מינית.
מלבד גילוי כישוריו המקצועיים בהופעתו בבית המשפט לא נסחף סמואל לכל פעילות פוליטית או ציבורית, למורת רוחם של הרוויזיוניסטים. בעודו מתכונן לערעור חלה סמואל בדלקת התוספתן ואושפז לניתוח.
מאמציו של סמואל נשאו פרי בערעור שהגיש על הרשעתו של סטבסקי לבית המשפט העליון המנדטורי בירושלים. בדין ישבו השופטים פרנסיס בייקר וג'וליאן דה-פרייטס ואב בית הדין היה זקן השופטיםמייקל מקדונל. ב-20 ביולי 1934 זוכה אף סטבסקי, על ידי כל השופטים, וזאת על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) שלפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בית המשפט העליון התייחס גם לנושא מעורבותם ברצח של עבדול מג'יד ושל עיסא דרוויש וקבע שלא הייתה זו אלא "קונספירציה להכשיל את מטרות הצדק על ידי הדחתו של עבדול-מג'יד לעדות שקר לטובת האינטרסים של הסניגוריה".
שובו לבריטניה
מיד לאחר פסק הדין בערעור, ב-25 ביולי 1934, יצא סמואל את הארץ ושב לבריטניה. הוא שב לשמש עורך דין בלונדון, התמחה בשוק ההון, ולא שמר על קשר עם חיי הציבור בארץ ישראל, למעט שני גילויי דעת שפרסם בשנת 1936, עם פרוץ מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, שבהם גינה את ממשלת המנדט.
על משפט רצח ארלוזורוב, שהיה פסגת הישגיו, כתב ספר שלא נמצא לו מוציא לאור וכתב היד שלו שמור במכון ז'בוטינסקי.
הוראס סמואל נפטר בלונדון בשנת 1950.
ספרו באנגלית
Samuel, Horace B., Unholy Memories From the Holy Land (London, Hogarth Press, 1930).
